קטגוריה:במדבר יא ה

<< | ספר במדבר • פרק י"א • פסוק ה' | >>

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים.

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

המהדורה המוטעמת:

זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

זָכַ֨רְנוּ֙ זָכַ֨רְנוּ֙ - פועל, קל, עבר, גוף ראשון, משותף, רבים

צורת יסוד: 2142
מורפ': HVqp1cp אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־הַדָּגָ֔ה הַ - מילית, ה' הידיעה
דָּגָ֔ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/1710
מורפ': HTd/Ncfsa אֲשֶׁר אֲשֶׁר - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr־נֹאכַ֥ל נֹאכַ֥ל - פועל, קל, עתיד, גוף ראשון, משותף, רבים

צורת יסוד: 398
מורפ': HVqi1cp בְּמִצְרַ֖יִם בְּ - מילת יחס
מִצְרַ֖יִם - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: b/4714
מורפ': HR/Np חִנָּ֑ם חִנָּ֑ם - תואר הפועל

צורת יסוד: 2600
מורפ': HD אֵ֣ת אֵ֣ת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo הַקִּשֻּׁאִ֗ים הַ - מילית, ה' הידיעה
קִּשֻּׁאִ֗ים - שם עצם, נקבה, רבים, נפרד

צורת יסוד: d/7180
מורפ': HTd/Ncfpa וְאֵת֙ וְ - ו' החיבור
אֵת֙ - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: c/853
מורפ': HC/To הָֽאֲבַטִּחִ֔ים הָֽ - מילית, ה' הידיעה
אֲבַטִּחִ֔ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: d/20
מורפ': HTd/Ncmpa וְאֶת וְ - ו' החיבור
אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: c/853
מורפ': HC/To־הֶחָצִ֥יר הֶ - מילית, ה' הידיעה
חָצִ֥יר - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/2682 b
מורפ': HTd/Ncmsa וְאֶת וְ - ו' החיבור
אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: c/853
מורפ': HC/To־הַבְּצָלִ֖ים הַ - מילית, ה' הידיעה
בְּצָלִ֖ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: d/1211
מורפ': HTd/Ncmpa וְאֶת וְ - ו' החיבור
אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: c/853
מורפ': HC/To־הַשּׁוּמִֽים הַ - מילית, ה' הידיעה
שּׁוּמִֽים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: d/7762
מורפ': HTd/Ncmpa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

זָכַ֨רְנוּ֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

אֶת־הַדָּגָ֔ה זקף קטן (מלך, דרגא 2)

אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל מרכא (משרת, דרגא 5) בְּמִצְרַ֖יִם טפחא (מלך, דרגא 2)

חִנָּ֑ם אתנחתא (קיסר, דרגא 1)

אֵ֣ת מונח (משרת, דרגא 5) הַקִּשֻּׁאִ֗ים רביעי (משנה, דרגא 3)

וְאֵת֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

הָֽאֲבַטִּחִ֔ים זקף קטן (מלך, דרגא 2)

וְאֶת־הֶחָצִ֥יר מרכא (משרת, דרגא 5) וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים טפחא (מלך, דרגא 2)

וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל היינו רגילים לאכול בְּמִצְרַיִם חִנָּם אולי הכוונה שהם דגו אותם ביאור, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר כרשה או סוג של בצל ירוק וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):	דְּכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָּא דַּהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָּן יָת בּוֹצִינַיָּא וְיָת אֲבַטִּיחַיָּא וְכָרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי׃
ירושלמי (יונתן):	דְכִירִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן בְּלָא תַפְקִידְתָּא יַת קַטְיָא וְיַת מְלַפְפוּנַיָא וְיַת קַפְלוּטַיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא:
ירושלמי (קטעים):	מְדַכְרִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דְהַוֵוינָן אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יַת קַטְיָא וְיַת מַלְפָנַיָא וְיַת כְּרַתְיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא:

מדרש ספרי

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •

זכרנו את הדגה. וכי יש בענין, שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר שמות ה ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם. אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם בחנם? - ומה אני אומר חנם - חנם מן המצות: ואת הקשואים. ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו? משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע, ולא ישתה משקה רע! ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו, לומר: לא מפני שאוהבני, אלא שאי אפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה להם לישראל - לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו. אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"אשר נאכל במצרים חנם" - א"ת שמצריים נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם אם תבן לא היו נותנין להם חנם דגים היו נותנין להם חנם ומהו אומר חנם חנם מן המצות (ספרי)

"את הקשאים" - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק משל למלך וכו' כדאיתא בספרי

"הקשאים" - הם קוקומברו"ש בלע"ז

"אבטחים" - בורק"ש

"החציר" - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו'

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם – אִם תֹּאמַר שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה,יח); אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם?! וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְווֹת (ספרי פז).
אֵת הַקִּשֻּׁאִים – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת (שם); אוֹמְרִים לָאִשָּׁה: אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל, מִפְּנֵי הַתִּינוֹק (שם פט). מָשָׁל לְמֶלֶךְ [כּוּלֵיהּ], כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי (פז).
הַקִּשֻּׁאִים – הֵם קוקומברי"ש [cocombres = קישואי גינה (בלשון הדיבור: מלפפונים] בְּלַעַז.
אֲבַטִּחִים – בודיקי"ש [bodekes = אבטיחים].
הֶחָצִיר – כְּרֵישִׁין, פוריל"ש [porels = כרשים (ירק מאכל)], וְתַרְגּוּמוֹ: "יָת בּוֹצִינַיָּא" וְכוּלֵּיהּ.

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק •

"וטעם אשר נאכל במצרים חנם" - לפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא) וזאת תלונת בני ישראל לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה" כאשר יזכיר (בפסוק יג)

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ.

ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק.

וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה.

ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(ה) "זכרנו", אמרו הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת שנרצה לטעום טעם דגים נזכר את הדגה שאכלנו במצרים והטעם שהרגשנו בו אז נרגיש בו גם עתה, אך הלא זה רק להשקיט תאות הערב לענין התועלת שיושג מאכילת הבשר לבריאות הגוף בצד זה מה שזכרנו בעת אכילת המן את הדגה אשר נאכל במצרים לטעום טעם דג גם עתה הוא חנם וללא הועיל ודומה באמת כאילו זכרנו את הקשואים ואת האבטיחים שאז בודאי לא יטעמו גם טעם בשר בחכם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר הגם שיטעמו טעמו במן הוא לחנם כי לא בא בשר אל מעיהם רק מן לבד, כי בכל זאת: