קטגוריה:במדבר יא ד

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(ד) והאספסף אשר בקרבו, לבאר הפרשה הזאת אקדים הקדמה אחת, והוא כי המן היה בו שני ענינים, שמצד היותו לחם ומזון להשביע רעבים מבואר שהיה דבר גשמי ומין מזון טבעי ירד אל האיצטומכא ויתפעל מארבע כחות אשר לכח הזן שבנפש הצומחת, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אמנם מצד שהיה יורד מן השמים יחויב שיהיה דומה כתולדות השמים ויהיה בו ענין רוחני מתיחס אל שרשו אשר משם לוקח, וע"כ אמרו חז"ל לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, וידוע שמה"ש לא יאכלו לחם לשבוע ומזונם הוא ההשגה השכליית שמכונה בכתבי הקדש בשם לחם, כמ"ש לכו לחמו בלחמי, כי תשב ללחום את מושל, שכמו שהמזון הגשמי הוא לחם המזין את הגוף כן ההשגה השכליית הוא הלחם המשביע את הנפש ומכלכלה בצחצחות, וכבר מבואר שכמו שראינו בתורת ה' שנתנה מן השמים שהגם שמצד שרשה הרוחני היא כלה קודש לה' והיא מלאה אור זרוע ושכל אלהי אשר בו היתה כתובה לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה בסודות הנשגבים והנעלמים שבה והחלק הנסתר שבתורה אשר זה לבדו הוא מה שבקשו מה"ש שינתן להם, לא על חלק הפשט והמצות המתיחסות להנהגת בעלי גופים כמו דיני שור ובור ואבות נזיקין, מ"מ מצד רדתה להנתן אל בני אדם הוכרחה להתלבש במלבושים גשמיים וספורים עולמיים ומצות מעשיות כפי הצורך אל בני אדם, אשר גם הם עם היות שרשם ממקום קדוש בנפשם הרוחנית היא מלובשת בכסות עור ובשר ובית חומר מעון ביתה והנשמה נעלמת ונסתרת, וכן נשמת התורה נעלמת ולא יזכו אליה אלא היושבים לפני ה' האוכלים מעץ החיים ופשטו בגדים הצואים מעליהם ללבוש מחלצות, וזה הדבר עצמו היה במן, שעם היותו בעצמותו מצד שרשו מן השמים דבר נשגב רוחני והשגה שכליית אשר ירד עמו מלמעלה, שבו השיגו הנביאים שבאותו דור רוח הקדש ודבר ה', וכמ"ש חז"ל על דבר יום ביומו שההלכה המתחדשת בכל יום למעלה כמ"ש הקב"ה מחדש הלכה בכל יום ירדה ונשתלשלה עם המן אל חסידי ישראל למטה, וזה מליצה על השגה שכליית או שפע נבואיית שהשיגו עמו והיה נשמה אליו, מ"מ יען ירד למטה לארץ אל בני אדם להשביע רעבונם, היה מוכרח להתגשם ולהתעטף במזון גשמי ממש משביע שבר רעבון, ונשאר ענינו כמו שהיא התורה בשני חלקיה, רצונו החלק הפשטי שהוא הגוף או הלבוש אליה, והחלק הסודי אשר הוא הנשמה ונפש התורה, שהראשון יהיה לצורך הנשים וההמון שאין משיגים רק את הלבוש כמ"ש בזה בזוה"ק טפשין דבני נשא אינון מסתכלין בלבושא דהאי גברא, חכימין מסתכלין בגופא, אינון דחכימין יתיר מסתכלין בנשמתא, כך אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא וכו', והחכמים ומשכילי עם יגלו את המסך לראות את המסתתר תחת הלבוש כענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וכן היה במן, שהמון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה' ושפע השכליית אשר היתה נעלמת כלחם הנבחר הזה לא היה להם המן רק לחם לשבר רעבונם, ושב אצלם מזון גשמי ממש, בשלוהו בפרור ודכוהו במדוכה והוצרכו ללקטו בשדה ולאספו הביתה, אבל הצדיקים אשר השיגו הרוחניות שבתוכו ושפע השכליית והנבואיית אשר הוא נשמה אליו היה להם מזון רוחני מתיחס למזון הנפש לבד כמ"ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וז"ש חז"ל ביומא (דף עז) כתיב וברדת הטל ירד המן עליו וכתיב שטו העם ולקטו, כאן לצדיקים כאן לרשעים, כי לרשעים נתהפך למזון גשמי ממש והוצרכו ללקטו ולאספו הביתה, אבל לצדיקים שלהם גבר בו ענין הרוחני שבו לא יצויר שילקטו דבר רוחני ביד ולאספו בחצן רק שירד להם אל בתיהם שהשיגו באהליהם השפע האלהית שירד עמו, ועם דבר הרוחני לקחו גם מזון הגשמי שהיה טפל אליו. ולפ"ז מבואר שהגם שבמזון הגשמי שקבלו מהמן להשביע הגוף היו כלם שוים בלקיטתו שלא השיגו ממנו רק עומר לגלגלת שהוא מזון שתי סעודות, מ"מ בשפע הרוחניית ומזון הנפשי שהשיגו עמו בודאי לא היו כלם שוים בהשגתם, שבודאי יהושע שהיתה מעלת נפשו גדולה מכלם היה משיג ממנו בשעור כנגד כלם, וכמ"ש ביומא (שם) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ואין זה סותר מה שבארה התורה שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר שזה במזון הגשמי שלקטו ממנו לא בשפע הרוחניית, שלפי מעלת נפש יהושע ויתרון שלמות נשמתו היתה מקבלת למזונה שפע רוחניית כנגד כולם, וכן הזקנים והנביאים כל אחד קבל שפע רוחניית הזאת לפי מעלת מכסת נשמותיהם, וכל אלה הדברים מבוארים לפי דעתי בפ' המן: ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, הודיע לו שימטיר להם דבר יכלול במציאותו שני ענינים, [א] לחם שיהיה לחם גשמי להשביע זלעפות רעב, [ב] מן השמים שיהיה בו דבר המיוחד אליו מצד שרשו שהוא מן השמים שהוא השפע הרוחניית הנעלמת בתוכו, ואמר על הראשון ויצא העם ולקטו, כי לזה הוצרך לקיטה ואסיפה מצד היותו מזון גשמי, ועל השני אמר דבר יום ביומו כנ"ל שההלכה שמתחדשת בכל יום ושפע רוחניית ואצילות שכלי מן השמים מלמעלה ירדה עמו וזה לא השיגו ע"י לקיטה כי השיגוהו בחדרי בתיהם בהטהרם לה', ובזה עצמו אנסנו אם ילך בתורתי שאז ישיגו אותו במציאותו הרוחני ואם לא ילכו בה יחשב אצלם למזון גשמי ממש, וספר אח"כ שני ענינים שהיו כלולים במן במ"ש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפור על הארץ, שעל חלק הרוחני אמר והנה על פני המדבר, כי זה לא הונח על הארץ רק היה ענין מיוחס לעל פני המדבר משוטט למעלה מן הענין הטבעי, והיה דק מחספס שהוא כנוי לצורתו הרוחני, ועל השני אמר דק ככפור, שהכפור הוא דבר מקשי הנעשה ע"י המים הנגלדים מני קרח, והמים שהם לחים נוזלים ישובו להתגשם בצורת גשם מקשיי ממש, כן נתגשם צורת המן ונגלד מצד רדתו על הארץ וקבל צורתו הגשמיית, ויראו ב"י ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, מספר כי כאשר ראו ב"י את המן בעיניהם שהיה צורתו כצורת מזון גשמי לא ידעו ממציאות הענין השני הרוחני הצפון בפנימיותו ונדמה להם שאינו רק מזון גשמי לבד, וז"ש ויראו היינו מצד מה שראו בחושים החיצונים דבר גשמי לבד, ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, היינו שהוא מזון גשמי לא זולת, ומפרש מדוע אמרו כן, כי לא ידעו מה הוא שלא ידעו בידיעה והכרה שכליית מה הוא בעצמותו שבעצמותו יש בו מציאות אחר רוחני, שאם היו יודעים זאת לא היו מכנים אותו בשם מן שמציין מזון גשמי לבד, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לכן השיב להם משה והודיעם עצמותו של המן כי נמצא בו ג"כ שפע רוחני ודבר ה' זו שפע נבואיית כמ"ש דבר יום ביומו, וז"ש הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה ר"ל פי שנים בקרבו מצד [א] הוא לחם גשמי המוכן לאכלה ולשבוע [ב] שזה בעצמו ובפנימיות, נמצא הדבר אשר צוה ה', ר"ל דבר ה' ונבואתו ופקודיו ושכל אלהי רוחני המתעצם בקרבו כמ"ש דבר יום ביומו, אבל תדעו שיש חלוק בענין המקבלים אותו בשני חלקיו אלה, כי אני מצוכם לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת, ר"ל בחלק הגשמי שבמן אשר זה הוא הצריך ללקיטה ואשר מציאותו כדי לאכול ולשבוע ממנו מזה לא תלקטו רק עומר לגלגלת לא פחות ולא יותר, אבל מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו שעור הכתוב איש לאשר באהלו מספר נפשותיכם תקחו, ר"ל אבל בחלק הרוחני ושפע אלהית שירד עם המן שעז"א איש לאשר באהלו כי הרוחניית הזה לא לקטו בחוץ רק שירד באהליהם ולא כלם השיגו ממנו רק הצדיקים לבד, וע"כ אמר זה האיש אשר ירד המן באהלו מצד שקבל גם חלק הרוחני שבו כנ"ל, מחלק זה לא יקבלו כולם בשוה עומר לגלגלת רק מספר נפשותיכם ונשמותיכם תקחו, שכל מי שנפשו גבוהה יותר במכסת נפשות קבל שפע בשעור יותר גדול, ועז"א ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, אמר כי ב"י עשו כן בשני חלקי הצווי הלזו, שעל מה שאמר שבחלק הרוחני מהמן לא יהיו כלם שוים רק יהיה אחד מרבה ואחד ממעיט לפי מספר מדרגת נפשו, אמר שכן עשו שלקטו המרבה והממעיט, היינו שהיה אחד מרבה ואחד ממעיט ברוחניותו, אבל מצד מה שמדו בעומר שהמדה לא מדדה רק החלק הגשמי שבו, מצד זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וכי מצד מה שמדו בעומר איש לפי אכלו לקטו, בזה לקטו לאכילת מזון שכלם שוים בה מצד גופם, ואחר שהתבארה ההקדמה האמורה שהי' במן שני ענינים [א] שהיה מזון גשמי לשבוע הגוף [ב] מזון רוחני לנפש המשכלת, ושהיה בזה חלוק בין הצדיקים והרשעים, שלהצדיקים גבר בו ענין הרוחני לפי מעלת נפשותיהם ולהרשעים היה מזון גשמי ממש, מבואר לפ"ז שבשלשה דברים נבדל המן שירד לצדיקים מן המן שירד לרשעים, א] שהרשעים מצד היותו מזון גשמי הוצרכו ללקטו ולאספו מן המדבר, אבל הצדיקים ירד להם אל בתיהם מבלי הצטרכו לטרוח אחריו, ב] שהרשעים הוצרכו לטחנו או לדכו במדוכה ולתקנו ככל מזון גשמי הצריך תקון, משא"כ הצדיקים שאצלם לא נתגשם לא הוצרכו עמו לשום תקון והכנה כמו שלא הוצרך אדה"ר קודם החטא לטחון ולאפות את לחמו, וכמו שיהיה לעתיד שאמרו עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, מצד שיזדכך המזון ולא יהיה בו פסולת וסיגים, וכמ"ש חז"ל ביומא (שם) כתיב לחם וכתיב וטחנו ברחים לצדיקים לחם לרשעים הוצרכו לטחון, ג] מ"ש ביומא (שם) שהיה המן מתהפך לכמה טעמים, ומבואר במדרש פ' בשלח בפסוק לא חסרת דבר כשהי' מתאוה לאכול דבר מיד היה מוצא במן, וכמ"ש ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל יז), וזה בודאי היה מצד סגולתו הרוחניית שהרוחני יכלול כל המטעמים ויתנהג בדרך הפלא והיה זה לצדיקים לבד, אבל לרשעים שהיה אצלם מזון גשמי ממש לא יצויר שהיה בו סגולה זאת שיתהפך לכל אשר יתאוה האוכל ובודאי לא היו מרגישים בו רק טעמו המיוחד כמו שהוא, ובזה נבוא לבאור הכתובים, והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי ידוע שימצא האדם במאכלו שני מיני הנאות [א] הנאת החיך טרם ירד המאכל אל האצטומכא [ב] הנאת מלוי הכרס במה שאכל לשבוע, ולעומת זה יתחלקו הנאת המאכלים ג"כ לב' מינים א] הנאת הערב מן הדבש ומיני מתיקה שהגם שיזיקו לגוף כחרבות אחר שישבע מהם, מ"מ יתענג בו חוש הטעם בעת אכלם, ב] הנאת המועיל מן המאכלים המרים והרעים לחיך וטובים אל האדם מצד עצמותם או מצד מזג האדם כמו המאכלים המרים שאוכלים לרפואה, שהגם שחוש הטעם יקוץ בם יועיל בהנאת מלוי הכרס להחלימו ולהחזיקו, ומכח זה תראה כי בברכת הנהנין שתקנו חז"ל להודות לה' על הנאותיו מן המאכל והמשתה, שתקנו שני מיני ברכות [א] ברכה לפניה על הנאת חוש הטעם, [ב] ברכה לאחריה על הנאת השביעה ומלוי הכרס, הבדילו בחכמתם בנוסח ברכה שלפניה לחלק לכל הנאה ברכה מיוחדת, על פרי העץ לבד ועל פרי האדמה לבד, ולר' יהודה (בפרק כיצד מברכין) צל"ב על מיני ירקות ברכה מיוחדת ועל מיני דשאים ברכה מיוחדת, יען שהחיך מרגיש מכל מין הנאה מיוחדת וטעם ערב פרטי. אבל בברכה שאחריה שהוא נגד הנאת מלוי הכרס לא הבדילו בין המינים הללו וכללו הכל בברכת בורא נפשות, כי בהנאת השביעה לא יובדל כלל מה אכל וממה שבע ואם היה המאכל מר או מתוק פרי עץ או פרי אדמה, וע"כ השוו נוסח הברכה ולא שנו רק בברכת הלחם שסועד או ביין שנמצא בו הנאה מיוחדת למלוי הכרס. והנה כח התאוה אשר באדם יתאוה תמיד להנאת הערב לחיך מבלי השקף כלל על המועיל והמזיק רק שיהנה ממנו בטעמו לבד, אבל בהכח והבחירה אשר באדם להתאוות אל המועיל ולברוח מן המזיק הבא מצד הערת השכל, יבחר יותר בדבר המועיל הגם שיהיה מר לחיך כיון שיועיל לשמירת בריאת גופו אחר אכילה. ולפ"ז בתאוה זו שהתאוו אל הבשר וכבר היה ביניהם שני כתות, הכת הא' שהם הרשעים והערב רב, שהם לא הרגישו במן רק טעם אחד מיוחד לבד, ולא היה ביכלתם ליהנות הנאת החיך מן הבשר ממילא הם התאוו אל הבשר מצד כח התאוה שלהם המתאוה אל הערב לחיך שרצו לטעום טעם בשר וערבתו, אבל בני ישראל הצדיקים שהם היו טועמים במן גם טעם בשר, לא יתכן שהתאוו אל הבשר מצד התאוה להנאת הערב דהא היה טעם בשר בחכם וטעמו ערבתו, רק הם רצו בבשר מצד בחירתם וחשקם אל המועיל לפי דעתם, כי הגם שהיו טועמים טעם בשר במן מ"מ לא היה זה אלא טעמו בלבד להנאת החיך אבל לא אכלו בשר ממש כי מלאו בטנם במן לא בבשר, והם בחשבם שהבשר מבריא את הגוף ונותן שקוי לעצמותם ומרבה את הדם שזה לא יהיה רק אם יאכלוהו ממש לא אם יטעמו טעמו בחיך ומצד זה בכו אל הבשר לא מצד התאוה שלא היה מקום לכח התאוה אצלם כלל כיון שמלאו חוקו בהנאת החיך רק מצד רצון הבחיריי הבוחר בדבר שהוא לו לתועלת, וז"ש והאספסף אשר בקרבו שהוא הערב רב הם התאוו תאוה מצד כח המתאוה להתענג מן הבשר בהנאת חוש הטעם כי לא טעמו טעם בשר כלל. וישובו ויבכו גם בני ישראל הצדיקים שלא חסר לתאותם הנאת טעם הבשר בכו לאמר מי יאכילנו בשר, שאמרוהו בפה בלבד מצד בחירתם השופט על טיב הבשר לתועלת הבריאות ולא נלחצו לזה ע"י כח התאוה שירצה בזה: