אברבנאל על דברים א

<< · אברבנאל · על דברים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

אלה הדברי' וגו' עד באר את התורה הזאת למה שעייננו בפסוקי' האלה מצאנו ראינו כי הנה אמרו אלה הדברי' אשר דבר משה אין ראוי שנפרשהו על המצות. כי אלה לא יקראו דברי משה. כי הם דברי הקב"ה. כאמרו את הדברי' האלה דבר ה' אל כל קהלכם אבל הדברים אשר דבר משה הם הספורי' והתוכחות הטענות אשר עשה מעצמו הקדמה לביאור המצות. כי משה מעצמו דבר אותם וראתה החכמה האלהית יתברך לצוות שיכתבו על ספר כשאר חלקי התורה. והוא למה שמצינו בפסוק הראשון הזה. עבר הירדן. ובמדבר. ובערבה. וסוף. ופארן. וחצרות. וכלם שמות המקומו' אשר עברו בהם ישראל ראוי שנגזר שתופל ולבן. ודי זהב. הם ג"כ מקומות. עם היות שבמסעות לא נזכרו באותן השמות כי מאשר באו תופל ודי זהב בתוך שמות מקומות ידועים. ראוי שילמד הסתום מן המפורש ויהיו כלם מקומות כדברי הראב"ע ז"ל. ואתה תדע ממה שהבאתי בהקדמת הספר שזה דברי משה אשר מפאת עצמו לעם. ולכן באו בלשון מדבר בעדו. והנה ג"כ באו בתוך דבריו דברים בלשון נסתר כשלישי המדבר. כמו הפסוקים האלה שבאו בהקדמת הספר הזה. אלה הדברי' וגו'. אחד עשר וגו'. ויהי בעשתי עשר וגו'. עד הואיל משה באר את התורה הזאת. שהם עדות התורה האלהית המעידה על דברי משה ועל דברי העם כיתר הדברים שבשאר הספרים שנאמרו ג"כ בלשון נסתר. וכמוהו בפרשת ואתחנן אז יבדיל משה. וזאת הברכה ויתר הפסוקי' שבסוף התורה שכלם הם דברי הגבור'. שאמר למשה כן דרך עדות ואמות מה שהיה:

והנה ראתה התורה האלהית להקדי' אלה הפסוקי' בכאן קודם שיבאו דברי משה שהתחילו באמרו ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו'. כדי להשיב על שני ספקות יקרות בדברי' שזכר כאן מהתוכחה ומביאור המצות. הא' בתוכחו'. במה שהרבה כאן משה להוכיח את ישראל על העונות שחטאו במדבר. ויראה שדברי התוכחה שזכר כאן לא נזכרו במקומן. ולא נאמרו בשעת המאורע הלא תראה בענין המרגלים שנזכרו כאן הדברי' שאמר משה לעם. ואמר אליהם לא תערצון וגו'. ה' אלהיכם ההולך לפניכם ובמדבר אשר ראית וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמיני' וגו'. והדברים האלה כלם לא נזכרו בפ' שלח לך אנשים:

ואולי יחשוב חושב מפני זה שאדון הנביאי' בשעת המאורע לא דבר לעם הדברי' האלה כי ירא מפניהם. ואמר לבנים אשר קמו אחריהם אשר לא שמעו ואשר לא ראו אמתת המאורע אותה התוכחה הראויה לאבותיהם על כיוצא בזה נאמר אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. זהו הספק הנופל בדברי התוכחה:

אמנם בביאור המצות. כבר יפול בו ספק ג"כ איננו מועט. והוא שיראה שמשה רבינו ע"ה בזה הספר הזהיר על מצות מחודשות לא נאמרו עדיין אל ישראל. וזה ממה שיסבב מיעוט האמנה וחסרון בדבריו חלילה לחשוב שהוא יחדשם מעצמו אחרי שלא נאמרו במה שעבר עם שאר המצות שנתן הקב"ה לעמו. כי איך נאמר שקבל משה המצות ההן בסיני. ושתק ולא אמרם לעם עד עתה:

הנה להתיר הספקות האלה. צוה הש"י למשה שיכתוב בראש דבריו הפסוקים האלה אשר נאמרו בלשון נסתר. לפי שהוא עדות אלהי יעיד האמת במה שעבר ובמה שעתיד. ואמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. רוצה לומר התוכחות אשר יבאו בספר הזה. אל תחשוב שמשה חדשם עתה ושלא נאמרו אז לדור המדבר במקומם. אינו כן אבל הדברים עצמם עם היות שלא נכתבו במה שעבר הנה בלי ספק משה אמרם אל כל ישראל בשעת המאורעות באותם המקומות אשר קרו שם הדברים. והם בעבר הירדן רוצה לומר קודם שיעברו את הירדן בהיותם במדבר. בערבה. מול סוף ובפארן. ובין תפל. ולבן. וחצרות. ודי זהב. שהם המקומות שהכעיסו בהם ישראל את המקום יתברך. וא"כ לא חודשו דברי התוכחות האלה הנה אבל נאמרו כאן כמו שנאמרו אז בימים ההם עם היות שהתורה לא כתבם שמה כי תקצר כאן מה שהרחיבה במקום אחר. ולא נכתבו הדברים כלם יחד ולפי זה לא יהיה אמרו אלה הדברים על המצות. וגם לא כוון שבזכירת המקומות היה מוכיח לישראל על מה שעשו בהם כדברי המפרשים. כ"א להודיע שדברי התוכחות שיזכור בספר הזה כבר נאמרו במה שעבר במקומות הראויים אליה. והותר בזה הספק הראשון שהעירותי בפרשה:

ואמנם אמרו אחד עשר יום מחורב וגו' הוא להעיד אשר שיעור אותם המקומות אשר קרה בהם כל זה ואשר נאמר בהם כל התוכחות כלם הוא מהלך י"א יום שהוא מחורב עד קדש ברנע בתוך המרחק הזה. ובקדש עצמו קרו כל הדברים הנזכרים ונאמרו כלם אותם התוכחות וכאלו אמר שמחורב עד קדש בדרך שילך האדם בי"א יום בהר שעיר דבר משה כל התוכחות האלה. וכל זה להעיד כי בפניהם הוכיחם ולא ירא אותם. והותר בזה ג"כ הספק השני שרמזתי בפרשה:

ואחרי אשר העירה התורה בענין התוכחות בכל מה שראוי. הנה ראתה עוד להעיר על החשד אשר יפול בענין המצות. שיחשוב חושב שהם מחודשות כאן. ולזה אמר שלא יחשבו שבזה הספר באו מצות מחודשות כי כל המצות פרטיהן ודקדוקיהן נאמרו מסיני. כמו שבא בקבלתן ז"ל וכמו שהוא קבלן. כי אין ספק שאמרן לבני ישראל. כי לא יעלים קצתם ויזכור קצתם אחרי שכלם נאמרו אליו. אבל לפי שבאו שמה קצת המצות ההן בקוצר רב וברמיזות. לפי שבהיותו ע"ה חי הוא היה מספיק לבאר אליהם הסתרם מדי יום ביום כי יום ליום יביע אומר. וכמו שאמר כל הדבר הקשה יביאון אל משה. הנה עתה בראותו כי קרוב יום מותו וכי באו ימי השלום והפקודה. הוצרך לבאר במצות דברים אשר לא התבארו בהם עדנה. וזש"ה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. ואין הכונה בזה שבאותו יום דבר משה אל כל ישראל כל המצות כי אם שנדע באמת שכל המצות שבתורה כלם נאמרו מפי מרע"ה לישראל עד היום ההוא רוצה לומר יום אחד לחדש עשתי עשר בשנת הארבעים כי כמו שהוא ע"ה קבלם ככה אמר לישראל. וא"כ בשנת הארבעים באותו יום כבר דבר משה אל כל ישראל כל המצות שנצטוו מהאל ית'. וא"כ אין בכאן מצות מחודשות כיון שכלם נאמרו לישראל במה שעבר עד אותו יום איש לא נעדר. ואמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בכ"ף הדמיון. ולא אמר כל אשר צוה להעיר שכל המצות דבר אליהם. עם היות שנשארו דקדוקים ופרטים לא נתבארו אליהם והם אשר הוצרך עתה לבאר. ולזה אמר ככל אשר צוה ה' לאמר שלא אמר כלו בסוף. כי אם קרוב למה שיצוהו האל יתברך. ולפי שיאמר אומר אם משה כבר אמר לישראל כל המצות א"כ מה ראה לשנותם הנה. מפני זה אמר עוד שעם היות שכל המצות שנאמרו למשה כלם נאמרו לישראל עד אותו היום הנה להיות קצתם בקצור גדול הוצרך לבארם מחמת מיתתו. לפי שאחר מיתתו לא ישאר מבאר התורה ומגיד תעלומותיה. כמו שאמרו במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות. שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא וגומר. וזש"ה אחרי הכותו את סיחון וגו'. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו'. ירצה בזה שמשה ראה שני סימני' יורו על מיתתו ולכן נזדרז לבאר את התורה. הא' הוא כבוש ארץ סיחון ועוג וידע שזה יעשה על ידו ושמיד יאסף אל עמיו. הב' שהיו כבר בעבר הירדן סמוכים לזמן ההעברה והש"י אמר לו אל מעבור את הירדן הזה. ולכן בהיותו בארץ מואב ששם תהיה קבורתו כיון שראה שכבר כבש סיחון ועוג שהיו קרובים לעבור את הירדן הואיל ורצה משה לבאר התורה והמצות והחקים והמשפטים להיותו קרוב למות הנה בזה נשלמה ההקדמה שראתה החכמה האלהית להקדי' לדברי מרע"ה להסיר החשד והספק אשר היה אפשר שיקרה בדבריו שיזכור בתוכחה ובמצות. והתבארו עם זה הפסוקים באופן מתישב על הלב והיותם הקדמה לכל הספר והותר עם זה ג"כ הספק השלישי שהעירותי בפרשה. ובאלה הדברים רבה דרשו הפסוקים באופנים מתחלפים ומכללם אמרו שאלה הדברים מלשון דבורה. מה דבורה כיון שהיא נותנת עוקצה היא מתה כך מרע"ה כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. והוא דרש נאה:

פסוק ו

ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו' עד ולזרעם אחריהם בזה המקום התחיל מרע"ה לדבר דבריו לעם. כי היו הפסוקים הקודמי' הקדמה שעשתה התורה לספור דבריו כמו שאמרתי. וכוונתו הכוללת בדברי הסדר הזה כלו היה כי לפי שהיה שכר המצות והסגולה הדבקה בהם ירושת הארץ כמו שאמר פעמים רבות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. לכן קודם שיתחיל בביאור המצות ובזכרון שכרם שהוא תכלית הדברים וכונתו העצמי' ראה בחכמתו שכבר תמו כל הדור אנשי המדבר אשר ראו הדברים כמו שעברו וידעו סבותיהם וחשש אולי בניהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגח' אלהית הפרטית. ושיביאם אל זה שני דברים זרים ששמעו וידעו שקרה לאבותיהם הא' עכובם במדבר מ' שנה ויאמר הדור האחרון הזה איך קצרה יד הש"י מהביא אותם מהר אל האדמה. האם ירא את העמים אשר היו אז בארץ לחזקם וכדברי המרגלים. או הנה להיותם נבוכים בארץ סגר עליהם המדבר ועזב ה' אותם ואיך שיהיה מאחר שהיתה השכינה ביניהם והם לא יירשו ארץ והיתה ירושתה בשכר התורה. אם כן מה ששמעו שנלחמו אבותיהם עם האמורי ונפלו ישראל לפניהם לחרב ועברו בארץ בני עשו. ובארץ בני עמון. ובארץ מואב וייראו מגשת אליהם מהלחם בה. ועם היות שעתה נלחמו עם סיחון ועוג ויירשו את ארצם יאמרו העולם כמנהגו נוהג פעמים ינצחו ופעמים ינוצחו. ופעם ייראו כשהרגישו אויביהם חזקים מהם. ואין זה א"כ מפעל ההשגחה. כי אם בטבע או במקרה. וכל זה ממה שיביא להאמין שלא בזכותה של תורה תליא מילתא ומה יסכון גבר ברצותו עם האלהים. לכן כדי להסיר משה המחשבה הנפסדת מלב השומעים. ראה קודם ביאור המצות להודיע ביאור הדברים הזרים האלה. רוצה לומר עכוב העם במדבר מ' שנה מה היה סבתו כדי להודיעם שלא היה במקרה ולא מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ הזאת כ"א שעונותיהם היו מונעים הטוב מהם ומהם היתה זאת להם. ולזה הביא ראשונה ענין המרגלים לא להזכירו עליו לבד כ"א גם להודיע סבת העכוב הזה. ואחריו הביא מלחמת האמורי אשר רדף את ישראל והכה מכה רבה בהם וגלה להם שזה היה בעונם ושהוא ע"ה התרה בהם ראשונה והם לא שמעו אליו ושאחר כך הוכו הם בחטאם. והודיעם עוד שאם אבותיהם לא נלחמו עם בני עשו ועמון ומואב לא היה זה מפני יראתם אותם כי הנה האומות ההם היו יראים את ישראל. אבל האל יתברך הוא צוה שלא יתגרו בם מלחמה. והוא יתברך הגין בעדם לזכות אבותיהם. ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי. אבל הש"י הוא נתנם בידם ולכן אמר עליו החל רש היום הזה אחל תת פחדך ויתר הדברים שיזכור. וכל זה ממה שיורה היות הדברים כלם מושגחי'. וששומר מצוה לא ידע דבר רע. ושעין ה' אל יראיו אל המיחלים לחסדו. ושראוי שיאמינו בהשגחתו. ושיעשו מצותיו וישמרו אותם. כיון שבזה יפלו אויביהם לפניהם ויירשו את ארצם ולכן חתם את הדברים באמרו ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים ולמען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו'. שהוא סוף הצעתו מן הסבות שזכר. הנה התבאר מזה למה לא התחיל אדונינו מרע"ה בביאור המצות ובעשרת הדברות ולמה היה תחלת דבריו עון מרגלים ואיך עזב שאר עונות הקדומים אליו בזמן. ומה התוכחה שהביא בספור ארצות בני עשו ועמון ומואב. ואיך הביא אחריה מלחמת סיחון ועוג. והשלים הספור כלו. ואחר כך חזר לדברים הקודמים אליו בפרטיות הנמשכות כי היה כל זה ממנו לתכלית נבחר כדי להסיר מלבותם הספק האפשרי שיפלו בו ובאו הדברי' כלם להכרח רב ובסדור גדול כדורש טוב לעמו. ודובר דבר דבור על אופניו. ולכן נחתם בזה הספור הסדר הראשון הזה. יען נשלם בו דרוש אחד בפני עצמו והותרו בזה הספקות הח' והי"א. וידעת עם זה קשור הסדר כלו. ועתה נשוב אל פירוש הפסוקים:

ה' אלהינו דבר אלינו וגו' בזה המקום התחיל אדונינו משה שמעוני אחי ועמי הנה עכוב האבות במדבר אי אפשר שיהוה כי אם לאחד מג' סבות. אם לסבת האל יתברך או לסבתי שגרמתי הדבר. או לסבת העם עצמו. ואתם אל תחשבו שהיה עכוב אבותיכם במדבר ארבעי' שנה מפנת האל יתברך. ולא מפנתי. אבל היה מפנת עצמם. ואמנם שלא היה מפנת האל יתברך מבואר. אחר שהוא יתברך בהיותינו בהר חורב מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ועומק ההשגה האלהית הנה הוא יתברך צוה אותנו שנסע משם ושנבא אל הארץ ושם פי' מיד אל הר האמורי ואל כל שכניו ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת וגו'. והודיע כל אלה המקומות להודיע שהכונה האלהית היתה שישראל יכבשו את כל זה וגם המה לא זכו אל כל הארצות האלה לעונם ולהתרשלותם. ואם כן המונע היה מהם מצדם לא מצד האל יתברך וזהו אמרו עוד ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו'. כי היה רצונו שמיד יירשו את הארץ. ולכן אמר שכבר היא אצלו נתונה להם. והנה אמר ראה בלשון יחיד והיה ראוי שיאמר ראו בלשון רבים כי הדבור כלו הוא ככה. כאלו אמר למשה ראה אתה משה ותהיה עד בדבר שאני כבר נתתי לפניהם את הארץ. וכבר יצאתי מן השבועה שנשבעתי לאבות וכאדם האומר למלוה לו. קבל ממני מה שהלוית לי כדי שאצא מידי חובתי ויקח עדים בדבר. ככה האל יתברך אמר לו למשה פקח עיניך וראה שנתתי לפניהם את הארץ מוכנת להכבש ושאני אומר להם בואו ורשו את הארץ כמו שנשבעתי לאבותיכם. וזה ממה שיורה שלא היתה סבת העכוב מאת האל יתברך. והורה במה שאמר רב לכם שבת בהר הזה. רמז אליהם שבסבתם נתעכבו בהר חורב כל כך מהזמן כי מפני שחטאו בעגל נתעכבו שמה. בהשתדלותו במחנה ע"ה ליסר את העם. ובעלותו בהר שני פעמים לכפר על עונם. ועל הלוחות השניות ישב בכל אחת מהן מ' יום. והיו בזה כל ימות הקיץ נזופים באופן שלא נעשה המשכן עד הסתיו הנמשך אחריו בר"ח ניסן. וכל חדש ניסן ואייר עד עשרים יום בו עשו חנוכת המזבח. וסדר הדגלים ואז נסעו. וכאלו אמר הרבה נתעכבתם בהר הזה. עשו בענין שלא תתעכבו בדרך עוד אבל שתבאו מיד אל הר האמורי. כי אם לא תרגזו בדרך לא תתעכבו בכבוש הארץ. כי היא כבר נתונה אליכם. וזהו ראה נתתי לפניכם וגו'. או יהיה רב לכם וגו'. להגיד שהרבה שלמיות היו באותו הר. ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון כפי האמת:

פסוק ט

ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' עד ושוטרים לשבטיכם. אחרי שכבר ביאר מרע"ה איך עכוב העם במדבר לא היה בסבת השם יתברך. באר עוד שג"כ לא היה בסבת משה עצמו. כי הוא זרז את העם למה שיצטרך אל מהירות הדרך ולהכנס אל הארץ ולשבת בה. ולפי שמנוי השופטים ושרי האלפים ושרי המאות הוא מתיחס אל ישוב הארץ מדינה ומדינה ועיר ועיר. והוא גם כן דבר מיוחס למלחמות. אמר שכל כך היתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבא שהוא השתדל מיד למנות עליהם השרים והשופטים אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם. ואשר ישפטו את העם בעריהם וכל זה בחשבו כי ירושת הארץ וכבושה תהיה בידיהם מהרה. והוא ממה שיורה שמרע"ה לא מנה השופטים והשרים אם לא ברצון ישראל ושספר להם תחלה ההכרח המביא אותם לזה. לבל יחשבו שהיה זה ממנו לבעטו בהנהגתם ולמואסו בה. וזהו שאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לדעתי הוא כמו שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעתי לאבותיו. יאמר עם היות שהייתי יכול להנהיג אתכם במדבר איני יכול לשאת אתכם אל הארץ ולהנהיג אתכם בה ולכבשה ולירש אותה. לפי שבמדבר לא היה צריך כי אם לדון ביניהם וללמדם תורה ומצות והיו כלם מקובצים במחניהם. אבל בהכנסת הארץ תצטרכו שרים רבים עליכם להלחם עם האומות ולכבוש את הערים ולשפוט משפטיכם בארצותיכם ואיך יוכל איש אחד לבדו לשפוט עם רב בדרך ולהדריכם עוד במלחמ'. אם לא יפקד עוד על העם שרי הצבא אשר יצאו לפניהם ושאר יבאו לפניהם. וזהו אמרו לא אוכל לבדי שאת אתכם. ר"ל לשאת אתכם אל הארץ אשר אנחנו באים שאה והוכיח איך לא יוכל לבדו שאת אותם שמה מב' צדדין הא' מפני רבוי העם וכמותו. הב' לחלוק מיני ההנהגה והעמל אשר עמהם. כי אם היתה ההנהגה ממנו אחת לבד אולי עם כל רוב המונהגים יסבלה. אבל רבוי גדול במונהגים ובהנהגות מתחלפות זה ממה שיחייב הלאות והבלתי סבל. ולכן הודה ראשונה רבוי כמות העם באמרו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום וגו' יוסף ה' וגו'. ירצה לומר בזה שממה שראינו בזמן העבר הרבה אותם. כי הנה בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרים ונתרבו בזמן מועט שמה בהפלגה. וראינו עוד שבזמן ההוא נתרבו גם כן במאד מאד עד שהנכם היום כככבי השמים לרוב. רוצה לומר שמה שאמר האל יתברך לאברהם הבט נא השמימה וספור את הככבים וגו'. ויאמר לו כה יהיה זרעך. הנה נתקיים היעוד ההוא אז. וזהו שאמר והנכם היום כככבי השמים לרוב כי היום הזה נתקיים אותו היעוד לרבוים. ואמר שמה שראו במה שעבר ובאותו זמן ההווה ראוי שיעשו פסק דין ויאמינו שגם בעתיד ה' אלהי אבותם יוסף עליהם עוד אלף פעמים כהם. ולכן הביא כאן שלשה חלקי הזמן בעבר. ועתיד. והווה. כמו שאמרתי ואמר עוד שמלבד שהרבוי שיעשה בהם לערך הרבוי שעשה עתה. הנה עוד יברך אותם כאשר דבר להם. רוצה לומר שיברך אותם בירושת הארץ ובנצחון האויבים וביתר הדברים שברכם האל ויעדם לעשות להם. ומזה הוליד שהיו המונהגים רבים. ויהיו מיני ההנהגות רבות כפי ערך הברכות אשר ברכם ה' וע"כ אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם. ואתה ראית פי' המפרשים בזה הפסוק. והיותר מחוור שבכלם הוא פי' הרמב"ן ז"ל שפי' הטרח בלמוד התורה והמצות כמו שאמר ליתרו והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. ומשאכם הם הנבואות והתפלות. שהיו ישראל שואלים האחיה מחולי זה. הנמצאו האתונות. וכנגדו אמר שמה כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. וריבכם הם הדינים שבין אדם לחבירו ועל זה אמר שם ושפטתי בין איש ובין רעהו:

וראיתי מי שהקשה עליו כי משה לא תקן מכל אלו כי אם ענין הדינין שבין אדם לחבירו באמרו שלקח אנשים חכמים. ובענין הלמוד והתפלה עם הגדת העתידות לא תקן כלל ולכן פי' שטורח ומשא וריב כלו הוא בענין הדינין בין אדם לחברו. והם שמות נרדפים על דרך היו עלי לטורח נלאתי נשוא. ואני אומר שאין תפישה להרמב"ן ז"ל במה שאמרו. כי משה אדונינו לא רצה להסיר עצמו מכל ההנהגה. אבל אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם רוצה לומר מבלי שותפות. ואמר איכה אשא לבדי להגיד שגם כן הוא יעזור בהנהגה. אבל שראוי שימנו אנשים יעזרו בה. הנה אם לקח החכמים והנבוני' הלא המה יוכלו ללמד את העם ולדון ביניהם. והשאר הגדת העתיד והתפלה לאדון הנביאים. אבל היותר קשה עלי בזה הדרוש הוא. איך אדונינו משה כשזכר מיני ההנהגה ועמלה לא הגיד דבר מהמלחמות ולא מהנהגות הדרכים שהוא הספק הז' שזכרתי:

ומפני זה חשבתי אני שעם היות שרש דברי יתרו למשה על דברי המשפט. וזה למה שראה משה ששפט ישראל מן הבקר עד הערב ולא נתחכם בשלמות לראות את הנולד. ולתת עצה בדבר המלחמה העתידה בכבוש הארץ כראוי הנה עם כל זה כבר העיר עלינו מעט מזער בעצתו ואם אינה בשלמות. ולזה אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. ואינם העשירים כדברי רש"י ז"ל (במדבר ל"ה י"ד) אבל הם אנשי המלחמה על דרך מה שאמר הכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. כי צבא וחיל הם שמות נרדפים יאמרו על העם ההולך למלחמה ועליהם אמר אנשי חיל. לפי שלב אנשי המלחמה אין יראת אלהים על פניהם רק רובם ותמיד כל היום יתאוו תאוה לשלול שלל ולבוז בז. צוה עוד שיהיו אנשי אמת שונאי בצע ובסוף אלה הדברים אמר ושפטו את העם בכל עת וגו'. ומלבד המשפט אמר עוד ונשאו אתך ירצה בענין המלחמה שיעזרו בה וישאו עמו ישראל אל הארץ. ובזה רמז להנהגת הדרכים וסדור המלחמה. ואולי שלזה כוון גם כן באמרו וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ירמוז במלת מקומו הארץ הנבחרת שילכו מהרה שמה כי בהיות עליהם שרי האלפים ושרי המאות יבאו בשלום לארצם ומקומם ותהיה כל הארץ לפניהם. ובאין מלחמה יכבשו אותה מה שלא יהיה בהיותם כצאן אשר אין להם רועה. כי ילחמו אלו עם אלו ולא יעשו תועלת במלחמותיהם ולזה משה אדונינו כשספר כאן לישראל כוון בדברו גם כן בשלמות גדול לענייני המלחמה. ולזה אמר טרחכם ומשאכם וריבכם. ירמוז לדעתי בטרחכם. עיניהם אלו עם אלו ודיניהם מה שבין אדם לחבירו. ומשאכם רמז לשאת אותם אל הארץ ולהנהיגם במה שיאות לשרי הצבא ההולכים דרך לנחותם במעגלי צדק בנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם. וכוון באמרו וריבכם על המלחמות והריב אשר ילחמו ויריבו עם אויביהם בדרך. לא על מריבותם אלו עם אלו כי כבר נכלל כלו בטרחכם. אבל וריבכם הוא הריב והמלחמה אשר יהיה להם עם האומות ויהיה אמרו וריבכם על דרך (ישעי' ג') נצב לריב ה' שהוא להלחם עם האומות בעבור ישראל. וכמוהו (שם מט) את יריבך אנכי אריב שהוא גם כן על האומות. וכנגד ג' ההנהגות האלה שהם בינם לחבריהם בישוביהם ודיניהם. ובינם ובין עצמם בדרך ובינם לאויבי' במלחמה אמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. ואמר הבו לכם להגיד שלא נתגאה הוא למנות מעצמו השופטים והשוטרים לבל יאמרו כעדת קרח שהיה ממנה קרוביו ואוהביו. אבל צוה להם שהם ימנו האנשים ההם. והנה אמר חכמים לשפוט בין איש ובן רעהו ולתקן עניניהם ביניהם נגד מה שאמר טרחכם. ואמר ונבונים על מנהיגי העם בדרכים במסעיהם ובתחנותם ובכל מקומות מושבותיהם ובתקון צרכיהם שזה בלי ספק מן פועל התכונה והצדק והשכל המעשי. ואמר וידועים לשבטיכם. על שרי הצבא במלחמו' שצריך שיהיו נכרים וידועים לשבטים באופן שהממונים תחתיהם אליהם יפנו. כי איך יהיה שר צבא אדם זר שאינו נכר אליהם ואיך יפקדם וישמרם. אבל צריך שיהיה נכר וידוע ביניהם. ואח"כ צוה שימנו אותם שימצאו בהם יחד החכמה והתבונה וההכרה לדון ולהנהיג בדברים ולהלחם עם האויבים. ואמר ואשימם בראשיכם. להגיד שכאשר יהיו חכמים ונבוני' וידועי' לא יחוש להיותם ממשפחת רם או ממשפחת בוז כי הנה למעלת חכמתם והנהגתם ישימם ראשים על העם. כי כן ראוי שיהיה המנהיג מאיזו משפחה מעולה. וזכר שהם השיבו ואמרו לו טוב הדבר אשר דברת לעשות. כלומר טוב זה הדבר אשר דברת שתעשה אותו. והנה זכר שהוא בעצמו הושיב את השרים מבלי שהעם ימנה איש מהם. וז"ש ואקח את ראשי שבטיכם. רוצה לומר שלקח משה למנהיגים שרי השבטים ולא עשה מנוי אחר והיה זה להיותם היותר ראויים לכל הנהגה מצד מעלתם. כי ההנהגה והמנוי יותר ראוי למעולי היחס מהאחרים ואליהם יאות יותר. וזכר בהם אנשיו חכמים וידועים ולא נבונים. ורש"י ז"ל כתב (דברים א' ט"ו) ונבונים לא מצא ולא נתן הסבה בזה. ואני אומר שרצה בחכמים יודעי התורה והחכמות השלמים בשכל העיוני וראה בנבוני' היודעים בהנהגת המדיניות. והם השלמים בשביל המעשים. ומלת וידועים נקשרת עם לשבטיכם. רוצה לומר שיהיו ידועים ונכרים כל אחד לשבטו. ולפי שעל המעט ימצא אדם שלם בעיוני ומעשי בטבע. וזה כי הטבע כשיתעסק במושכלות לא יוכל להשכילם במפורסם. וכמו שזכרו הרב במורה בח"א פ"ב בענין אדם הראשון ז"ל. לכן זכר אדונינו משה עליו השלום שמצא ולקח אנשי' חכמי' מהם ושלקח לענין ההנהגה והמלחמות אנשי' ידועים וניכרים מהם לשבטיהם שהם אנשו חיל בעלי זרוע לצאת ולבא ולא זכר שלקח נבוני' לפי שהיה זר המצא הנבוני' ר"ל השלמים בדברי' המדיניי'. עם היותם חכמים בעיוניות. כי התחברות שני הדברים האלה ידיעות עיוניית ומעשיות באיש אחד ימצא על המעט. והנה יורה על זה מה שנאמר בבצלאל כשתארו השם יתברך בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. רוצה לומר שהיה שלם בעיון החכמה במלאכות ובמעשה המדיניות וגם במלאכות שהוא כל מלאכת מחשבת ובכל האומניות המתחלפים וכמו שאמר ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ ובכסף ובזהב ובנחשת שהם מלאכות הרבה מתחלפות גלה אלינו יתברך שהיותו שלם בידיעות המתחלפות הרבות ההן לא היה בטבע. כי אם ברוח אלהין קדישין שבדרך פלא הדריכו האל לזה. וזהו אמרו וימלא אותו רוח אלהים וגו'. ואפשר עוד לומר שאמרו חכמים ונבונים וידועי' הוא שם נאמר ביחוד. רוצה לומר חכמים בתורה ובעיון. האמנם כשאמר ואקח את ראשי שבטיכם אנשי' חכמים וידועי'. רצה בחכמים שם כולל בו וכללו הנבוני' כי בשם חכמה יוכללו העיוניות והמדיניות ואחר כך לקח החכמי' מהם לשפוט בענין הדינין. ומהם להנהיג בענין הדרכים כמו שכתבתי. והנה נשאר עלינו לבאר מה ראה יתרו בעצתו. ואדונינו משה ז"ל במעשהו במנותו כל כך מנהיגים שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות הוא הספק השביעי שהעירותי בפרשה:

והשבתי אני שבענין המשפט וענין המלחמה שהם הדברים היותר כוללים בהנהגתה ראה משה אדונינו ע"ה במעשהו ויתרו בעצתו המנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר. ולכן לא עשה שרי רבבות ולא שרי שמנת אלפים או שש אלפים וכיוצא בזה לפי שההשקפה באנשים רבים תבלבל ההנהגה. אבל נסתפק שיהיה בכל שבט ושבט המנוי היותר כולל על אלף אנשי'. כי בענין המשפט די כשאיש אחד ישפוט אלף. והנה עינינו הרואות שבעיר אחד שיהיה בה מאה איש ימנו שופטים שנים. וכל שכן בתוך אלף בני אדם שיהיה די כשיהיה להם ראש אחד ושופט אחד ישפוט ביניהם. ואמנם בענין המלחמה הנה הענין הוא יותר מבואר. וכולי האי ואולי שיכול איש אחד איש זרוע להנהיג אלף אנשי מלחמה ולהדריכם לצאת ולבא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם שרי המאות ושרי החמשים ושרי העשרות הנה יצטרכו בענין המשפט עם שרי האלפים ויחחלפו הנהגותיהם בארבע אופנים:

האופן הראשון שיהיה התחלפות כפי מספר הממונים תחתיהם כפי מעלת המנהיגים וחכמתם יהיה כללות מנוים והם השרי' ששופטי' על מאות. ושרים ששופטי' עשרות. ואם היה עובר הסכום סכום האלף. היה נופל בגבול כל הדבר הקשה יביאון אל משה. זה הוא האופן הראשון:

האופן הב' הוא שיהיה התחלפותם באיכות ההנהגה. כי מהם ישפטו בדיני נפשות ומהם בדיני ממונות ואם באלה קצתם ישפטו בענין הקרקעות. וקצתם במטלטלים. וקצתם בסחורה. וכיוצא מהחלופים האלה וזה בכל שבט ושבט. ובזה האופן יהיו שופטי' רבי' בהכרח:

האופן הג' הוא שיהיה ג"כ התחלפותם כפי איכות וכמות הדבר הנשפט. כי מהם היו שופטי' בעניני המלקיות ומהם בעונש אברים ומהם בדבר שיש בו ארבע מיתות בית דין וכל זה בדיני נפשות. ואם בדיני ממונות היו מעט שופטי' בסכום מועט כמו עשרה שקלי זהב. ומהם עד נ'. ומהם עד ק'. ומהם עד אלף. ומשם ולמעלה. וזהו שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשי' ושרי עשרות. ר"ל שרים שופטי' על אלף שקלי כסף או זהב. ושרי' שופטי' על ק'. ושרים על נ' מהם ושרים על עשרות:

האופן הד' הוא ג"כ כפי ההנהגה הכוללת וענינו שיש דברי' במדינה או בעיר אין ראוי שיעשו אותה אם לא בעצת והסכמת אלף איש ברורים לזה. ויש דרכי' שיעשו בעצת והסכמת ק' יועצים ממוני' לעשותם. ויש דברי' שיעשו בעצת נ' יועצים והסכמתם שהם ממוני' עליהם. ויש דברי' שיעשו ע"פ עשרה אנשי' לבד. ומזה הצד היו נקראי' שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשים וגומר. רוצה לומר שרי אלפי'. ושרי מאות שרי חמשים. ושרי עשרות. וגם זה בכל שבט ושבט. כי לא היה המספר שזכר הכתוב מנוי לנשפטי' רק לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברי' המתיעצי' היו היועצי' המתקבצים להנהגתו. ואתה תדע שכל ארבע מיני אופני ההנהנה האלה אשר זכר לך פה הנה הנם בוויניציאה היום הזה. ובהיות הדברי' מסורי' לאנשי' ידועי' וממוני' לעשותם היה שאיש על מקומו יבא בשלום. יהיה מה שיהיה הנה הצד השוה שבהם הוא שכל אחד מהשופטי' היה יודע במה ידין ובמה ישפוט. וכל אחד מהעם ידע מי הוא הראוי לשפוט בנדון שלו. וידע מי הם השופטי' ומה הם המשפטים אשר ישים לפניהם ובהם ישפוט את העם בכל עת. ואמת ומשפט ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש על אנשי' רבים ישפוט ביניהם. כי רבוי הדברי' הנתבעי' והדינים המחולפי' והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו ולא יוכל לשפוט את כלם במהירו' רב כראוי. הנה זהו לדעתי צורך רבוי השרי' בענין המשפט:

ואמנם בענין המלחמות היה צורך בשרים הקטני' מלבד הגדולי' לפי שפעמים רבות במלחמה יצטרכו אנשי' רבים ללכת לעשות מעשה אחד. ולפעמי' יספיקו אנשי' מועטים לעשותו כפי טבע הדבר הנכסף. והיה עמל גדול בכל עת שיצטרכו עשרה אנשי' או מאה או אלף יבקשם בכל צבא ויבררו אותם אם ברצון האנשים ואם בגורל. וכן גם עוד היום מנהג המלכי' גבורי החיל כשילכו במלחמה שיחלקו כל אנשיהם למשמרות ויעשו בתוך צבאם שרי החיילי' והמלך יביא בידו בכתב כל שרי החיל אשר לו אחד אחד בשמו ומן העם אשר אתו. וכן כל אחד ואחד משרי החיל אנשי מלחמתו יחלק ביד שרים קטני' הסרי' אל משמעתו ויביא שמותם על שפתיו. וכאשר המלך יצטרך לעשות מעשה פרטי כפי מנין אנשי המלחמה אשר בידו ככה יקרא כפי הצריך אליו אל כל אחד ואחד משרי החיילים ויאמר לו כחצות לילה או לעת ערב הכן בחוץ מלאכתך אתה והעם אשר אתך לעשות מה שאצוך. ושר החיל ההוא יכין וכן יגיד אל שאר השרים אשר תחתיו אם כלם אם מקצתם כפי צורך הלוחמי' הראויי' לאותו מעשה או ישלח לאחד מהם לבד אם בעשרה אנשים. אם בחמשי' אם במאה. כפי הכרח העת וצרכו כמו שתראה שעשה מרע"ה במלחמת מדין ששלח אלף למטה ושלח אותם ביד שרי האלפי' ושרי המאות ולא שלח שם לא שרי חמשים ולא שרי עשרות:

הנה נתבאר מזה שמשה אדונינו בחכמה יתירה סדר שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות האלה בין לענין המשפט בין לענין המלחמות. ואמנם השוטרים שהם המכים ברצועות אמר בהם לשבטיכם. להגיד שלא עשה שוטרים רבי' בעם כמו מנין השופטי' אבל היה די שיהיה שוטר אחד לכל שבט כי הוא יעבור לכל שרי השבט ההוא לקיים מאמריהם. וראוי עוד שנאמר כי אמרו לשבטיכם אינו חוזר לשוטרי' לבד כי אם גם לכל השרי' הגיד שגם בכל שבט ושבט עשה השוטרים והשרים שזכר:

פסוק טז

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וגו' עד את כל הדברי' אשר תעשון. הנה רבותינו ז"ל בספרי דרשו ואצוה את שופטיכם. שיהיו מתונין בדין. ודרשו לא תכירו פנים במשפט. על הממונה להושיב הדיינים. ודרשו כקטן כגדול תשמעון. שלא תאמר הואיל שזה עני וזה עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ד"א שלא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר בשביל דינר. אזכנו בדין וכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. ובסנהדרין פרק קמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. ופירש שם אמר זה להקדים הקודם בדין. ודרשו לא תגורו מפני איש שלא תאמר שמא יהרגני או שמא ידליק את גדישי. ובריש סנהדרין אמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש. ורש"י ז"ל הביא אלה הדרשות כלם. ועל דרך הפשט אומר אני שהשופטי' לפעמי' יפשעו באחד מחמשה דברים:

האחד שלא ירצו לשמוע הבעלי דינין ויהיה המשפט בעיניהם לעמל רב וכמאמר התנא החושך עצמו מן הדין וכו'. ועל זה הזהירם מרע"ה ואמר שמוע בין אחיכם וגו'. ר"ל אל תמנעו עצמכם מלשמוע כי אחיכם הם. וכמו שבהיות ג' אחים ויריבו הב' מהם. האח הג' יכנס ביניהם לשפוט להם ולשום שלום. ככה השופט ראוי שישמע דברי המריבים וידון ביניהם כאלו הם אחיו. וזהו שמוע בין אחיכם:

האופן השני מחטא השופט. הוא כשלא ירצה לדון במאזני צדק אך יעשו פשרות בלבם או באומד הדעת ישפטו כמו שיעלה בלבם. וכבר זכרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פ"ק באיזה זמן יוכל הדיין להשתדל לעשות פשרה בין הבעלי דינין שהוא קודם שידע ויראה המשפט עם מי הוא שאז יעשה פשרה ברצון הבעלי דינין אבל שלא ברצונם וכל שכן אחר שהבין המשפט ויודע למי הוא. אין הדיין עוד רשאי לעשות פשרה כ"א לחתוך הדין ועל זה אמר כאן ושפטתם צדק ואמר בין איש ובין אחיו ובין גרו. לומר אע"פ שיהיה הדבר בין אחים או בין איש ועבדו שמה שקנה עבד קנה רבו. או בין האזרח והגר. לא תעשה פשרה אבל בכוון גדול תשפוט צדק וכ"ש בין אנשים זרים:

האופן הג' בשופטים הוא בשיעותו הדין מפני השוחד או מפני הכרת הפנים כל זה הוא ממין אחד. ושוחד דברים הוי שוחד וכנגד זה אמר לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר שלענין הפסד הדין והמשפט לא יכירו פנים מפני שוחד או מפני הכרת פני אהבה. וע"ד הלצה נוכל לומר שהזהיר הדיינין שלא יפסקו הדין כי אם בראיה גמורה לא כפי מה שעיניהם רואות שלא יאמרו על אדם הכרת פניו ענתה בו שהוא חייב בדבר הזה או שעשאו להיות פניו מוריקות או כדומה מהאמתלאות האלה. לא יעשה כן כ"א ע"פ הראיה והדין. וזהו לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר אל תחשבו שאתם מכירין פני הבעלי דינין בענין המשפט עם מי האמת:

האופן הד' בשופטים. פעמים אינו בחתוך הדין והמשפט כי כבר ישפטו הדבר כפי הדין. אבל בשמיעת הבעלי דינין יכבדו העשיר על העני ויכירו פני הנכבד על הנקלה. הנה לזה אמר כקטן כגדול תשמעון ר"ל לא די במשפט שלא תכירו פנים אבל גם בשמעכם הבעלי דינין בטענותם תהיה השמיע' אליכם בשווי כקטן כגדול תשמעון. וע"ד זה דרז"ל בשבועת העדות (דף ז') ועמדו שני האנשים אשר להם הריב שיהיו שניהם מעומד ולא יושיב הדיין הנכבד ויעמיד העני. כי גם כן בזה יסתתמו ויסתלקו טענותיו של העני:

האופן הה' מהחטא בשופטים. אם ייראו מאחד מהבעלי דינין כי אולי מפני זה יעותו הדין וע"ז הזהירם ואמר לא תגורו מפני איש רוצה לומר יהיה מה שיהיה עשיר או עני גדול ושר או קטן הערך הן כלם אדם ילוד אשה. ולכן אין ראוי שתגורו ממנו כיון שהוא איש ונתן הסבה בזה ואמר כי המשפט לאלהים הוא. רוצ' לומר אותו שהוא אדון המשפט שהוא האלהים האדירים הוא יצילך מכל איש אשר הנשמה באפו וכמו שהשליח שהוא עושה שליחות המלך אין עליו אשם אם יעשה מצותו. ככה כשופט כיון שהוא עושה צווי האל אין ראוי לגור מפני איש מה ואפשר שרצה באמרו כי המשפט לאלהים שיחשוב הדיין שהבעל דין אשר לו המשפט אינו האדם החלוש אבל הוא האל ית'. וא"כ אין ראוי לגור מפני איש מה בענין המשפט. כי המשפט הוא לאלהים ית' והוא הבעל דין בזה והוא ראוי שיגורו ממנו ית' יותר מאיש אחר להיותו יותר גדול ויכול וחזק:

ולפי שמלבד כל הפשעים האלה שזכרתי שפעמים שיטעו בהם בדעתם וברצונם. הנה פעמים ג"כ יטעו לסכלותם את הדין ולהעדר ידיעתם בדבר המשפט לכן הוסיף עוד ואמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. ר"ל הדבר הקשה אל תדינוהו ואל תטעו בו אבל תקריבוהו לפני. ואל תאמרו שאני עסוק לא אוכל לשמעו כי אנכי בכל עת שתבאו לפני אשמעהו. ולפי שלא יחשבו שמשה כוון בזה להתגדל להביא אליו השופטים בכל עת לשאול את דבר המשפט ממנו ולזה העלים את הדינין אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון ר"ל לא כסיתי דבר מאת השופטים. אבל צויתי ולמדתי אליהם כל הדברים. ארז"ל בספרי אלו הן י' דברים שבין דיני ממונו' לדיני נפשות שלמדם אז לשופטים וכבר פירשו אחרים הפסוק הזה על ישראל שמשה ע"ה צוה להם שלא יעשו דבר כי אם ע"פ השופטים ושלזה אמר ואצוה אתכם ולא אמר ואצוה את שופטיכם. ואמר את כל הדברים אשר תעשון ולא אמר אשר יעשון כחוזר על השופטים שזכר והנה מה שכתבתי ראשונ' הוא יותר נכון והאריך מרע"ה בספור ענין השופטים כדי להורות לישראל שכבר הי' מזרזם לכל הדברים הצריכים אל הנהגת העם. כמו אם היו אותו היו' עוברי' את הירדן ונכנסים לארץ והועיל עם זה למוד המשפט והדינים לעם הילודים במדבר בדרך לשילמדו לעשות כן בארץ גם כוון בזה לומר שהוא סדרם תחת ידי שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשי' ושרי עשרות וצוה אותם איך ינהיגום. ולעם איך לא יצאו מתחת יד הנהגתם ועוד מעט נתבלבלו ובאו בערבוביא לומר נשלחה אנשים לפנינו. כמ"ש מיד ותקרבון אלי כלכם. ר"ל שריהם כהניהם שופטיהם ושוטריהם כי פרקו עולם מעליהם כמו שיזכור:

והנה נשאר עתה לבאר איך לא ייחס משה מנוי השופטים והשרים לעצת יתרו ויחסו לעצמו ולטרחו ולעמלו ואיך אמר ואומר אליכם בעת ההיא. והוא הספק הה'. ומה שמצאנו בפרשת יתרו שאמר שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא לכבודו שעשה כמו שהוא אמר אבל לא בזמן שאמר ומהסבה שאמר. כי אם בזמן הראוי אליו אחר היות דת ונימוס בה ישפטו המשפטים כמו שכתוב כאן. כי כן תמצא שמה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שאין ראוי שנחשוב שאז שלחו ואז הלך אבל התור' סיימה שם כל הספור מעצת יתרו והליכתו עם היות שלא נעשה אז הדבר ונעשה אחר כך ושלחו ימים רבים אחר זה. ופעמים רבות תמצא כזה בספורי התורה שישלים הספור במקום אחר עם היות שלא היה המעשה אז התבאר מזה שמשה לא היה חסר אותה העצה אבל יתרו אכלה פגה ושלא נעשתה בזמן שיתרו אמר. ומשה מעצמו עשאה והותר בזה הספק הה':

פסוק יט

ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' עד לא תירא ולא תחת. זכר משה שאחרי שמנה השופטים והשרים שזכר נסעו מהר סיני כמו שצוהו האל ית' וילכו במדבר הגדול ובאו דרך האמרי עד קדש ברנע וכל זה במהירות רב בג' ימים כמו שהביא הרב ז"ל בפי' (שם ח"ב) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. וכאשר ראה משה שהאל ית' אמר להם פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ושבאו שמה אמר להם באתם עד הר האמורי כאשר צוה ויעד הקב"ה אותנו ראוי ג"כ שתאמינו שכמו שקיים זה ככה יקיים עוד את כל דברו הטוב שיתן לכם את כל הארץ כאשר דבר ולכן האמינו שכבר נתן ה' אלהיך את הארץ ומהרו ועלו ואל תתעכבו בדבר כלל אבל מיד עלו ורשו את הארץ המוכנת לפניכם אל תיראו ואל תערצו. כי האות הזה ר"ל מהביאה אל הר האמורי במהירות הזה יורה על כל מה שיהי' עוד בעתיד. הנה מכל זה הוליד משה אדוננו שעכוב ישראל במדבר כמו שלא היה בסבת האל יתברך כן לא היה גם כן בסבתו של משה כי הוא זרזם ומנה עליהם שרי אלפים ושרי מאות שילכו לפניהם כדרך הלוחמים. אבל היה הסבה באותו העכוב פשעם וחטאתם במה ששלחו המרגלים כמו שיזכור ובזה הותר הספק הרביעי:

פסוק כב

ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחהאנשים לפנינו וגו' עד אשר ה' אלהינו נותן לנו בא לבאר איך היה העכוב הזה במדבר בסבת העם וכי גמלו לנפשם רעה. וזה כי בהיותם בהר האמורי כמו שיעדם ושהתרה משה בהם פעמים רבות. עלה רש אל תירא ואל תחת. הנה הם לא רצו לעלות ויקרבו אליו כלם לא לבד שרי האלפים ושרי המאות הממונים עליהם אבל כלם כקטן כגדול באו אליו בערבוביא לאמר נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. ואמרו וישיבו אותנו דבר הוא לומר שלא יחשוב משה לשלוח אותם בסתר חרש לאמור וישיבו אליו דבר בייחוד כי הם לא ירצו אלא שיהי' השליחות מאתם ותהיה התשוב' אליהם בזה נשלחה אנשים ולא אמרו שלח לך אנשים כדי שג"כ התשוב' תהי' לכלם בפרהסי'. וזהו וישיבו אותנו דבר והנה לא בקשו מהרגול. כ"א כדי שיודיעום את הדרך אשר יעלו בה אל דרך ישרה בלי עקמומית נאותה לצבא גדול כי יש דרכים רעים ומסוכנים להיות עליה' הרים גבוהים יוכל אדם אחד להרוג עם רב ולזה היו מתאוים דרך ישר ובטוח לעין כל מגולה ואת הערים אשר נבא אליהם. ר"ל הערים הראוים להכבש תחלה כי בתחלת המלחמה הוא יותר טוב על עיר חלושה שיקחו מהרה ויכניסו בה הנשים והטף. ויצא שמעם בכל הארץ שכבר לקחו עיר אחת משיהיה בצורה ראשונ' על עיר מגדל וראשו בשמים שלא יוכלו לכבשו כ"א אחרי זמן רב ועל זה אמר וייטב בעיני הדבר וגו' ובספרי דרשו (גם רש"י שם ח' כ"ג) בעיני ולא בעיני המקום ועוד אמרו שם שלא מלבו עשה משה אלא שלא יחשבו שעל הארץ היא רעה היה מעכב מלשלוח שם אנשים לראותה. ולפי הפשט יאמר שייטב בעיניו הדבר אשר שאלו עם היות שלא ייטב בעיניו האופן אשר שלחוהו. והדברים אשר אמרו נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר. כי יוכל האדם לשאול שאלה הגונה מחבירו או מאדונו וישחיתה באופן הדברים וזהו אמרו וייטב בעיני הדבר. ר"ל שהדבר היה טוב. ולא אופן הדרישה הדברים שאמרו בענינה והנה זכר משה שעשה בענין המרגלים שני הדברים זרים בלתי נהוגים. והם ששלח י"ב אנשים בהיות מנהג הרגול לשלוח ב' אנשים. כיון שמה שיראו ב' יראו מאה איש בהליכתם מקובצים ואין תועלת ברבוים כי אם באיש אחד או בב' אנשים לחזק זה את זה. כמו שתראה כששלחם יהושע. ושאותם השנים עשר איש היו הנשיאים שבהם. וזהו אמרו ואקח מכם י"ב אנשי' כולם אנשים ראשי בני ישראל. וידוע שמדרך העולם ללכת לרגל האנשים פחותי המעלה לא הנשיאים הידועים והנכרים והיתה הסבה בזה כדי שבהיותם רבים לא יסכימו לחטא ולא יתפתו כלם להוצי' דבת הארץ ולדבר על השם יתברך תועה כי יהי' החטא אפשרי יותר באיש אחד או שנים משיהי' בי"ב. וגם כן כדי שלא יפול בין השבטי' מחלוקת בשליחותם שכל שבט ושבט ירצה שילכו מאנשיו ויהיו המרגלים משבטו כי יחשוב כל אחד כי ההולך שמה יגלה לאנשי שבטו הארץ המשובח' יותר לשישתדלו להיותה בחלקם ולזה בחר שיהי' איש אחד לשבט באופן שכלם ידע אמתת הדבר בשוה. ואמנם היותם נשיאים ראשי בני ישראל כדי שלא יכזב בדבריה'. ויהיו בתשובתם אנשי אמת כפי מעלתם גם שענין הרגול היא סכנה ועצומה כמו שאמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כי יצטרך הענין אל חוזק רב לפי שלבם אל ירך ואל יפחדו בענין הרגול וגם לא יפחדו מאנשי הארץ ומהערים החזקות ויתיאשו מהכבוש לא רצה לשלח שם אנשים רבים ופוחדים מאין לב כי אם אנשי חיל אנשי לבב הבוטחים בה' ובגבורתם:

ראה איך התחכם אדון הנביאים לעשות הדבר באופן שלא ימשך ממנו היזק לשון הרע וכל זה לא שוה לו לרשעת המרגלים כי עם היותם רבים ונכבדים הוציאו את דבת הארץ ובלשונם יכזבו לו באמרם ארץ אוכלת יושביה היא וגומ' ונפלו בחולשת הלב ובמורך לבב עד שכל העם שראו בתוכה היו נראין בעיניהם כענקים. וערים הפרזות בעיניהם היו ערי מבצר וגדרות מלך כמו שאמר אפס כי עז העם והערים בצורות מאד הנה כי מגורת משה רבינו ע"ה היא באתהו ולא הועיל לו התחכמותו. וזכר שהמרגלים עלו ההרה ויבאו עד נחל אשכול והנה אמר עלייה בא"י להיותה גבוהה מכל הארצות ונקרא נחל אשכול על שם סופו. וזכר שלקחו בידם מפרי הארץ להראות העמים והשרים את דשנה. ונתנו תשובתם בפרסום לכל ישראל כמו שבקשו בראשונה. וזהו וישיבו אותם דבר ויאמרו טובה הארץ וגו'. והנה באמרם טובה הארץ לא כוונו זה רק על היותה זבת חלב ודבש ועל כן עם הראות הפרי אמרו טובה הארץ בפני עצמה בענין הפירות והמזונות כלם וכח זה המאמר הוא מה שנאמר שם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. כי זה הוא הטוב אשר קיימו שהיה בה. ולכן יאות המאמ' הזה אל כל המרגלים כי לא כוונו בטובה כי אם דשנות הארץ ותענוגיה. ואמר שעם הסכימם כלם בשלמות הארץ ודשנותה הנה בני ישראל לא אבו לעלות:

ואמנם למה משה אדונינו בזה הספו' לא רצה להודיע איך השם ית' צוהו בשליחותם. באמרו שלח לך אנשים וגו' וייחס הדבר אליהם ולעצמו באמרו ותקרבון אלי כלכם וגומר וייטב בעיני הדבר וגומר. וגם כן למה לא ספר הצווים אשר צוה משה רבינו ע"ה למרגלים שיראו העם. והארץ. והערים. וגם למה לא פירש מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא:

הסבה בכל זה הוא לפי שהיה מדבר עם הדור האחרון בניהם אשר קמו מאחריהם. ואם ישמעו אמתת המאורע כמו שקרה יגזרו אומר באמת שסבת העכוב במדבר היה השם יתברך כיון שהוא צוה למשה בשליחות המרגלים ויאמרו למה ה' נתן מכשול לפני עורים והיה ראוי שלא יספיק בידם לשלחם בהסכימם בשליחותם אף כי הוא יתברך היה השולח מעצמו וגם ידברו במשה ויחשבו שהוא גם כן היה בעצם סבת העכוב אחרי שהוא עליו השלום צוה למרגלים בדברים שלא שאלו העם ולא צוה ית' עליהם. והוא במה שצוה אותם שיודיעוהו מה הארץ ומה הערים. ומה העם המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה. כי הנה השאלות האלה המה אשר חייבו תשובתם. ומזה נמשך מה שנמשך וילונו אם כן נגד משה. ויאמרו אתה הסבות את לבם אחורנית ופתחת פה לשטן ויאמרו שהסבה הראשונה יתברך ומשה עבדו הם אשר סבבו עכוב אבותיהם במדבר כל הזמן הרב ההוא הפך מה שהשתדל משה לבארו אליהם להשריש בלביתם סבת שבח המצות ושמירתם כמו שאמרתי. וגם ראה משה אם היה מגיד להם מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא. אולי גם עתה בזה יימס לבב העם וייראו ויפחדו מלבא שמה כמו שעשו אבותיהם. הנה בעבור זה השמיט ספור שלשה דברים הנזכרים. הצווי האלהי בשליחות. וצווי משה למרגלים בענין הארץ והעם והערים. ולשון הרע שאמרו המרגלים וע"ז ארז"ל בב"מ ח' השוכר את הפועלים מות' לשנות מפני השלום. והותר בזה הספק הט':

פסוק כו

ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' וגו' עד וגם בני הענקים ראינו שם זכר שישראל חטאו בג' אופנים רעים מאד. הא' בהיותם חלושי הטבע. וכן רכי הלבב מטבע הפחותים. כיון שבשמעם חוזק אויביהם לא עצרו כח להלחם בם בהיותם עם רב וזה כוון באמרו ולא אביתם לעלות. הב' במה שמרו בזה את פי ה' אלהיהם. רוצה לומר שלהיותו אלהיהם שימסרו נפשם למות על כבוד שמו לקיים דבריו. ואחרי שהוא צוה עלה רש אל תירא וגו'. היה ראוי שישימו נפשם בכפם ולא ימרו את פיו. והם עשו בהפך שמרו את פי ה' אלהיהם שאמר עלה. והמה לא אבו. הג' הוא בדברים שדברו נגדו. כי אלו היו חלושי הלב וממרים את דברו. אם לא ידברו עוד מה שדברו היה חטאתם נקל בעיני הש"י. אבל הם הטיחו דברים רעים נגדו. וזה אמרו ותרגנו באהליכם ותאמרו וגו'. שבזה היו כפויי טובה ממה שעשה עמהם וכופרי' במה שייעד לעשותו. ואמר אנה אנחנו עולים. הוא התנצלותם על חולשת' ופחיתותם ואומרי' אנה אנחנו עולים אם להלחם בערים. ואם להלחם בעם. אם להלחם בעם. הנה אי אפשר כי הם עם גדול בכמותו ורם באיכותו. ואם בערים איכה נוכל נכה בהם כי הם גדולות ובצורות כאלו הם מגיעים לשמים. וא"ת ששרי הצבא אשר להם הם פחותי הלב הנה זה בהפך. כי הם בני ענקים. וא"כ המלחמה עם אנשים וערים כאלה הוא שטות ושגעון והסתכנות עצומה. ואמר אחינו המסו את לבבנו הוא לאמת את הדבר. כאלו אמרו אם מן אנשים אחרים היינו שומעין הדברים האלה לא היינו מאמינים אבל בהיות האומרים אחינו ראוי שנאמין. כיון שברע המגיע לנו מזה הם יקחו חלקם. ולפי שמדרך האח לחזק את אחיו כמאמר הנביא (ישעי' מ"א) איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הנה בראותנו שאחינו בשרינו המה המסו את לבבנו בענין הזה. שהראוי הוא שנאמין בדבר. והנה לא חשש משה מלהגיד הדבר הזה לבני ישראל כאשר חשש בשאר הדברים שהשמיט זכרם לפי שהם נלחמו כבר עם האומות ההם וכבשו עריהם החזקים והרמים כמ"ש ע"ז סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון ועוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. והם ב' ערים בצורות וחזקות כמו שזכר בספר יהושע. ולכן כיון שהם ראו רבויים וחזקם ועריהם הבצורות ועוג הענק שלהם ויקחו את ארצם. מבואר הוא שלא יפחדו עוד מהדברים ההמה מה שלא יעשו זה בשמעה את דבת הארץ כי ארץ אוכלת יושביה היא. כי זהו מה שלא נסו עדיין ולא שיפחדו ממנו ולכן לא זכרו:

פסוק כט

ואמר אליכם לא תערצון וגומר עד ובענן יומם. לפי שביאר שהם חטאו בג' דברים בחולשת הלב. ובהמרות פי ה'. ובהטחת דברים נגדו. ראה משה להוכיחם על שלשתם. אם על חולשת לבבם. אמר לא תערצון ולא תיראון מהם. כי אתם רבים וחזקים מהם. ואם בבחינת הצוי האלהי שייעד אתכם. הנה ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם עמהם שהוא יותר חזק מהם. והביא להם ב' ראיות חזקות. הא' מופתי מצרים והוא אמרו ככל אשר עשה ה' אלהיכם במצרים לעיניכם. והב' מה שעשה עמהם במדבר וז"ש ובמדבר אשר ראית וגו'. וכנגד הדברים שהטיחו כלפי מעלה אמר ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם. ר"ל ובדבר הזה אשר אמרתם נגד כבוד האל יתברך בשנאת ה' אותנו אנה אנחנו עולים. יראה שאינכם מאמינים בה' אלהיכם. כי לו הייתם מאמינים בו לא תאמרו כדברים האלה והוכיחם על מעוט האמונה בראותם בעיניהם עמוד הענן ההולך לפניהם בדרך וגו'. ואפשר עוד אצלי לפרש הפסוק באופן אחר. ובדבר הזה אינכם מאמינים על שליחות המרגלים שכן אמר למעלה וייטב בעיני הדבר. יאמר הנה בדבר הרגול והשליחות יראה שאינכם מאמינים בהש"י. לפי שהמלחמה הזאת אינה מלחמה אנושית שיצטרך אל רגול ולתחבולות הלוחמים. אבל היא אלהית שה' אלהיכם הוא ילחם לכם. וא"כ אין צריך מרגלים לזה ולפי שאלו המרגלים לב' תכליות. הא' להודיעם את הדרך אשר יעלו בה והשנית לדעת הערים אשר יבאו אליהן אמר משה שגם לדברים האלה לא היו צריכים. וזה אמרו ההולך לפניכם בדרך וגו'. ר"ל כי הענן יומם יורה אותם הדרך אשר ילכו בה ועמוד האש לילה ובמקום אשר ישכון שם שם יחנו. וא"כ הוא יורה הדרך והערים. ועם היות שהדברים האלה כפי זה הפי' היה ראוי שיאמר משה אליהם כשרצו לשלח המרגלי' כי הוא הזמן הנאות לאותה תוכחה. הנה עם כ"ז לא היה מזיק בהוכיחו אותם עליו כפי שרשי האמת. אע"פ שיהיה בזולת ואחר זמנו הראוי. ועם היות שדברי התוכחה הזאת לא נזכרו בפרשת שלח לך אנשים. כבר העיד' התורה שאז נאמרו:

פסוק לד

וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויקצוף וגו' עד המדבר דרך ים סוף וגו' הנה בפסו' הראשון מאלו ראוי שנרגיש בג' גבולי' זרי' באו בו. הא' הוא וישמע ה' את קול דבריכם וידוע הוא שהש"י הוא צופה ומביט ושומע כל הדברים. ומה צורך להודיע שהש"י שמע מ"ש. וגם מה ענין קול דבריכם היה ראוי שיאמר וישמע ה' את דבריכם. האם נאמר כדברי הרב במורה בח"ב פל"ג. בפי' קול דברים אתם שומעים ששמע הקול ולא הבין הכונה וחתוך האותיו'. הב' אמרו ויקצוף וידוע הוא שהגזרות האלהיות אינם נמשכות מן הפעלות הנפש בכעס וקצף כי אם במשפט ודין ישר. הג' אמרו וישבע. והנה כשגזר הש"י על דור המבול לא נשבע עליו. ועל דור הפלגה ג"כ לא נשבעעליו ולא בעון העגל. והשבועה לא תועיל כי אם לאדם כמתחרט ממעשיו ולבלתי ישוב מכונתו ישבע לעשותו:

והנראה אלי בזה הוא כי לפי שמשה זכר למעלה שישראל חטאו בשלשה דברים בזה הענין. במורך לבב. ובהמרות דבר האל יתברך. ובהטיח דברים רעים נגדו זכר כאן שהאל ית' לא נקצף כ"כ על חולשת לבבם ועל מרותם את פיו בעלייה. כי גדלים היו בחמר ובלבנים ולא נסו ללכת באלה. אבל היה הקצף גדול על הדברים שהטיחו נגדו וזהו וישמע ה' את קול דבריכם. כי זה היה הדבר שחייב הגזרה יותר. ולפי שהדברים אפשר שיהיו רעים מפאת עצמם וגם כפי הקול והטעמים שיאמרו בהם עד שיהיה דבר אחד דבור על אופניו מצד עצמו ויהיה קללה רבה כפי הקול והטעם אשר יאמר אותו האומר. הנה לזה אמר את קול דבריכם. ולפי שהם לא היו מדברים עם הש"י אלא אלו עם אלו היו מדברים בתוך אהליהם כמו שנאמר ותרגנו באהליכם וגו'. ולזה אמר שהש"י עם היות שדברו זה בינם לבינם. הנה שמע אותו הקול והדברים. וזה הוא וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי. כי לזה אמר קול דבריכם. להיות הדבור מיוחס אליו ולא לאלוה יתברך. ואשר כתבתי ראשון הוא הנכון:

ואמנם אמרו ויקצוף. הוא להודיע שהיה הדבר רע בעיניו מאד עד שנתמלא הקב"ה ע"ז חמה וקצף כי לשון זה יורה על ענין הוא רע מאד. עם היות כי לא יתיחס אל הש"י כ"א ע"ד בני אדם. ואמרו וישבע לאמר הוא להגיד שהאל ית' כשרא' רוע דבריה' והתקצף חשש אולי משה יבקש עליהם רחמים כאשר עשה בענין העגל. ולזה נשבע הש"י בימינו שלא ישוב מן הגזרה הזאת. וע"ז לא התפלל משה. והנה הודיע זה כדי שלא יאשמוהו בני ישראל עתה איך לא בקש מרע"ה על הגזרה לתקן את אשר עותו אבותיהם ואמר שהיה עם הגזר דין שבועה ולכן לא יכול להחזירו ממנה. והנה בפרשת שלח לך נאמר שבראשונה אמר הש"י למשה עד אנה ינאצוני העם הזה וגו'. אכנו בדבר וגו'. ומשה התפלל עליו שלא יכלה אותם כרגע אבל יאריך אליהם אפו והוא יתברך הודה לו ואמר סלחתי כדבריך. ולפי שמשה לא יתפלל עליהם עד שיכפר עליהם בהחלט לזה בא השבועה שלא ישוב מזה. וזהו שאמר ואולם חי אני וגומר. והיא השבועה הנזכרת בכאן. והנה הוסיף לומר כאן הדור הרע הזה אחרי שאמר אם יראה איש באנשים האלה. והם שתי הודעות כדי להעיר על טענה אחרת תחייב גזרתו. והוא מהראוי הוא שהדומה ידבק בדומה ויתקרב אליו. ולכן אלו היה העם טוב כמו שהארץ טובה. היה ראוי שיבאו שמה או אם היתה הארץ רעה. כמו שאמרו המרגלים היתה ראוי' לאותו דור שהוא רע. אבל אחרי שהיה בדור ההוא רע ומשחת לא היה ראוי שיכנס אל הארץ אשר היא טובה ולא רעה. ואמר אשר נשבעתי לאבותיכם להגיד כי בזה לא יחלל את דברו ולא יבטל את שבועתו כי עוד תתקיים בבנים אשר יקומו אחריהם שיהיה דור טוב ויבא אל הארץ הטוב' ותתקיים השבועה. ולפי שכלב היה אדם טוב אמר שהוא יבא שמה ולו יתננה. והנה אמר שהדור הרע ההוא לא די שלא יבאו אל הארץ אבל גם מרחוק לא יראוה. וזהו אם יראה איש באנשים האלה. וכלב בן יפונה הוא יראה אותה והוא יבא שמה. ולפי זה היה משה אמצעי ביניהם כי הוא ראה את הארץ מרחוק מה שלא ראה דור המרגלים. ולא בא שמה. כמו שבא יהושע וכלב כמו שזכר. והנה נתן הטעם למה הוציא כלב מהגזרה ואמר יען אשר מלא אחרי ה' ורצה לומר שגם כן ראה הוא חוזק העם והערים כמו שראו המרגלים ואעפ"כ לא נתפת'. אבל האמין ביכלת האלהי. וזהו אשר מלא אחרי והנה בפרשת שלח לך זכר גם כן יהושע באמרו זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכאן לא זכרו עמו לפי שעוד מעט יזכירנו כמנחיל את הארץ במקום מרע"ה וכמו שיבא. ואמר שגם במשה התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. רוצה לומר למשה לא שלל ראיית הארץ כמו שעשה אל דור המרגלים אבל אמר גם אתה לא תבא שם כי תראה אותה מרחוק ולא תכנס בתוכה. ואמר עוד יהושע בן נון וגומר. וטפכם וגומר. רוצה לומר שלא נשתוה משה עם אותו דור בהעדר הביאה אל הארץ אבל גם היה להם יתר שאת באותה הגזרה על משה והוא שעם היות שלא באו הם אל הארץ הנה בניהם וטפם אשר היו אומרים לבז יהיה המה יבאו שמה והם יירשו'. ואם כן מה שאבדו האבות קנו הבנים מה שלא היה כן למשה. כי נסתלק ממנו המנוי והשררה. ולא חזר' האל לבניו אבל נתנה ליהושע וא"כ לא קנו בניו מה שאבד הוא והוסר ממנו בזאת הגזרה. וזהו אמרו יהושע בן נון העומד לפניך. ר"ל ששרת לפניך הוא יבא שמה כלומר במקומך. ולכן אותו חזק כי הוא ינחילנ' את ישראל כמו שהיית אתה עתיד להנחילה. אם כן לא זכו בני משה למה שזכה אביהם. ואתם לא כן כי טפכם אשר אמרתם בתלונה שלבז יהיו. ובניכם אשר לא ידעו טוב ורע. ר"ל הבחין בין הטוב והרע והם עד כ' שנה שאין השכל שלם באדם עד אותו זמן ואין אדם בר עונש בב"ד שלמעלה. המה יבאו ויירשוה במקום אבותיהם ולכן צוה מיד ואמר ואתם פנו וסעו. כלומר אתם האבות פנו לאחור וסעו המדברה דרך ים סוף. להגיד להם כי שם ירעו מ' שנה עד תום כל הדור. ואמר אתם פנו לכם שהם ב' כנויים לומר שכיון שהמה בעצתם לא רצו ללכת לפנים. המה גם כן בעצתם ישובו לאחור וילכו במדבר. או יאמר ואתם פנו לכם הסתכלו על עצמכם כי אין ההשגח' האלהית דבקה בכם כירחי קדם. הנה בזה סתם מרע"ה את דבריו בהודיעו לישראל שסבת העכוב שקרה לאבותם במדבר היתה בסבת עצמם ממה שחטאו בעון המרגלים ומה שנגזר עליהם באותו עון ולזה הביא כאן ספור המרגלים כמו שזכרתי:

והנה נשאר לי להודיע מה ראה מרע"ה להכניס גזרתו בתוך המרגלים בגזרתם שלא יבאו אל הארץ. והוא הספק הי' וידוע שיסוד הענין הזה הוא ידיעת חטא משה ואהרן שעליו נתחייבו למות ושלא יכנסו לארץ. והוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו ויען אשר בזה היה דעתי מחולף מכל אשר קדמוני. כתבתי אני בו מאמר נבחר אצלי ושם הבאתי ראיו' חזקות להודיע שלא מתו משה ואהרן בעון מי מריבה. וגם פה לא אחדל משום שלמות המלאכ' להגידו דרך קצרה:

ואומר שדעתי בזה הוא שאהרן קדוש ה' מת בעון העגל. ומשה אדונינו מת בעון המרגלים. לא שיהיה נדון מעון העגל. ולא שהיה מרע"ה נמשך אחרי דברי המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שידעת שלא בכונה רעה עשה את העגל. וכמו שאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. ועם היות שכונתו היתה להנהיגם בנחת עד בא משה. הנה נמשך מזה מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד ה' כפלים בכל חטאתם. מהם מתו במגפ'. ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ כאשר אמר ה' להם הנה היה אהרן בזה סבה מה. ולכן היה מהצדק האלהי שכמו שהוא סבב באנשים ההם שימותו במדבר כן ימות גם הוא שמה ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה הוא כשאר האנשים ההם החטאים בנפשותם לא נענש אז עמהם. והאריך הש"י אליו אפו. ועל כיוצא בזה נאמר ועתה לך נחה את העם וגו'. וביום פקדי וגו' ולרמוז עליו גם כן אמר שם בסוף הדברים ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. וזה להעיר כי ענשו שמור לבעליו לעת בא דברו יתברך:

ואמנם חטא מרע"ה. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו כ"א וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. והאל ית' לא אמר גם כן כ"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב ומה הארץ הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והשאלות האלה ששאל מאתם אין ספק שהיו לכונה טובה לשמח את ישראל בבשורות טובות אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם. וחוזק הערים. והיות הארץ אוכלת יושביה. ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ. ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו. ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל ונמשך מזה שהדור ההא במדבר יתמו. ראה הש"י היות מרע"ה סבה בזה במקרה. ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון. ולפי שישראל חטאו במזיד והוא ע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה רצה הש"י לחוס על כבוד משה ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל. וכאשר בפרשת זאת חקת התורה התלוננו העם על המים. ובדבר תלונותם העירו איך היו משה ואהרן סבות אל מיתת העם ולא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. זכר הכתוב שמשה ואהרן הלכו אל אהל מועד אבלי' וחפויי ראש מפני הקהל וכנשי' המתביישות בזכור להן עונותיהן. ולכן בא הדבור אליהם שידברו ויעשו הפועל שזכר להוציא המים. ובהיות משה יוצא לכלל כעס באמרו שמעו נא המורים. ונתמלא הקב"ה חמה עליו לפי שישראל תפסוהו כראוי. והוא לא הודה בלבו מה שחטא ונתכעס עליהם. ולכן ראה בעת ההיא לתת ענשם עליהם על עונותיהם הקודמים. והיה אם כן מי מריבה כלי אמצעי לדבר לא סבה עצמית בו. והנה יורה על אמתת זה י"ג דברים. הא' מאשר עונש גדול כזה א"א שיהיה לגדולי הדור כ"א לסבה גדולה לא לענין קל כמי מר בה. וגדול ממנו היה שבירת הלוחות. ואמרו הצאן ובקר ישחט להם וגו' כמו שארז"ל בספרי. הב' מאשר היתה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיה חטאו בעגל ראשונה. ומיתת משה באחרונ' כמו שהיה חטאו גם כן באחרית הזמן. והג' מאשר היה זה העונש מתיחס לחטא והם סבה שלא יעברו העם לארץ ונענשו שלא יעברו גם כן הם אליה. הד' שלא בא הדבור במי מרבה לאהרן גם כן עם היותו בלתי צריך אל הפועל ההוא והיה זה כדי לשתפם יחד בעונש המית' כי בפעם האחר' שהכה משה הצור לא נשתתף אהרן באותו דבר. הה' שלכן אמר משה וה' התאנף בי על דבריכ'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר. וזה לא יאמר אם היה החטא הכאת הסלע או הדבור. ולא אמר כזה באהרן לפי שהוא חטא בעצם בעשותו העגל עם היות כונתו להמתינם ולא לעבדו. הו' שבעבור זה לא התפללו משה ואהרן כשנגזר עליהם על מי מריבה שלא יעברו את הארץ ולמה לא צעקו אל גודל העונש בערך אל קטן החטא. אבל היה לפי שהם היו יודעים שלא נענשו עליו. ואמנם מה שהתפלל משה ואתחנן אל ה' היה לפי שחשב שכב' חזר הש"י מהגזרה. בראותו נצחון מלחמת סיחון ועוג שבא על ידו כמאמר רז"ל בספרי. הז' שלזה לא ספר משה במשנה תורה בספורו חטא עון מי מריבה כלל לפי שאותו החטא היה כפי הנראה לא כפי האמת. הח' שלכן בא ענש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים באמרו גם בי התאנף ה' כמו שביארתי בספקות. ועונש אהרן ומיתתו לא נזכרו שם. כי לא היה מאותו עון. אבל נזכרו בפרשת והיה עקב בסוף ספור העגל יען כי היא היתה הסבה במיתתו וכמו שנעיר שמה. ולזה לא נזכרה מיתת שניהם כמו שהיתה הגזרה. ולא נזכרה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיתה במאורע. לפי שהוצרך להזכיר מעשה המרגלים ראשונה למעשה העגל מהסבה שזכרתי. הט' שלזה אמר למשה והאסף אל עמך. ובאהרן יאסף אל עמיו. ירמוז בעמיו למתים במדבר בסבתם. הי' שלזה ענש אהרן ג"כ עם היות שבמי מריבה משה לבדו הכה. ומשה לבדו אמר שמעו נא המורים ואהרן לא עשה ולא דבר כלל ועכ"ז נענש לפי שהיה ענשו על עון אחר. והוא מה שעשה בעגל. הי"א בעבור זה כשגזר הש"י על דור ממדבר שלא יבאו לארץ כנען על דור המרגלים לא הוציא מהם כ"א יהושע וכלב. לא משה ואהרן. לפי שכבר היה נגזר לפניו יתברך עליהם שימותו ולולא זה תהיה השבועה שלא כדין. ואל תאמין לדברי האומר שהיתה אותה השבועה על המרגלים עצמן כי הכתוב אומר בהפך אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע והפועל יורה עליו שלא לבד מתו במדבר המרגלים אלא כל אותו הדור. הי"ב מאמר דוד המלך עליו השלום שרמז ואמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. לא אמר שחטא משה בזה אלא אמר שהרע למשה בעבורם. והוא בענין המרגלים שזכרתי. ואמר עוד כי המרו את רוחו. והוא מה שאמרו במרגלים ותמרו את פי ה'. ולא זכר אהרן כי הוא היה החוטא בעצם כמו שזכרתי עם היות כונתו בלתי רעה ועם היות שניהם משותפים במיתה. הי"ג הוא מה שארז"ל בסוט' פ' המקנא ד' ט"ו. כשדרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ הביא בדרשו לכן אחלק לו ברבים ושם נאמר והוא את פושעים נמנה. שנמנה עם מתי מדבר רוצה לומר שמת בסבת מיתתם עם החלוף הגדול שיש ביניהם זה בשוגג ואלו בזדון. וכן גם כן רמזו רז"ל באלה הדברים רבה פרשת ואתחנן אמרו שם כי לא תעבור את הירדן הזה על זה אמר איוב (סימן יח) אחת היא ע"כ אמרתי תם ורשע הוא מכלה. רבי יהודה בר נחמני בשם ריש לקיש אמר למה"ד לחכם שנכנסו חברים לאכול בביתו הם אומרים מה ראיתם בתו של רבי נאה. ראה קלקולן ונזף בהם החכם. אמר נשבע אני שאין אחד מכם נכנס לאכול בבית. בא אח"כ חבר אחד לימים לאכול אצלו ראה בתו של חכם. אמר כמה נאה בתו של רבי נזף בו החכם א"ל נשבע אני שאיני מכניסך בביתי. א"ל החבר מה אני רואה הכל שוים אצלך שאין מי שלא יאמר על בתך רע ואני אמרתי עליה טוב. כך משה אמרו המרגלים רע על הארץ שנאמר ויוציאו דבת הארץ ואמרת להם אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה ואני אמרתי על הארץ טובה. ואתה אמרת כי לא תעבור את הירדן הזה. לכך אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. הנה העירו במאמרם ז"ל למה שאמרתי בחטא מרע"ה וענשו כי כמו שהתלמידים כלם דברו בבתו של החכם ונזף בכלם ושלחם מביתו לפי שדברו בבתו. עם היות שהראשונים אמרו מה ראיתם בתו של רבי נאה ר"ל מה הנוי והיופי שראיתם בבתו של רבי לפי שהיתה בעיניהם כעורה. והאחר מספר בשבחה באמרו מה נאה בתו של רבי. וגם הוא שולחו מהבית בעבור מה שדבר בבתו עם היות דבריו לטוב ולא לרעה כך היו דור המדבר ומרע"ה. שהם בעבור שדברו מן הארץ רעה. ומשה בעבור שדבר ממנו טובה נענשו כלם שלא יעברו אליה ואם היה חטא משה על מי מריבה כמו שנראה מפשט הכתובים איך אמרו שנענש בעבור שדבר מן הארץ. אבל הסכימו בלא ספק וכוונו אל מה שפירשתי:

ואמנם נשאר לי לישב פסוקי התורה. אם בפרשת זאת חקת התורה שאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה המה מי מריבה וגו'. והנה לא אמר להקדישני במים אבל אמר להקדישני לבד לרמוז על חטאיהם שהיה להם לקדש את השם. אם אהרן לקבל המיתה כמו שקבלה חור ולא יעשה את העגל. ואם משה שהיה לו לסמוך על דברי השם שאמר שהארץ היתה זבת חלב ודבש ולא יעשה עליה עוד בחינה. ולזה אמר מיד המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. רוצה לומר החטא העצמי היה בשלא קדשתם אותי. ואמנם ענין מי מריבה לא היה באמת סבת המות. כי שם רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. רוצה לומר במשה ובאהרן שלא רבו ולא חטאו שם כלל ובמיתת אהרן נאמר על אשר מריתם פי למי מריבה ולא אמר במי מריבה. אבל אמר על אשר מריתם פי והוא בעונותיהם הקודמים. וייחס זה למי מריבה כדי לשמור כבודה. ושלא לערבם בכלל פושעי ישראל. ובפרשת פנחס אמר על מיתת משה כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין. מפני כבודו של מרע"ה אמר כן כדי להעלי' הדבר ושלא ירגישו באמת' הענין כ"א השרידי' אשר ה' קורא. אבל בפרשת האזינו אמר אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. והנה במה שכפל על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל אחרי אמרו אשר מעלתם בי. נתן הרמז שהיו שם ב' סבות. סבה עצמית נעלמת והיא עונותיהם הקודמים. וסבה קרובה גלויה בלתי עצמית. והיא מי מריבת קדש ועל שתיהן אמר על אשר מעלתם על אשר לא קדשתם. ואמנם למה אמר מעלתם מריתם בלשון מחייב ולא האמנתם ולא קדשתם בלשון שולל. ואיך יאותו הלשונות האלה לעונותיהם ואיך ייוחסו אליו. הנה הוא לפי שאהרן פשע בקדושת השם שהיה ראוי שימות על קדושת שמו ולא יעשה העגל. וכן דרשו בת"כ ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך על קדושת שמי. וכן אמרו מעלתם נאמר על אהרן כי המעילה היא החלול ואם כן לא קדשתם ומעלתם. עם היות שנאמרו בלשון רבים על אהרן לבד כוון בהם. ואמנם מריתם פי ולא האמנתם נאמר על משה שמרה פי הש"י כביכול בהוסיפו על שאלות המרגלים מה שלא צוהו יתברך. וגם סבב זה בישראל מיעוט אמנה ועליו אמר לא האמנתם וכדי להעלים הענין באו הלשונות האלה פעם במשה ופעם באהרן וכולם בלשון רבים להיותם אגודה אחת. פעם יאמר לשון אחד מחייב ולשון אחד שולל. ופעם יאמר בלבד מריתם פי. כי רצה להעלים הענין באופן הדברים. ואין לך שתאמר ולמה לא הענישם הקדוש ברוך הוא בשעת חטאתם. ומה לו לתלות עונשם במה שלא חטאו הוא עין מי מריבה ולא איש אל ויכזב. כי התשובה בזה היא כדבריהם ז"ל בשלהי פ' שור שנגח וב"ר פ' ס"ז ובויקרא רבה פרשה כ' שהקדוש ברוך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה. והנה התורה פרסמה חטא נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה' והם אמרו שנדב ואביהוא לא מתו מהסבה ההיא. ובקשו סבות אחרות. באמרם שתויי יין נכנסו למקדש ומהם אמרו שהורו הוראה לפני משה ומהם שקצצו בנטיעות. וכן אמרו באצילי בני ישראל כי ראו שהעלימה התורה מפני כבודם סבת מיתתם האמתית ותלת' הדבר בסבה אחרת. ואם היה זה דבר ראוי בחוקם. כ"ש בחק אדונינו משה ואהרן קדוש ה' שהיה ראוי שיבאו עונשיהם סתומים וחתומים ולא יוכללו עם פשעי ישראל. ולכן היו ודאי בתכלית ההעלם. הנה נתתי כאן ראשי דברים בדרוש הזה. ואני הרחבתי בו מאד במאמר הוא אשר עשיתי. ודי עתה במה שהבאתי כאן:

פסוק מא

ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה וגו' עד הר שעיר ימים רבים. אחרי אשר אדונינו משה בדבריו הסיר מלב השומעים הספק אשר היה אפשר שיפול בהם על מה היתה סבת עכוב אבותיהם במדבר מ' שנה כמו שזכרתי. ראה ג"כ להסיר הספק הב'. והוא למה ישראל לא ילחמו עם כל המלכים אשר עברו שם. ולמה נפלו לפני האמורי לחרב. אם היתה מלחמתם בכח אלהי. ולזה ראה להודיעם תחלה שמה שקרה אותם לפני האמורי לפי שעשו מלחמה עמו בהיותם מצווים מהש"י שלא ילחמו. הו' להיותם נזופים ממנו ית' בעון המרגלים. וזהו ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה וגו'. ר"ל שהם היו מתחרטים ממה שעשו. ולפי שהיה כלל חטאם אם מה שבינם לבין הש"י בהמרותם את פיו ובהטיחם דברים כנגדו. ואם בחולשת לבבם שקנו מדברי המרגלים. לכן החרטה היתה בשניהם במה שביניהם למקום אמרו חטאנו לה' ועל חולשת לבבם אמרו אנחנו נעלה ונלחמנו וכוונו בזה לומר שהם ילחמו בגבורתם. ומזה חגרו כלי מלחמתם. ונזדמנו לעלות ההרה. וזהו אמרו ותהינו לעלות ההרה. שהוא כפי' רש"י מלשון הנה. כמו הננו ועלינו. וזכר שהאל ית' לא רצה בזה יען היתה תשובתם בגאוה ובוז וגאון גבורתם. ולזה אמר למשה אמור אליהם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו. ר"ל הנה המלחמה הזאת איננה אנושית כי אם אלהית ולה' התשועה. לא לכם וכיון שאינני בקרבכם מה לכם עלותכם כי לא די שלא תועילו. אבל גם תנגפו לפני אויביכם. וזכר משה כי הוא התרה בהם ולא שמעו אליו. אבל בזדון לבבם עלו להלחם ולא לבטחונם בה' אבל להמרותם את פיו בדרך זדון עלו ההרה. וזהו ותמרו את פי ה' ותזידו לעלות ההרה. והיה כח מאמרו שכאשר דבר הש"י להם עלה רש המה לא אבו לעלות. ונאמר אמר להם לא תעלו ולא תלחמו. אז אמרו אנחנו נעלה ונלחמנו ויזידו לעלות ההרה. ורשם בזה עוד שטות' שבזדון עלו להר שהאויבים היו בראש ההר וישראל עלו מלמטה. ולזה היה מהראוי שיכום ושירדפו אחריהם. וזהו ויוצא האמרי לקראתם ורדף אותם כאשר תעשנה הדבורים שירדפו האדם ויכו אותו. כך האמורי רדף אחרי ישראל ויכם עד החרמה. והנה הביא ראיה שהיה זה בעונם ממה שהם עצמם הודו בדבר. וזהו ותשובו ותבכו לפני ה' ואף על פי ששערי דמעות לא ננעלו אף על פי כן לא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם. כמושל שיקצוף על עבדיו שלא די שלא יכפרם. אבל גם השמיעה לבד לא ירצה לשמעם. ובזה השלים משה לתת הסבה איך הכה האמורי לישראל במלחמה. והוא אמרו עוד (דברים א' מ"ה) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם. פרש"י וז"ל שישבו שם י"ט שנים כמו שישבו י"ט שנים אחרות בכל המסעות שהלכו אחר כך ורבי אברהם ב"ע אמר כימים אשר ישבתם לרגל את הארץ. ר"ל יום לשנה ולפי הפשט יהיה כימים אשר ישבתם. ר"ל יהיו מה שיהיו אין צורך בזכרם כי היה נודע להם מספרם. וזהו ונפן ונסע המדברה וגומר ונסב את הר שעיר ימים רבים: