גור אריה על רש"י במדבר יא

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · יא · >>

פסוק ד

[א] וישובו גם בני ישראל ויבכו עמהם. פירוש, הא דכתיב "ויבכו גם בני ישראל", דמשמע דלא קאי "גם בני ישראל" רק על "ויבכו", אבל "וישבו" קאי על הערב רב, דכתיב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו", כלומר שהיו שבים מזה. וכך משמע, דאם "וישובו" קאי על "בני ישראל", הוי ליה למכתב "גם בני ישראל" אצל "וישובו". וזה לא יתכן, דאם שבו הערב רב, למה בכו ישראל, ועל כרחך צריך לומר דהוי כאילו כתיב "גם בני ישראל" אצל "וישובו", 'וישובו גם בני ישראל ויבכו עמהם'. ופירוש הרא"ם אינו נכון:

פסוק י

[ג] על עסקי משפחות וכו'. ותימה, איך בכו עתה על העריות שנאסרו להם כבר, ומה ענינו לכאן. ויש לתרץ, דלא קשה מידי, דעכשיו בכו על כל התאוות הגופניות שהפרישן הקדוש ברוך הוא, ואמרו (פסוק ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" 'מן המצות' (רש"י שם), שלא היינו דואגים מן המצות, והיינו אוכלים ושותים בלא דאגת המצות, ועל הכל מה שהיה להם התאוות בעריות, והפריש הקדוש ברוך הוא אותם מהם, ולפיכך היו מתאוננים עתה עליהם. ופירוש פשוט הוא:

פסוק יב

[ד] שאתה אומר אלי וכו'. פירוש "כי תאמר" הוא לשון עתיד, [ו]צריך לומר שהוא במקום הוה. ולשון "כי" משמש במקום 'אשר', שהוא לשון 'דהא', שהוא שמוש אחד מד' לשונות (ראש השנה דף ג.):

[ה] על האדמה אשר נשבעת אתה אומר לשאת אותם בחיקי. פירוש, כי "על האדמה" אינו דבק אל "כאשר ישא האומן את היונק", אלא הוא דבוק אל "כי תאמר שאהו בחיקך" "על האדמה":

פסוק טו

[ו] תשש כחו של משה כו'. הקשה הרמב"ן, דהרי דבור משה הוא כלפי הקדוש ברוך הוא, ואיך תשש כחו של משה כנקבה. ויש מפרשים (רא"ש, חזקוני) כי תשש כחו של משה עד שלא היה יכול לגמור מלת 'אתה', ולא אמר רק "את". ופירוש זה אינו נגמר. והרא"ם פירש "ואם ככה" יהיה הדבר, "את עושה לי" שתעשה לי "את", שהוא לשון נקבה. ופירוש זה יותר תשש מן נקבה:

אבל פירוש ד'תשש כחו של משה כנקבה', דמאחר שהיה תשש כחו של משה כנקבה, לא היה יכול להסתכל באספקלריא המאירה, ושם נעשים הנסים והנפלאות בכח השם הגדול. והיה רואה משה - כאשר תשש כחו - באספקלריא שאינה מאירה, אשר שם אינם נסים ונפלאות, ולכך נקראת בלשון נקבה. ולפיכך היה אומר "ככה את עושה לי" לשון נקבה לאספקלריא שאינה מאירה, אשר מאותה מדה אינם באים הנסים והנפלאות והגבורות, והבן זה:

[ז] שהראהו הקדוש ברוך הוא הפורעניות כו'. דאין לפרש כמשמעו; האחד, למה יהרוג אותו הקדוש ברוך הוא, הרי משה לא חטא, ואין שייך לומר דבר כזה. ועוד, כי זה דבר גדול להיות מבעט ביסורין לומר "הרגני נא הרוג". אלא כך פירושו, 'שהראהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שעתידה לבוא עליהם וכו. ואף על גב דקרא איירי כאן במה שאמר "לא אוכל אנכי לבדי וגו'", לא קשיא, דכאשר אמר "לא אוכל לבדי וגו'" נענשו ישראל על שהתרעמו, והראה לו הפורענות, ועל זה אמר "הרגני הרוג". ואל תתמה הרי לא נזכר שום פורענות בכתוב שעליו יאמר "ואם ככה", דמשמע דקאי על דבר הנזכר בכתוב, הרי תוכל לפרש הכתוב שפיר לפי פשוטו, והכל דברי משה רבינו עליו השלום, שאמר "לא אוכל לבדי וגו'", ואין ספק שימשוך מזה להם פורענות מן התרעומות, שאם אין אני מתרעם לא היה בא להם פורענות, עכשו שאני נושא לבדי ואני מתרעם נמשך להם פורענות, "ואם כך את עושה לי" להיות אני לבדי נושא, ונמשך להם פורענות מזה, הרגני תחלה, "ואל אראה ברעתי", זהו פורענות שהראה לו:

פסוק טז

[ח] הרי תשובה וכו'. פירוש, מה שכתוב "אספה לי", ולמה הוצרך לכתוב "לי", מפני שהיה משה מתרעם נגד הקב"ה "לא אוכל וגו'", והיה על הקב"ה לתקן, אמר "אספה לי", כלומר בשבילי, לסלק תלונה שאתה מתלונן עלי:

[ט] קחם בדברים. דבבני אדם לא שייך לקיחה, כדלעיל (ח, ו) "קח את הלוים":

פסוק יז

[י] זה אחד מעשר ירידות וכו'. פירוש, מה שכתוב "וירדתי", ולא הוצרך רק לכתוב "ודברתי וגו'", אלא שהוא אחד מעשר ירידות בתורה, שנכתבו כולם לחשיבות, וכאן כתב אשר הקדוש ברוך הוא יורד משמי מעונו בשביל הזקנים, כדי להחשיבם:

[יא] התנה עמהם. דאם לא כן, לא הוי למכתב לשון "ונשאו", אלא 'יהיו אתך', מאי "ונשאו":

[יב] הרי תשובה וכו'. פירוש, מה שהוצרך לכתוב "ולא תשא [אתה לבדך]", וכבר אמר הכתוב "ונשאו אתך", אלא רצה לומר הכתוב "ולא תשא אתה לבדך", כמו שבקשת:

פסוק יח

[יג] הזמינו עצמכם וכו'. דאין לפרש הזמנה לאכילה, שאם כן יאמר הכתוב הזמינו עצמכם לדבר טוב אשר בקשתם, והוא אכילת בשר, ואיך מסיים הכתוב (פסוק כ) "עד אשר יצא מאפכם וגו'", אלא הוא הזמנה להריגה:

פסוק כ

[יד] עד דתקצון בו. שאין דרך האוכל לצאת מן האף, אלא שיהיה מאוס להם, והדבר המאוס יוצא מן האף, שהרי האף מואסו:

[טו] יותר ממה שקרבתם וכו'. דאם לא כן, אלא שתהיו מרחיקין אותו, זה כבר כתוב "עד אשר יצא מאפכם", ולמה לי עוד "והיה לכם לזרא", אלא שתהיו מרחיקין אותו יותר ממה שקרבתם:

פסוק כב

[טז] רבי שמעון בן יוחאי אמר וכו'. הקשה הרמב"ן, שדברי רבי שמעון בן יוחאי וכו' הם רחוקים מפשוטו של מקרא. ועוד קשיא, שלעולם הכתוב חסך על הצדיק שלא כתב חטא שלו, וכאן כתב בתורה דבר שנראה שחטא, ולפי האמת אינו חטא, ובדרך רחוק יובן שאינו חטא, וזהו היפך הסברא. ויראה לי שדבריו קרובים, ונראה שכך פשוטו של מקרא, וכך דעת רבי שמעון בן יוחאי, כי מה שאמר "שש מאות אלף וגו'", כך יש לומר, דודאי מה שאתה רוצה ליתן לעם הזה הוא בדרך הטבע והנהגת העולם, שאם אתה נותן שלא כמנהגו של עולם, אז אתה כועס עליהם, שמי שמחדשין לו ניסים בשנוי מנהגו של עולם, ומטריחים בוראם, אף על גב שאין טרחה לפניו, רק עמל הרשעים הוא לו לטורח, מיד הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ומביא עליהם פורענות. ואמר "הצאן ובקר ישחט להם", בדרך טבע ומנהגו של עולם. ולא כיון רבי שמעון בן יוחאי כלל לומר כי פירוש "הצאן והבקר ישחט להם" כדי שיהרגו, רק שהוא נשמע מכח דיוק הכתוב, הצאן ובקר ישחט להם כדי שימצא להם, שבדרך הטבע אינו מספיק להם זה, אלא אם אתה כך רוצה לעשות, שאתה רוצה להרוג אותם על ידי שתתן להם בכעס, לא במדת רצון, וזה לא יתכן, כי איך ימצא להם בשר בענין זה כמו שפירש, שאין אומרים לחמור הרי לך כור שעורים ונחתוך ראשך. והשיב הקדוש ברוך הוא למשה "היד ה' תקצר" (פסוק כג), פירוש שמשה לא היה רוצה רק שיתן הקדוש ברוך הוא בפנים מאירים, ולא בפנים שאינם מאירים, כמו שאמרנו (ר' רש"י שמות טז, ז), אז השיב הקדוש ברוך הוא "היד ה' תקצר", כלומר שאתן להם בכח ובכעס, שיאבדו. ורמז לו במלת "היד ה' תקצר" התשובה לדבר אשר אמר כי אין ראוי שיהיה הקדוש ברוך הוא נותן להם כדי לחתוך ראשם, השיב לו שכך הוא ראוי, שלא יקצר יד ה', ובשביל זה הוא נותן להם, אף אם הוא בכעס, כדי שיתקדש שמו יתברך ברבים:

ופירוש זה יותר מבואר ופשוט מדברי הרמב"ן, שכתב כי משה רבינו עליו השלום חשב שאין הקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, כי אחר שכל הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה להם הוא לטוב להם, וזה יהיה לרעה להם, שהרי אמר "עד אשר יצא מאפכם ויהיה לכם לזרא" (ר' פסוק כ), ולפיכך סובר כי אין דבר רע יורד מן השמים, וחשב מפני זה שלא יהיה להם נס. ושאל מה יעשה להם בדרך כל הארץ עד אשר יספיק להם. ואין התירוץ "היד ה' תקצר" נאות לתשובה זאת, שאם נפרש כמו שפירש הרמב"ן, שיד ה' לא קצרה, שתוכל לעשות גם כן בדרך המקרה ובדרך הנהגת עולם, אם כן תשוב הקושיא למקומה, איך לא היה מאמין משה שיד ה' תוכל לעשות ולתת בדרך המקרה. ואם רצה לומר "היד ה' תקצר" לחדש בדרך נס ומופת, לא שייך לומר בזה "היד ה' תקצר", כי גם משה רבינו עליו השלום לא היה מסתפק בזה כלל:

ואני אומר כי זהו דעת רבי עקיבא, שפירש הכתוב כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. כי איך יתכן לפרש אותו כמשמעו, שלא היה משה רבינו עליו השלום מאמין אחר כל הנסים שעשה, כי השם יתברך יכול לחדש אותות ומופתים, אלא היה סובר משה רבינו עליו השלום, כי כל הנסים כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח וגבורה למעלה, ואם לא - "צור ילדך תשי" (דברים ל"ב, י"ח). ולפיכך לא היה סבור שיחדש השם יתברך אותות ומופתים, אחר שהם חוטאים. ובזה חטא, אשר לא יהיה נותן הגדולה לשם יתברך, כי בשביל כבודו - למען יתקדש שמו יתברך - מחדש כרצונו. וזה הכתוב עדיין לא ידע משה רבינו עליו השלום, וטעה בו. ועל זה השיב רבי שמעון בן יוחאי, מי שכתב בו "בכל ביתי נאמן" (להלן יב, ז), איך יטעה בזה, שלא היה יודע כי הוא יתברך יחדש נסים וגבוורת כרצונו. לכן הנאות לפשט הכתוב הם דברי רז"ל:

ומה שהיה השלו הראשון (שמות ט"ז, י"ג) בלא שום כעס, היינו מפני ששם לא היה להם המן, ולא היה להם לאכול כלל. אבל עכשיו שהיה להם המן לאכול, והיו בוכים בכייה של חנם, בשביל זה ידע משה שלא יהיה נותן להם תאוותם כי אם בכעס גמור ובמדת הדין, ויבוא פורענות להם:

ורבן גמליאל מפרש כך; שאמר משה כי לא יוכל לעמוד על הטפל, שאף אם יעשה להם ויביא להם תאוותם, יהיו מחפשים עוד תואנה ועלילות, ולפיכך היה אומר משה שאין תקנה כלל אלא שיפייס אותם מתלונתם. וזה שאמר "שש מאות וגו'", כך היה סובר משה רבינו עליו השלום, שאף בזה יהיו מתרעמים, ואם כן טוב לדבר בנחת עמהם שלא יהיו מתרעמים. ואז אמר הקדוש ברוך הוא "עתה תראה היקרך דברי אם לא", פירוש, שדבריך אין בהם ממש, רק דברי יקרו, שאביא פורענות להם. שדבריך שאתה סובר לפייס אותם אין בהם ממש, כי לא יתפייסו. ומה שאמר שפירוש "עתה תראה אם יקרך דברי" כלומר שתראה שלא תוכל לפייסם, לא שיהיה כך פשט הכתוב, אלא הכתוב כפשוטו, רק שאמר לו "עתה תראה היקרך דברי", כלומר כי דברי יהיו, ולא אחרים. מכלל זה אתה למד כי משה רבינו עליו השלום דיבר דברים להשקיט תלונותם, והיינו שיהיה מפייס אותם. וכן עשה, שהלך לפייסם, ולא עשו. וגם פירוש זה נכון לפשוטו מאוד:

פסוק כו

[יז] מה עשה לקח ע"ב פתקין. יש מקשים, למה הוצרך ליקח ע"ב פתקין, יקח י"ב פתקין; על י' יכתוב ששה ששה, ועל שנים יכתוב חמשה, והנשיאים יקחו הפתקין, והנשיא שיעלה בידו פתק שכתוב עליו ה' - יהא בשבטו ה'. ואין זה קשיא, דהא מסיק 'מי שעלה בידו חלק, אמר לו, הקדוש ברוך הוא לא חפץ בך', וזה שייך דוקא כשיקח כל אחד ואחד פתקו, אבל היכי שנשיא השבט יקח, יצטרך לומר דהמקום לא חפץ בשבט שיהא בו ששה, וזה אינו, כי שבט אחד הוא שוה לשני מצד השבטים, ולפיכך לקח כל אחד ואחד פתקו, לברר איזה לא חפץ בו. ועוד אפשר לומר, שהיה כתוב בפתקין 'זקן ראשון' 'זקן שני', וכן כולם, וכל מי שעלה בידו 'זקן ראשון' היה יושב בצד משה, כי היה ישיבתן סמוך למשה כפי חשיבותן, כמו שיושבים סנהדרין, כדמוכח בסנהדרין, ו[ל]כך כל אחד הוצרך ליקח פתקו:

פסוק כז

[יח] גרשם בן משה. דמשמע "הנער" הידוע, ואין ידוע יותר לפי הסברא רק גרשם, שהוא בנו של משה (שמות י"ח, ג'):

פסוק ל

[כ] מפתח אהל מועד. פירוש, לא שהיה משה חוץ למחנה, שהרי עם הקדוש ברוך הוא היה בפתח אהל מועד, אלא "ויאסף" מפתח אהל מועד. והא דכתיב "אל המחנה", רצה לומר נכנסו כל איש לאהלו. ואף על גב דלא כתיב רק "ויאסף משה אל המחנה", הוצרך לפרש 'נכנסו איש לאהלו', מפני שלא יתכן לומר על משה לחוד שנכנס לאהלו, דלא נקרא זה "ויאסף אל המחנה", רק 'אל ביתו', כיון שהכתוב רצה לומר שנכנס לביתו, כי לא יקרא "מחנה" אהל אחד, אלא צריך לומר שנכנסו איש לאהלו, שהוא וזקני ישראל כל אחד שב לאהלו, וזהו "ויאסף אל המחנה", שכל אחד נכנס לאהלו:

פסוק לא

[כא] פורחים בגובה וגו'. דאם כמשמעו, יהיו העליונים מוטלים על התחתונים, ויהיו התחתונים מתים (כ"ה ברא"ם):

[כב] עשו אותם משטיחין. דאם לא כן, "שטוח" למה לי, לכתוב 'וישטחו אותם סביבות המחנה', ומדכתיב "וישטחו להם שטוח", מוכח שכך אמר, שהיו משטיחים להם שטוח הרבה:

פסוק לג

[כג] עד לא פסק. פירוש, שלא פסקו לאוכלו, שעדיין לא גמרו האכילה:

[כד] אינו מספיק לפוסקו. פירוש, שלא התחילו האכילה. וזהו ההפרש שיש בין ב' הלשונות: