(במדבר יא ה): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר, וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים"

שישה סוגי מזון נזכרים בפסוק. אחד מן החי ( דגה ) וחמישה מן הצומח:

• קישואים - בימינו מציינת מילה זו את הירק zucchini, אולם רש"י תרגם "קישוא  - קוקומברו"ש", כלומר cucumber, הירק שאנו קוראים לו מלפפון; ראו [עציון על פרשת בהעלותך] .    תרגום ירושלמי קורא להם "קַטְיָא", יש המפרשים שהכוונה לירק הנקרא "מלון הקתא"; ראו ד"ר משה רענן על בבא בתרא .
• אבטיחים - ייתכן שהם אותם ירקות מתוקים גדולים הנקראים כך בימינו (watermelon).   אולם תרגום ירושלמי קורא להם "מְלַפְפוּנַיָא", ויש אומרים שהכוונה לירק הנקרא בימינו מלון ( [עציון על פרשת בהעלותך] ) .
• חציר - לפי רש"י "כרישין", הירק הנקרא בימינו כרישה או כרתי. ובתרגום ירושלמי "קַפְלוּטַיָא".
• בצלים ושומים הם כנראה אותם ירקות הנקראים כך בימינו ( [עציון על פרשת בהעלותך] ) , וגם בתרגום ירושלמי הם נקראים "וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא"

1. "אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה) "ותבן לא ינתן לכם": אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם?! ומהו אומר חנם - חנם מן המצות (ספרי)" ( רש"י ) .

2.  "לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים, כמנהג כל פורשי מכמורת. והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק. וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה, היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות, והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר, כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה" כאשר יזכיר (בפסוק יג)" ( רמב"ן ) .

בני ישראל קיבלו מן מהשמיים. המן סיפק את כל צרכיהם התזונתיים במשך 40 שנה. התלונה שלהם הייתה רק על הטעם - הם התגעגעו לטעם של דגים, מלפפונים וכו'. ומדוע דווקא לאלה?

1. כי המן כלל את כל הטעמים פרט לטעמים אלה. "מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו? מפני שהן קשים למניקות. אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק... כדאיתא בספרי" ( רש"י בשם ספרי בשם ר' שמעון) .

2. כי האכילה במצרים הייתה גם אכילה חברתית, משותפת ושיוויונית, בלי פערים הקשורים לעיבוד המזון ( גדי גיזבר על פרשת בהעלותך (ב) ) .

3. פרט לדגים, כל המאכלים שבני-ישראל התגעגעו אליהם הם ירקות-גינה, ירקות שצריך לזרוע ולהשקות מדי שנה. ירקות אלה מתאימים לארץ מצרים, שהיא "כגן הירק".   לעומת זאת, ארץ ישראל השתבחה במאכלים מסוג אחר - דגנים ועצי-פרי.   (דברים יא י): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק"; (דברים ח ז): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר; אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

מי שהתרגל לטעמה של ארץ מצרים, יצטרך לעבוד בלי הפסקה בשדה כדי לזרוע ירקות בכל שנה מחדש.   אבל מי שהתרגל לטעמה של ארץ ישראל, יוכל לנוח פעם בשבע שנים, לאכול חיטה ושעורה שנשמרו באסם וללקט פירות שגדלו מאליהם על עצי-הפרי.   טעמה של ארץ מצרים הוא טעם העבדות; טעמה של ארץ ישראל - טעם החירות והמנוחה.