מגלה צפונות/ראה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכן עניינים

פרק יא[עריכה]

פסוק כו[עריכה]

לא יתיצב איש - ראה אנכי נתן וכו'[עריכה]

כתיב לעיל (דברים יא כה): לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וסמיך (דברים יא כו): רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:    כלומר הן אמת שאמרתי לכם שפחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ, אך ראה שהוא תלוי במה שאנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, שאם אתה נוטה אחר הברכה, שהברכה היא אשר תשמעו את מצות ה' אלהיכם אז לא יתיצב איש בפניכם, אבל אם אתה נוטה אחר הקללה דהיינו אם לא תשמעו את מצות ה' אלהיכם, אז יתיצב איש בפניכם כי אז לא יהיה פחדכם עליו. ובענין הפסוק נראה שידוע שבעון העגל חזר יצר הרע בעולם והוצרכו לברכות וקללות, שאם לא הכל היה ברכות, וידוע שהעגל נעשה באומרו אנכי לשון יחיד ואמרו שעם משה דבר ולא עמהם, לזה-אמר ראה כלומר ראה כמה החטא גרם שבעבור אומרו בסיני אנכי ה' אלהיך לשון יחיד עשיתם את העגל ומזה נמשך שנותן לפניכם היום ברכה וקללה אם לא תשמעון. ובחיבור אחר פרשתי כמה פנים בפסוק זה.

ובספרי הביאו הילקוט "ברכה וקללה למה נאמר, לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן לנו ב' דרכים, דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד-לומר ובחרת בחיים, משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפיו שני שבילין, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וספו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור, בשתים ושלש פסיעות מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים בשתים וג' פסיעות מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור, כך אמר להם משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחין, בשנים ושלשה ימים הם מצליחין בעוה"ז סופן לדחות באחרונה, שנאמר (משלי כד, כ): "כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע" ואומר (קהלת ד, א): "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים" ואומר (קהלת ד, ה): "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו" ואומר (משלי ד, יט): "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה" ואתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה בשנים שלשה ימים הם מצטערים וסופן לשמוח באחרונה, שנאמר (דברים ח, טז): "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". ואומר (קהלת ז, ח): "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" ואומר (ירמיהו כט, יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב" ואומר (תהלים צז, יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" ואומר (משלי ד, יח): "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ"". עכ"ל.

ראוי לשים לב דאיך סליק על הדעת דכיון שיש דרך חיים ודרך מות שיבחר האדם בדרך המות וכי בשפטני עסקינן דקאמר שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה, דאיך נכנס אפילו בשמא, ולכאורה יש-לומר דכיון שדרך המות הוא עזיבת עול תורה ומצות ולעשות מה שלבו חפץ מהתענוגים אשר נפשו של אדם מחמדתם ויצר לב האדם רע מפתהו אל ההוה, וכיון שכן אפשר דשמא יאמרו שרצונכם להלוך באיזה דרך שירצה, והוא חפץ לסבול מות באחרונה, לזה אמר ובחרת בחיים שאין רצונו יתברך שתתפוש בדרך המות כי אם דרך החיים, ורצונו בזה כאחז"ל בזקנים שבאו בימי יחזקאל הנביא לפרוק עולו של מקום מעליהם, אמר להם הנביא (יחזקאל כ, לג): "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ' ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם", הרי שאין רצונו יתברך שתבחור הדרך שאתה חפץ מהרע אלא ובחרת בחיים, רצונו להטיב עמך כי אינו כמלך בשר ודם המצוה לאדם לעשות כך וכך ויקבל שכר כך וכך ואם יעבור על דברו יומת, כשרוצה זה לעבור על דברו ולמות, לא איכפת לו להמלך כלום, לכן עושה אדם כרצונו, לא כן הקב"ה שמצטער כביכול ואומר קלני מראשי קלני מזרועי, וחפצו ורצונו שתקיים דברו להטיב עמך והביא משל הדרכים לומר אל תבט לשלות הרשעים כי פתע ישבר ואין מרפא ומרה אחריתו, לא כן הצדיק צערו כצל עובר ושלוה וחיים ארוכים אחריתו.

אך נאמר בדרך אחר, בהקדים גם להקשות דאיך קאמר דשלות הרשעים לשנים ושלשה ימים וכן צער הצדיקים, דהא חזינן רשעים בשלוה כל ימי חייהם וצדיקים בצער כל ימי חייהם. אמנם נראה בכוונת המאמר שבהיות שיש שני דרכים להשגת החיים, דרך אחד בדרך המות כיתרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, וזהו גרם לו שדבק בהקב"ה דבקות גמור אין כמוהו כנודע, אך הנכנס בדרך זה לא טוב לו כי ימשיכהו השטן בדרך פתע בדרך הרע כל ימי חייו וסופו יורש גהינם. הדרך השני שמיד שנכנס בעול תורה ומצות כל ימי חייו וזהו הדרך הטוב והישר שהן אמת שבעל תשובה גדול הוא, היינו אם אירע שחטא פעם א' אך לא שיחטא בקום עשה כדי לחזור, ובהקדמה זו אין להאריך כי היא ידועה הארכתי בה בכמה מקומות. ובזה נבא לביאור המאמר לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך, שהם ב' דרכים שבכל א' מהם יושג השלימות, שמא יאמרו ישראל הואיל שנתן לפני שני דרכים, כלומר שבהם יושג השלימות נלך באיזו דרך שנרצה, תלמוד-לומר ובחרת בחיים שיבחור להשיג שלימותו בדרך החיים להתחיל בתורה ובמצות מיום שעומד על דעתו ועד יום מותו ולא יכנס בדרך המות, אעפ"י שלכאורה היה נראה יותר טוב משום שבא להכיר האמת בשורשה כיון שכבר ראה שאין ממש בדבר רע, אך יש אחרית שימשך ברעה וימות חייב, לא כן הנכנס בדרך החיים ועל זה מביא המשל של שני הדרכים, אחד תחילתו קוצים ולבסוף מישור היינו הנכנס בדרך החיים שהן אמת שמצטער תחילה מתיגרת יצרו הרע המנגדו, אך סופו מישור שיצרו נמסר בידו כאחז"ל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אין חטא בא על ידו, לא כן הנכנס בדרך המות להשיג שלימותו, שהן אמת שתחילתו מורה מישור, שזהו מביאו אל הדביקות אבל סופו קוצים, כי ימשיכהו היצר הרע וימות חייב. וכך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחין, בשנים או שלשה ימים הם מצליחין, כלומר לאלו שנכנסים בדרך המות שנקראים רשעים במעשיהם אעפ"י שכונתם לטובה כמדובר, מיד בהכנסתם שנים או שלשה ימים נראים שמצליחין, שמיד בראותם שאין ממש ברע, מתחילין למאוס ונמצא מצליחין על הכוונה שנכנסו, אבל דעו באמת שסופן לדחות באחרונה, כי היצר מסיתם ואינו מניחם לצאת שדבר קשה הוא כיון שנכנס אדם בעבירה להינצל ממנה, ועל זה אמרו חז"ל לימא איניש רחמנא ירחיק יתנא מן החטא ולא יאמר ירחיק חטא מיננא וכו' ופירש הרי"ף ז"ל שההפרש בזה דאומרו ירחיק חטא מיננא משמע שיביא החטא על ידו ויצטרך להתרחק ממנו כי דבר קשה הוא, אך לימא ירחיק יתנא מן החטא, שלא יגיע החטא לידינו וכו', שנאמר (משלי כד, כ): "כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע" וכתיב (קהלת ד, ה): "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו" ואומר (משלי ד, יט): "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה", הרבה בראיות עונש הרשעים וכיון שכן מתחזק יצרו עליו להביאו לכלל אלו העונשים ולהאבידו. ואתם רואים צדיקים שמצטערין בעולם הזה שהם הנכנסים בדרך החיים ומצטערין שנים ג' ימים, שמיד בהתחלת היצר הרע מצטערין הרבה אבל סופם לשמוח באחרונה, כי היצר נמסר בידם ונמצא נכנסים בדרך שיש בו אחרית, שנאמר (דברים ח, טז): "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". ונאמר (קהלת ז, ח): "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" הטוב שבא לו באחרונה היה מסבת ראשיתו שנכנס בדרך החיים כדפרשית, ובחיבור אחר הזכרתי קצת מהדרך הזה, אך כאן מבואר בארוכה בכל המאמר ושם כתבתי אופנים אחרים.

ראה אנכי נתן וכו'[עריכה]

בתחילת הפרשה נראה עוד לפרש (דברים יא כו): רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. (דברים יא כז): אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:    דהיל"ל שמע, מאי "רְאֵה" שהרי באומרו הברכות והקללות בשמיעה תליא מילתא לא בראיה, ועוד אשר אנכי אומר לפניכם היום היל"ל, דאין שייך נתינה כי אם בדבר שיש בו ממש, וברכות וקללות דברים הם. עוד להבין אומרו "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" אם תשמעו היל"ל.

אמנם לבא לענין נקדים מה שמבואר אצלי בפירוש על פרקי אבות על משנה איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם וכו' וזהו כוללות הדברים לעניננו, כי במקומו הארכתי שהתנא נותן סימן לאדם אשר מתבייש לשאול מאחרים, איזהו דרך ישרה ורוצה לברור מעצמו הדרך הישר, וזהו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כלומר שיבור לו לעצמו והוא שבמעשה שעושה אם רואה שנכנס שמחה בלבו ומתפאר בעצמו עם המעשה שעשה בוראו, שרצון אלהי זאת ויאחוז בדרך זה וגם שיראה שבא תפארת לו מן האדם שאחר המעשה מפארים ומכבדים אותו כל אדם אעפ"י שלא ידעו ולא הכירו במעשיו בודאי שמעשיו רצויים וילך בדרך זה, וזהו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם שיבור בינו לבין עצמו כל מעשה שעושה הוא תפארת לעושיה, וגם בא לו תפארת מן האדם זו הדרך שיברור לו וכו', וטעמו של-דבר כי העושה דבר טוב, נפשו יודעת מאד מהשכר המגיע לו מהמעשה ומשמח, וכשעושה דבר רע אעפ"י שהאדם אינו יודע אם מה שעשה טוב או רע אבל נפשו יודע ונעצבת על המעשה שהוא נגד רצונו יתברך באופן שמעשה הטוב או רע עושה רושם באדם באופן שרואה אותו בפועל. ובזה נבא לענין אמר ראה בעיניך אשר אנכי נותן ממש לפניכם, באופן שעיניכם רואות ברכה וקללה, ואם-תאמר איך יתכן שנראות בפועל, להשיב לזה אמר "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם", כלומר כשתבינו לעשות - שם תראו בעצמכם פועל הברכה ופועל הקללה תראו אותה ג"כ מיד בשעה אם לא תשמעו, שתרגישו בעצמכם עצבון ודאגה ואעפ"י שלא הגיע לכם לשעה נזק מהעבירה ולא ריוח מהמצוה עכ"ז על עשיית העבירה נפשו של אדם עגומה עליו אחר שעשה אותה ועל עשיית המצוה נפשו שמחה והחידוש הוא אעפ"י שהפסיד בה. ובחיבור אחר פרשתי בזה על פסוק (דברים יא, כט): "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא, ל): "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" שונתתה לשון הנחה כמו (במדבר כא, כג): "וְלֹא נָתַן סִיחֹן" כלומר לא הניח סיחון. כלומר באומרם הברכות על הר גריזים יהיה הר זה דשן ורענן והר עיבל באומרם הקללות יתיבש, שלא יעלה בו עשה מעולם וכן הם היום כאחז"ל הביאו הילקוט, ובראותם כן יאמרו ישראל בודאי שלהר גריזים הברכות גרמו לו משום שהלא המה קרובים זו לזו, ושניהם בעבר הירדן מקום נחלה מים גם אחרי דרך מבוא השמש, שהשמש נותן בהם שהם תנאי הגינה כדי שזרועיה יצמיח גם המה בארץ הכנעני היושב בערבה מקום צומח יער עצים, שהרי גם הם אצל אלוני מורה, כלומר אצל אילנות שבמורה, וא"כ למה הר גריזים דשן ורענן והר עיבל יבש כחרש אין זאת כי לזה הברכה גרם ולזה הקללה גרם, ובהיות שונתתה את הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל, כלומר שתניח אותם שם כדפרשית יראו בפועל מה פועל הברכה על הר גריזים ומה פועל הקללה וישאו ק"ו בעצמם, אם על העצים ואבנים פעל הברכה והקללה אעפ"י שאין בהם לא זכות ולא חובה, עלינו עאכ"ו ועל-ידי-כך ישמרו את מצות ה', והוא פירוש יקר.

ושמעתי שהר גריזים היום כולו רענן ומאחריו יבש כהר עיבל שהוא יבש. והר עיבל כולו יבש ומאחורי ההר רענן. ונראה דעשה אלהים כך לפרסם עוד במופת חותך שהברכות גרמו להר גריזים להיות רענן שהרי דרכו היה להיות יבש, ועדות יש שמאחוריו יבש הוא אלא דהצמיח עשב על גבו מסיבת הברכות, וכן הר עיבל דרכו להיות רענן וראיה שמאחריו הוא רענן אלא שנתייבש מסבת הקללות, וחוץ מן המכוון יש-לפרש עוד שעיבל מאחריו רענן, לרמוז שאם ישוב החוטא בתשובה יחזור לבריה חדשה, והדבר בהפכו בגריזים לומר אם יחטא האדם יחזור לרעה כהר גריזים שמאחוריו יבש הוא, והוא רמז נכון.

פסוק כח[עריכה]

והקללה אם לא תשמעו וכו'[עריכה]

(דברים יא כח): וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וכו'.:    קשה דהיל"ל ואת הקללה כשם שאמר את הברכה, ועוד מאי אם לא, דהיל"ל והקללה אשר לא תשמעון כשם שאמר גבי ברכה אשר תשמעו, אמנם הכוונה את הברכה בריבוי אשר תשמעו וכו' והקללה ג"כ שריבוי וי"ו של 'ו'הקללה וי"ו המוסיף, אך כדי שלא להוציא את שהוא ריבוי לא אמר את הקללה והטיל הריבוי ברמז בהוספת הוי"ו, משום שבעל הרחמים אפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים כאחז"ל וכדי שלא יעלה על לבם שלא יבא להם הקללה כי אם בהיותם כלם רשעים, אבל אם יהיה צדיקים בניהם שישמעו את מצות ה' לא תבא עליהם קללה ובזה יבטחו לחטוא, לזה אמר והקללה אם לא תשמעו, כלומר אעפ"י שיתחלקו באם ולא, שיש ביניהם אם ישמעו ויש לא ישמעו, בעבור אותם שלא ישמעו תבא הקללה, ובכל אלו הפסוקים כתבתי עליהם בחיבורים אחרים בפנים הרבה.

(א"ה ס"ט. לענ"ד נראה לומר טעם דבברכות כתיב א"ת ומסיים במ"ם. ובקללה כתיב והקללה ומסיים ג"כ במ"ם. והוא עמ"ש בפסיקתא רבתי פ' בחקתי וז"ל "בפרשת בחקתי ברכם הקב"ה מאל"ף ועד תי"ו, שנאמר אם בחקתי ועד קוממיות שהם כ"ב אותיות. והאלות הם ח' מן וי"ו ועד מ"ם ואם לא תשמעו לי ועד גאלה נפשם. ושל משנה תורה הברכות בח' מן והיה עד לעבדם מן וי"ו עד מ"ם הם ח' אותיות. האלות הם כ"ב מן וי"ו עד ה"א שנאמר והיה אם לא תשמע עד ואין קונה" ע"כ. נקטינן דהברכות בפרשת בחקתי הם מאל"ף ועד תי"ו ושל משנה תורה מן וי"ו עד מ'ם, והאלות בפרשת בחקתי מן וי'ו עד מ'ם ושל משנה תורה מן וי"ו עד ה"א הם כ"ב אותיות כמו מאל'ף ועד תי'ו, מעתה יבא על נכון מ"ש קרא א'ת הברכה שם רמז שהברכות הם מא' עד ת', וזהו א"ת נוטריקון אל"ף תי"ו, ומסיים במ"ם לרמוז לשל משנה תורה דמסיים במ"ם. ובאלות אמ"ק ו'הקללה בוי"ו ה'א לרמוז להאלות דהם מו"ו ועד ה"א ומסיים ג"כ במ"ם לשל פרשת בחקתי דהם מוי"ו עד מ'ם וא"ש לפי"ד של מרן ה"ה זצוק"ל דכתב דהטיל הריבוי בהוספת הוי"ו הוא ג"כ לרמוז דהאלות ג"כ הם בכ"ב אותיות כמו מא"ת וזהו והקללה ג"כ הוא כמו מא"ת, כ"ב אותיות מוי"ו ועד מ"ם לרמוז דהקללות מתהפכות לברכות וכדברי הפסיקתא ודוק).

פסוק ל[עריכה]

הלא המה בעבר הירדן[עריכה]

(דברים יא ל): הֲלֹ'א הֵמָּ'ה בְּעֵבֶ'ר הַיַּרְדֵּ'ן:    "סופי-תיבות אהרן, שעד עתה הענן הראה להם הדרך וכשמת אהרן נסתלק והוכרח לתת להם סימני הדרך" ע"כ במנחה בלולה, ונראה לי שרמז כאן דוקא לאהרן משום שהוצרך כאן לששה סימנים בעבר הירדן: א' אחרי דרך מבוא השמש. ב' בארץ הכנעני. ג' היושב בערבה. ד' מול הגלגל אצל אלוני מורה. ו' להראות להם בחוש הראות שיראו כמה תועלת מגיע לדור מהצדיק בהיותו חי, אלא שבעוד שהטוב ביד האדם אינו מרגיש בו עד שיאבד, וכיון שכן יראו וילמדו להיותם צדיקים ראו חסרון הצדיק כמה הוא שהוצרכתם לדבר אחד סימן בתוך סימן.

פסוק ל"ב - פרק י"ב פסוק א'[עריכה]

ושמרתם לעשות את כל החקים וכו'[עריכה]

(דברים יא לב): וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. (דברים יב א): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:    יש לדקדק אומרו ושמרתם לעשות, דהיל"ל ועשיתם את כל החקים מאי ושמרתם, גם באומרו אשר תשמרון לעשות בארץ, מאי בארץ ומאי כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, ודקדוק זה דקדקתי בסדר עקב על-פסוק (דברים יא, א): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וכו' כָּל הַיָּמִים" עיין מה שפרשתי שם. ועוד לאלוה מלין ונראה לפרש ושמרתם מלשון (בראשית לז, יא): "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" כלומר תהיו מתאוים וממתינים מתי יבא לידי לעשות את כל החקים והמשפטים משום שאני נותן לפניכם היום, כלומר היום שאתם חיים כי לא אחר המות קיום המצות כאחז"ל, היום לעשותם ולא למחר לעשותם וכו', לכן יהיו מצותי בעיניכם חשובים כ"כ שתתאוו שיבאו בידכם לקיים אותם כאדם המתאוה חמדה וכלי יקר מתי יבא לידו. וחזר ואמר אלה החקים וכו' אשר תשמרון לעשות בארץ, כלומר אין מקום לפטור עצמכם מלקיים בטענה שאין לכם הכנה וישוב, משום שאלה החקים והמשפטים אשר תשמרון, ירצה אשר אמרתי אליכם שתתאוו ותמתינו לעשות הוא בארץ אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה, הרי יש לך הכנה וישוב לעשותם כל הימים אשר אתם חיים, כי מצד ההכנה שנתתי לך יש בידך לעשות את כל המצות כל הימים אשר אתם חיים וכו', כי האדמה שנתתי לך נותן גם עזר וסייוע לקיים מצותי מצד שאוירה מחכים ומצד שקידשתי אותה מכל הארצות ומקדש אותך ומצד שמכפרת אליך, דכתיב (דברים לב, מג): "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", וכדברי רז"ל במדרש בסדר עקב מקיש פרי הבטן לפרי האדמה, שיהיה פרי אדמה מכפרים על פרי הבטן, גם מצד שעיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובהיות היכל המלך אדם נזהר יותר מלחטוא שם מיראת חומרת העונש שאינו דומה החוטא בהיכל המלך לחוטא חוץ להיכל כאחז"ל, אם כן כל הימים אשר אתם חיים על האדמה יש לכם כמה סמוכים לקיום חקתי ומשפטי, אם-כן אין מקום לפטור עצמכם מלקיים אותם כי הכנת הארץ נותן לכם מקום ועזר וסיוע לקיימם. גם אפשר לומר באומרו על האדמה לומר בעוד שאתם מלובשים ביצר הרע הנמשך ממה שנוצר האדם מן האדמה כנודע, יש להחזיק לכם טובה בקיום חקתי ומשפטי דלעתיד דהסירותי את לב האבן מבשרכם אתם מוכרחים במעשיכם ואין להחזיק לכם טובה בקיים אותם, לכן עכשיו שאתם חיים על האדמה כלומר שחיותכם על היצר תקיימו חקתי ומשפטי.

פרק יב[עריכה]

פסוק ב - ג'[עריכה]

אבד תאבדון את כל המקומות וכו'[עריכה]

(דברים יב ב): אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. (דברים יב ג): וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:   . דברי רז"ל במסכת ע"ז ידועים בזה. אמנם נראה לפרש שכוונת הכתוב לומר הבט וראה פחיתות אלהיהם וסמיות עיני עובדיהם שאלהיהם על הרים הרמים, כדי לגדל ולרומם אותם משימים אותם על ההרים הרמים שבראתי, וכדי לפאר אותה מניחים אותה תחת כל עץ רענן, יש פחיתות אליה בזה, שההתרוממות וההתפארות בא לו מבחוץ ויש סמיות עינים בזה שהם מרוממים ומפארים לאלוה שלהם עם מה שבראתי אני, הרים הרמים ועץ רענן ומניחים אותי ועובדים ע"ז לכן לא תחוס עיניך עליהם, דמי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, ואבד אותם ותאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ונתצתם את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וכו' עד וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא", כלומר יהיה האיבוד באופן שלא ישאר רושם שיוכלו אפילו עובדיהן לומר כאן היה ע"ז פלונית, וזהו "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא".

אבד תאבדון וכו' - ונתצתם את מזבחותם וכו' לא תעשון כן לה' וכו'[עריכה]

(דברים יב ב): אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת וכו'. (דברים יב ג): וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם. (דברים יב ד): לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם:   . עיין מה שפרשתי לעיל. ונראה עוד לפרש שהכונה לומר אל תעלה בדעתך דכיון שבנינים אלו הם נאים וחשובים כדי שלא לאבדם אני מקדשם לה' לקבוע בהם בתי מדרשות ובתי תפלות, לכן בא הציווי "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" משום שהם בנוים לשם ע"ז ונעה הכל אבי אבות הטומאה לא יוכל לבא אל הקדושה לעולם ואבד תאבדון את כל המקומות וכו' כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה כי שם מקום השראת שכינתו, ולרמוז לזה לא קאמר ובאת שם אלא שמה, כלומר שם ה' שהיא השכינה כנודע.

פסוק ג[עריכה]

ואבדתם את שמם[עריכה]

(דברים יב ג): וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם:   . מכאן שצריך לכנות להם שם גנאי לע"ז, הקשה בעל ספר אמרי נועם ז"ל. "ואם-תאמר אמאי אצטריך קרא ד(שמות כג, יג): "שֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ", דלא יקרא שם דע"ז בשמה שהרי הזכיר כאן לאבד שמה שהוא לכנות לה שם גנאי, נמצא שאינו יכול להזכיר שמה, ותירץ לעבור עליו בעשה ולא תעשה" עכ"ל. ולי נראה דבאבד תאבדון וכו' ואבדתם את שמם, מזכיר לכנות שם גנאי לע"ז, וכאן בשם אלהים אחרים לא תזכירו, בא להזכיר שאחר שכנית לה שם הגנאי שוב לא תוכל להזכיר השם של שבח שהיה לה, אפילו על אופן זה לומר ע"ז זו היה שמה פני מלך וכינו את שמה פני כלב, אל יעלה על שפתיך הסיפור הזה אלא כיון ששמו לה שם גנאי - שם אלהים אחרים לא תזכירו, על אופן שפרשתי משום שהסיפור הזה גורם שלא יפול שכחה בשמה שהיה לה מקודם, ואני רוצה שיאבד שמה שלא ידע אדם מה שמה בפי עובדיה כשהיו עובדים אותה.

פסוק ד' ה' ו' ז' ח' ט' י'[עריכה]

לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו'[עריכה]

(דברים יב ד): לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. (דברים יב ה): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם וכו'. (דברים יב ו): וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וכו'. (דברים יב ז): וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (דברים יב ח): לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (דברים יב ט): כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים יב י): וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וכו':    קשה איך עולה על הדעת שישראל יהיו עושים כן לה' שהוצרך להזהיר "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם". עוד להבין בכל התנאים אלו שמזכיר "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן" איך שייך במה שאמר לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. עוד קשה אומרו כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, שודאי שעדיין לא באו ומה חידש לישראל בזה בדבר שרואים בעיניהם שעדיין לא באו ובפרט שמיד אמר להם "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן". אם-כן כבר רואים שעדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה. אמנם נראה להמשיך הכל מצורף בדברי רז"ל הביאו הילקוט "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם:    רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם ח"ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב" עכ"ל. ועכשיו מפרש כיצד יעשו שלא יגרמו העונות שיחרב כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה, וזהו מביאך לקשר אהבה וחשק עם המקום אשר יבחר ה' והזהר במעשיך שלא יגרמו עונותיך לצאת ממנו כאשר יצאו הכנענים, גם והבאתם שמה עולותיכם וכו' ואכלתם וכו' בכל משלח ידכם, והאכילה והשמחה מקשר את אהבה, וכל זה יביא שלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, שזהו יהיה סיבת חרבן הארץ ויגרמו עונותיך לעשות כן לה' אלהיכם, שיבאו הגוים ויחרבו המקדש ונתצו המזבחות כאשר עשיתם להם. ואמר משה לישראל אך יודע אני שעם כל המוסר ועל כל העצה היעוצה הזאת אשא אני מייעץ אתכם לא באתם עד עתה אל המנוחה, כלומר יודע אני שעתידים אתם לחטוא ויגרמו מעשיכם למקדש ה' שיחרב ויכנסו גוים ויאבדו מקומות המקודשים וינתצו מזבחות הקודש, וזהו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה להחזיק בה ושלא לצאת ממנה דיודע אני שתצאו ממנה בחטאתכם.

עוד נראה לפרש באומרו כי לא באתם עד עתה, שבהיות שאדם המלומד במנוחה והשקט כדי שיראה חידוש צריך להביאו למקום עידון אשר אין כמוהו תחת כל השמים, והנה ישראל היו במדבר במנוחה אשר אין כמוה בעננים ומן ובאר ושלו וכל מיני תענוגים, אם-כן לא יהיה להם חידוש מנוחת הארץ, לזה אמר-להם כי לא באתם עד עתה, כלומר עכ"ז שראיתם מהשקט ומנוחה אינו אחד מיני אלף ממנוחת הארץ, ובאמת לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה במנוחה ונחלה אשר ה' אלהיך נתן לך.

אך בפסוק לא תעשון כן לה' אלהיכם, נראה שכיון דקאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ונתצתם את מזבחותם וכו' שנמצא שהגוים עשו מזבחות בכל מקום, על זה קאי אומרו לא תעשון כן לה' אלהיכם, כלומר שלא יקריב בכל מקום כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' והבאתם שמה עולותיכם וכו'.

פסוק ה'[עריכה]

כי אם אל המקום וכו'[עריכה]

(דברים יב ה): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה':    הוא הר המוריה ומה שלא גלה המקום שהוא הר המוריה, כתב הרב בעל תולדות יצחק ג' טעמים, ועיין גם במהר"י אברבנאל זצ"ל "טעם א' שאילו ידעו האומות שהתפילה מקובלת שם והקרבנות, יבואו כל האומות להחזיק בו ותרבה ההריגה בין האומות. ב' שהכנעני יושב הארץ אילו יודעים שעתידין ישראל לירש ארצם ולהקריב שם קרבנות יהיו משחיתין אותו. ג' שהשבטים יהיו מריבים זה עם זה עליו". ולענ"ד נראה טעם אחר. אמר המקום סתם ולא אמר בפירוש הר המוריה משום ששם נעקד יצחק על שמו יתברך וישראל בעת ההיא לא היו הגונים כל כך כמו שאמר להם משה (דברים ט, ה): "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם" לכן סתם המקום מפני הקטרוג שלא יקטרג לעכב הכנסתם לארץ, דכיון שהם בלתי הגונים ולא אחזו במעשה יצחק אביהם אינו מהדין שיכנסו במקום שנעקד. עוד-יש לפרש שלא הזכיר המקום כדי לחבבה בעיניהם, ודכוותא גבי אברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך, ולא הזכיר לו המקום כדי לחבבה. עוד-יש לפרש שלא הזכיר הר המוריה לכבודם של ישראל שלא יראה שמכניסם לארץ בזכות יצחק שנעקד בהר המוריה כי אין זכות בהם להכניסם, לכן סתם ואמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, כלומר בזכות שבטיכם כלם כי כבר בסדר עקב כדי לייסרן אמר להם לא בצדקתך וכו', אין ראוי לחזור להלבינם פעם שנית ולומר שבזכות יצחק שנעקד בזכותו נכנסים ולא בזכותם. עוד טעם לא הזכיר בפירוש הר המוריה כדי להזכיר מקום, לפי שבא לומר לשום את שמו שם, שנראה כאילו יש מקום מוגבל ח"ו, לכן קדם להזכיר מקום לרמוז שהוא מקומו של עולם, אך מצמצם שכינתו במקום שירצה וזהו כחו וגבורתו.

פסוק ז'[עריכה]

ואכלתם שם לפני ה' וכו'[עריכה]

(דברים יב ז): וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:    נראה לפרש ידוע שהאדם ניזוק משלשה סיבות א' מבעלי בחירה השולטים עליו. ב' ניזוק משינוי המזלות. ג' מסיבת המאכלים שלפעמים אוכל מחמת קר וטבעו קר או בהפך ומזיקו כמו שהאריך בזה כמהר"ר משה אלבילדה זצ"ל על פסוק (תהלים יט, יג): "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין". לכן אמר "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ובהיות האכילה לפני ה' אלהיכם "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם" לאכול "אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם" כי לא יזוק שום אכילה לכם, יהיה מה שיהיה, "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" ובברכתו יתברך תתברך במעיך כל מאכל אפילו שאתה קר והמאכל קר ואם טבעך חם והמאכל חם לא יזיקך.

פסוק י'[עריכה]

ועברתם את הירדן וכו'[עריכה]

(דברים יב י): וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:    נראה לפרש שאמר משה לישראל דרך תנאי "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ" אם ישיבה זאת שוישבתם בארץ אתם מודים שה' אלהיכם מנחיל אתכם ולא כח ידיכם עשה, כל זמן שאתם מודים זה אז והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח, וכשאין כן אז תהיו מגורשים מן הארץ כאשר היה כשחטאו בחרבן המקדש. אך יש לדקדק למה הזכיר העברת הירדן, אלא כיון שמי הירדן קמו נד אחד עד שראו כל אומות העולם נפל פחד היהודים עליהם ולא קמה עוד רוח בהם לעמוד בפניהם, לזה אמר "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן" והעברה זו יהיה סבה שוישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם, כלומר שתעשו ישיבה בהשקט ובמנוחה, משום שבראותם נס מי הירדן הניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח כי לא ישאר בהם רוח לבא להלחם בארצכם, וקרוב לדרך זה מצאתי בשפתי כהן זצ"ל.

פסוק י"ב[עריכה]

ושמחתם לפני ה' וכו'[עריכה]

(דברים יב יב): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:    ידוע ששבט לוי אין לו חלק בארץ וניזון מכל השבטים וכפי זה הדעת נותן כשבאים ישראל לשמוח לפני ה' הם ובניהם ואמותיהם וצריכים לתת ללוי, לא ישמח אדרבא יקבל בייוש על דרך מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה, וכיון שכן יגיע ג"כ צער לבעל הבית הבא לשמוח לפני ה' כיון שעל ידו מתביישים אחרים, לכן בא להבטיחם על זה ואמר דרך הבטחה ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכו' והלוי אשר בשעריכם, גם כן ישמח אעפ"י שאין לו חלק ונחלה אתכם, לא יקבל בייוש במה שאוכל מכם, אדרבא שמוח ישמח כי זו אינו כמאן דאכיל דלאו דיליה וכו' דחוב שחייבים לו הוא, וזה בעל הבית משלם חובו לו.

פסוק י"ג[עריכה]

השמר לך פן תעלה וכו'[עריכה]

(דברים יב יג): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:    יש לדקדק אומרו אשר תראה, ונראה שהכוונה שמצוה לכל יחיד מישראל שישמור קרבן חוץ למקדש, אפילו שיראה בדעתו ובעין שכלו שימשך קידוש השם בדבר, וזהו-שכתוב "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" שיש קידוש השם ואזהרה זאת לך דייקא לא לנביא, שנביא יכול לעשות זה וכדברי רש"י ז"ל "בכל מקום אשר תראה - אשר יעלה בלבך אבל אתה מקריב על פי נביא כגון אליהו בהר הכרמל" ע"כ. אך יש-לפרש דלמה נקט "עֹלֹתֶיךָ", ונראה משום דבקרבן עולה דווקא היה נופל הטעות דכיון שכולה כליל לה' יאמר האדם אעלנו בכל מקום כי מלא כל הארץ כבודו, מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים לכהנים וצריכים שלא לאוכלם בחוץ, לכן בא האזהרה על העולה, כי בה נופל הטעות לכשיוכל להקריבה בכל מקום כמדובר.

פסוק ט"ז[עריכה]

רק הדם לא תאכלו וכו'[עריכה]

(דברים יב טז): רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:    ונראה לפרש דהכוונה אעפ"י שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו כדפירש רש"י ז"ל, אך מותרים בהנאה כמים כדאמרינן בספרי, מה מים מותרים בהנאה אף הדם מותר בהנאה וכו', ועצה טובה קא-משמע-לן שעל הארץ תשפכנו כמים על הארץ דיקא, במקום שתזרע כדי שיעלו הצמחים כמים שצומחים על ידה לפי שהדם חם וממהר להצמיח וכאמרינן במסכת גטין ז' שנים זבלו אומות העולם כרמותיהן בדמם של ישראל במקום זבל, הרי הדם מועיל הרבה להצמיח צמחים ועוד לרז"ל שדם הקרבנות היו מוצאים מיסודי המזבח ומוכרין אותה לגננין וכו' לכן על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אתה שופכם על הארץ כדי שיצמח כך הדם שמותר בהנאה היא כמדובר.

פסוק י"ט - כ'[עריכה]

השמר לך פן תעזוב וכו'- כי ירחיב ה' וכו'[עריכה]

(דברים יב יט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ. (דברים יב כ): כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:   . נראה לפרש הכוונה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי" מלתת להם מזונות כי הם המורים לך משפטי התורה, כדכתיב (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב", ואל תחשוב שיגיע לך חיסרון מזה כי אדרבא בעבור זה "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ", ובעבורו יש לך רשות ש"וְאָמַרְתָּ" בכל עת שתרצה "אֹכְלָה בָשָׂר", שאגב שתתן ללוי תאכל אתה, דאם לא-כן לא אתה רשאי לאכול כל עת שתרצה משום "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר", שצריך שיהיה בכל אות נפשך ולא בתאוה בעלמא כדי שתוכל לאכול בשר, מה שאין כן כשאין אתה עוזב את הלוי, שאז ואמרת בכל עת שתרצה אוכלה בשר כדפרשית. עוד יש לפרש בדרז"ל על הארץ אסור לאכול בשר וכו', לכן כשאין אתה עוזב את הלוי העוסקים בתורה אגב שוזבחת והלוי אוכל ואמרת אוכלה בשר, ואפילו שאתה עם הארץ שאם אין הלוי כי תאוה נפשך לאכול בשר לא הותר לך עד שגברה התאוה ביותר, זהו "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ" לאכול בשר.

וטעם במאמר למה עם הארץ אסור לאכול בשר, משום שהבשר מרבה התאוה באדם, כיון שאין בו תורה המעכבו מלחטוא ימשיכהו התאוה אל החטא, מה שאין כן הת"ח שמתחזק ומתגבר בכח אכילת הבשר אין אחריות שיטהו אל העבירה, כי התורה היא רסן לאדם לעכבו מלחטוא וכאחז"ל, אמר הקב"ה בני בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה. אך יכול עם הארץ לאכול בשר בצירוף אכילתו עם ת"ח, דכיון שעושה מצוה להאכילו אין דבר רע נמשך מהמצוה, לכן מזהיר כאן שלא יעזוב את הלוי העוסק בתורה כמדובר, שעל ידי כך תוכל לומר אוכלה בשר כדפרשית.

עוד נראה ועם למה עם הארץ אסור לאכול בשר, משום שמותר אדם מן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה, וכיון שזה לא עסק בתורה לכשיהיה בו נשמה טהורה המבדילו מן הבהמה, נמצא הוא בחינת בהמה, ואם-כן בעיר למה יאכל בעיר. וזהו כוונת פסוק (ישעיהו סו, ג): "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ" דכיון שמתרעם על שהיו רשעים אמר דשחיטת השור להם היה נחשב כמכה איש כמוהו, דמה הפרש היה בינו לבהמה כיון שהיו משוללים מנשמה טהורה, ובחיבור פירוש ההפטרות פירשתי שם פנים הרבה בפסוק זה לשכנו תדרשו ובאת שמה ותראה נפלאות השם שחנני אלהים. (חבל-על-דאבדין ול"מ בשריפה אשר שרף ה' ש' תר"א לחפ"ץ) וזהו ג"כ כוונת התנא שהאוכלים בשולחן אחד ואין ביניהם דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, דכיון שהם רשעים נחשבים כבהמה כי אין הפרש בינם לבהמה, ונמצא הבהמה שזבחו לאכול היה איש כמותם אך המאכיל לת"ח, אז אעפ"י שהיא עם הארץ יכול לאכול משום שנחשב כאילו גם כן עוסק בתורה, כיון שגורם ללמוד על דרך בצל החכמה בצל הכסף.

עוד טעם דעם הארץ אסור לאכול בשר, משום שמזיק אחרים באכילתו דכמה נשמות רשעים מתגלגלים בבהמות חיות ועופות כנודע, ותיקונם על ידי הכשר שחיטה, ולברך על אכילתם ולעסוק בתורה בכח האילה ההיא, וכיון שהוא ע"ה אוכל בלא ברכה ובכח אותה אכילה מנבל פיו ובאלה רבות מעשי' מכוערי' שעושה ונמצא מאבד אותם ניצוצות המגולגלים שם, לכן אסור גמור להם אכילת הבשר ואעפ"י שגם בזרעים ובפירות מתגלגלים על הרוב הוא בבעלי חיים ולכן אמרו שאסור לאכול בשר. ועוד משום שאי אפשר בלא אכילת כל דבר ועוד שאכילת הבשר מחזיקו ומתגבר תאותו ומביאו לחטוא יותר מכל אכילה ולכך הזכירו דוקא בשר.

עוד יש לפרש שבמדבר הרוצה לאכול בשר צריך להביאו אל פתח אוהל מועד, וכשבאו לארץ הותר להם (דברים יב, כ): "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" ונראה משום שהארץ קידשם וכל אחד ואחד אהל מועד שישרה שכינה עליו, ונמצא בשעה ששוחט בפתח אוהל מועד זובח ואוכל ואפילו בגלות כיון שהוא ת"ח, התורה מקדשו ונעשו משכן לשכינה ולכן מותר לו לאכול בשר, כי במשכן זובח או אחרים כשאחרים זובחים לו מה שאין כן בעם הארץ ולכן אסור לו לאכול בשר, גם קרוב לשמוע דכיון דאין שמחה אלא בבשר ויין כנודע, ואכילת הבשר ממשיך היין לכן אסרו לעם הארץ לאכול בשר דכיון דלא עסק בתורה המשמחת דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, לא יאכל בשר המשמח כמדובר משום כפרה.

ובמדרש: לפי מתנתך מרחיבים לך[עריכה]

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב (דברים יב יט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ, מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אָמַר הקב"ה לְפִי מַתְּנָתְךָ מַרְחִיבִים לְךָ:   . ע"כ. נראה לפרש מה ענין אומרו לפי מתנתך מרחיבים לך ולא קאמר כשאתה מרחיב את הלוי מרחיבים לך. אלא בהיות דכתיב בענין הצדקה (מלאכי ג, י): "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו'" אפשר יעלה על לב האדם לומר יהיה נתינת הצדקה על-דרך שיהיה, לשמה או שלא לשמה גם יתבייש העני או אינו מתבייש, או יהיה באיזה דרך משמונה מדריגות שמנה הרב בית-יוסף ז"ל בהלכות צדקה (שולחן ערוך יורה דעה, רמט) [סעיף ו'] לעולם הקב"ה יעשרני עושר גדול, לכן סמך אל תעזוב את הלוי, לכן יר' לומר שכפי מתנתך מרחיבים, כלומר על-פי מאמר המתנה מרחיבין לו, שמעשיו של אדם מעידין עליו דהיינו המלאך שנברא מהמעשה שאדם עושה הוא מעיד עליו, אם יעיד שכוונתו בנתינת הצדקה היה לשם שמים לכבד לעני ולקיימו גם ההרחבה שמרחיבין לו בממון מגיע לו מאותו ממון כבוד וקיום בחיים ארוכים, ואם כוונתו לביישו מגיע לו מאותה הרחבה שמרחיבים לו שיגיע לו נזק והעדר כבוד, על-דרך עושר שמור לבעליו לרעתו על-פי מה שמעיד מתנתך מרחיבין לך, וזהו לפי מתנתך וכו', אך כיון דלא כולי עלמא ידעי כוונת הנותן ופנייתו אם לטוב ואם לרע משום שהוא דבר נסתר מהם על-כל-פנים מרחיבין לו, משום שאמר "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת" שיראו שהוא יתברך מקיים תנאו, אך אחר כך נידון עם אותה הרחבה של ממון שנתנו לו מטוב או לרע ומתגלה חרפתו בקהל אם כוונתו היה בנתינת הצדקה שיגיע בייוש ובזיון למקבל, גם הממון שנתנו לו מוכנת לול הזיקו ולביישו ומשם מכירים העולם ויודעים שעל זה כיון בנתינתה והדבר בהפכו. ופשוטם של דברים כי ירחיב וכו' כשיעור אשר ירחיב ידו לתת אם מעט ואם הרבה כך נותנין לו, דלא מפני דקאמר וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו', הוא לכלם בשוה אלא לפי שיעור מתנתך מרחיבים לך וכו' כי הצדקה נמשלה לצל בשיעור שאדם פותח ידו כך הצל וכו' וזהו כוונת הפסוק כי פתח תפתח את ידך לו, טעם כפל פתוח תפתח לרמוז דבשיעור שאתה פותח ידך כך פותחין לך כמשל הצל כמדובר, ובחיבור אחר פרשתי ע"פ זה אופנים הרבה.

פסוק כ"ד[עריכה]

לא תאכלנו וכו'[עריכה]

(דברים יב כד): לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (דברים יב כה): לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. (דברים יב כו): רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וכו':    ראוי להבין איך בהמנע האדם מאכילת הדם ימשך לו מהטוב דקאמר "לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ". עוד להבין מה שייכות יש אומרו "כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" עם אכילת הדם. ועוד להבין בסמיכות פסוק "רַק קָדָשֶׁיךָ".

אמנם לבא לענין נקדים מה-שכתב בעל מנחה בלולה ז"ל על-פסוק "(דברים יב, כג): "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וכו'", על-דרך (דברים כד, ו): "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" שאין רצונו שנפש הוא חובל בעת יחבול רחים ורכב, אבל הוא כמו שפירש אונקלוס "אֲרֵי בְהוֹן יִתְעֲבֵד", כן רצה במקום הזה כי אין רצונו שהדם עצמו הוא הנפש, חלילה שהתורה לא תקנה אותנו דעת כוזב, אבל רצונו שהמזון אשר ממנו יוזן כל בעל חי תמורת מה שניתך הוא הדם, ואסרו למען לא נקנה תכונות בהמיות כי מזג הדם לרוב דקותו יטה אותנו אל מזג הבהמות" עכ"ל. ובזה נבא לעניין ביאור הכתוב, דכיון שהדם יטה לאדם אל מזג בהמיות, ומזג בהמיות באדם הוא מסך מבדיל מלהשיג לעשות הישר והטוב בעיני ה', אשר בעבורו זוכה אל הטוב הוא ובניו, לזה אמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, ונותן טעם בטעם שאמרתי לך לא תאכלנו למען יטב לך, שלא תקנה לעצמך בחינת בהמיות המונעך לעבוד לבוראך, שבעבור זה יטב לך כי תעשה הישר והטוב בעיני ה', אך אם תאכל הדם יהיה סיבה שלא תעשה הישר בעיני ה', משום שרק קדשך אשר יהיו לך וכו', סמיך זה לרמוז על הנזק המגיע לאדם מאכילת הדם שממעט קדושתו אשר יהיה לו, כי רק הוא מיעוט, כלומר יתמעט קדושתך משום שתקנה באכילת הדם בחינת בהמיות המונע הקדושה ממך כמדובר והוא פירוש יקר. ואפשר לומר בזה, דזהו טעם מאמר חז"ל אתם קרויים אדם ואין אומות-העולם קרויין אדם, שנאמר אדם אתם וטעם הדבר דכיון שאומות העולם אוכלים הדם קונין לעצמם בחינת בהמיות כמדובר, ולזה נמשלו כבהמות ונעקר שם אדם מעליהם, וק"ל.

פסוק כ"ח[עריכה]

שמר ושמעת את כל הדברים האלה וכו'[עריכה]

(דברים יב כח): שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:    יש להבין כוונת "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ" דראוי לומר בהפך ושמעת ושמור, שאחר שאדם שומע שומר מה ששמע, עוד להבין אומרו "אֵת כָּל" דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואיך שייך מיעוט במה שמצוה לשמור ולשמוע, שאדרבא הריבוי בזה הוא הטוב, עוד להבין כוונת אומרו "לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ".

אמנם נראה שבהיות שכדי שיתקיים לאדם לימודו בידו, צריך לקבוץ על יד מעט מעט, יחזור על פרקו ק"א פעמים עד שיתקיים בידו ואחר כך ילמוד פרק אחר וכן עד"ז, ובזה לא יבא לידי שכחה ותלמודו מתקיים בידו, כיון שלמד שיעורים שיעורים עד שלמד כולה, שאם רוצה ללמוד הכל יחד יעלה חרס בידו, שכל מה שלומד שוכח וראשון ראשון מסתלק כאחז"ל. וזהו "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ" לרמוז על האמור, כלומר שמור תחילה מה שלמדת שתחזור עליו באופן שלא ישכח ויהיו שמור אתך, על-דרך (משלי כב, יח): "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" ואחר כך תחזור ושמעת פרק אחד ותחזור עליו עד שיהיה שמור עמך שלא יפול עליו מהשכחה, ועל-ידי שאתה לומד שיעורים שיעורים מעט מעט תורתך מתרבה, וזהו "אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", ריבוי אחר ריבוי למעט, לומר על-ידי הלימוד מעט מעט מתרבה, וזאת העצה אשר אני מייעץ אותך "לְמַעַן יִיטַב לְךָ" שיתקיים תלמודך בידך, ובזה תוכל למוסרו לבניך אחריך, וכל זה "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", כלומר עצתי זאת לך כשלימודך לעשות הישר והטוב בעיני ה', אז יודע אני שתשמע לעצתי, שאם לימודך בשביל כבוד הבריות ידעתי שלא תשמע עצתי זאת, דכוונת הלומד כדי שיראו אותו הבריות הוא להרבות, יתקיים בידו או לא יתקיים.

פסוק ל'- ל"א[עריכה]

טקסט ממורכז

==== השמר לך פן תנקש אחריהם וכו' ====

(דברים יב ל): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם וכו' לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. (דברים יב לא): לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:    קשה דבכמה מקומות מזהיר על ע"ז וכבר בסמוך בסדר עקב מזהיר על-זה (דברים ז, טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים וכו' וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ" ולמה חזר כאן "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ וכו'" ועוד להבין למה פירש מהתועבות שעושים זו בלבד, שגם את בניהם שורפים באש.

אמנם נראה שבכאן בא להזהיר ולפקוח עינים מעצת יצר הרע שיכול ליעץ ויראה עצתו לטובה, ואדם יפול בה וסופו להפילו לבאר שחת, והוא שאומר חקור ודרוש דעבירות שהיו עושים הגויים אשר ישבו בארץ הזאת לאלהיהם וקרב אותם אל הקדש פנימה לעבוד בהן לה', כוונתו בעצה זו לשני סיבות: סבה ראשונה כדי להכניסו בידיעת עבודות שעושים לע"ז ואולי יבא לחמוד בע"ז עצמה, סבה שניה שאם לא יבא ולא יהיה כן אלא שיעשה אותם עבודות לפני ה' בהרגילו בעבודות אף עפ"י שעובד עמהן להשם, בנקל הוא לחזור לעשות כך לע"ז כיון שהורגל בידיעת עבודתם, לזה אמר השמר לך פן תנקש אחריהם, כלומר השמר לך מעצת היצר הרע פן תנקש אחריהם, שאחר השמדם מפניך הם ואלהיהם ועבודתם ופן תדרוש אלא אם כן לאמר, באמירה שאומר לך יצרך " אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" כלומר ואעשה גם אני אלו העבודות לה', "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ" משום ש"כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם", תדע "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם", הזכיר זאת משני סיבות, א' כדי שישובו אחור מעשות עע"ז לפני ה', כי גם זו אחת מעבודתם שעובדים לאלהיהם, וצריך אתה לעשות גם זו לפניהם ואדם מחבב לבניו כנפשם, ואינו מהתימה שא"ה עושים כך לבניהם, כי בני זנונים המה, כי אין אבות לגוי, וכיון שאינו בנו לא יפול עליו הרחמנות ושורפו מה שאין כן ישראל כי הבנים בניו, וכיון שכן כדי שלא לשרוף בניהם לא יעשו גם שום עבודה אחרת. סבה שניה הזכיר שריפת בניהם כי גם את בניהם וכו' מצורף עם מה שהביא רש"י ז"ל מרז"ל. "גם לרבות את אביהם ואמותיהם, אמר רבי עקיבא אני ראיתי ארמי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו" עכ"ל. באופן שעבודתם לשרוף בניהם ובנותיהם וגם לרבות אבותיהם ואמותיהם ואיך תוכל אתה לעשות לה' אלהיך ויערב לו, כיון שסותר זה מה שציוה לך לעסוק בפריה ורביה לישב העולם כי לא תהו בראה לשבת יצרה בעינן והא ליכא, על ידי שריפת הבנים ואיה מה שצויתיך ולמדתם אותם את בניכם, ובסדר זה שמר ושמעת וכו' למען יטב לך ולבניך אחריך עד עולם, ואיה מה שצויתיך בכבוד אב ואם בסיני וא"כ איך יעלה על דעת שבוחר בעבודות שעשו הגוים שתעשה לפניו כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם.

ובמאמר שהזכרתי מרבי עקיבא שראה ארמי שכפה לאביו לפני כלבו ואכלו, אינו מהתימה דבר זרות כזה בגוים, דכיון דאין אבות לגוי, ודאי זה לא היה בנו ובן אחר הוא, ולכך נתאכזר לעשות כן.

פרק יג[עריכה]

פסוק ב'[עריכה]

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וכו'[עריכה]

(דברים יג ב): כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. (דברים יג ג): וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וכו'. (דברים יג ד): לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא וכו' כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה':    יש להבין מאי בקרבך, ובעל מנחה בלולה פירש לפי שאין נביא אלא מישראל שכן שאל משה (שמות לג, טז): "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ". ועוד לאלוה מילין. גם להבין דאיך הקב"ה מחזיק ביד מרעים לכשיבא האות והמופת שנותן ולהבין אומרו "כִּי מְנַסֶּה וכו'", והמפרשים ז"ל פירשו שיכול אדם להגיד עתידות על ידי חכמת התכונה או הכישוף וכו' ולכן יכול להיות שבא האות או המופת. ורז"ל הביאו הילקוט דתפ"ג ע"א "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת" הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור ע"כ.

ולענ"ד נראה שהמציאות כך, שלנביא אחד נאמרה לו נבואה שיאמר לישראל באות ובמופת ונתגלה לזה בחלום - הנבואה שנאמרה לנביא אמת והאות והמופת, דכיון שכבר נאמרה יכול השד לגלותה וגילה לזה החלום, וזהו כי יקום מקרבך נביא, כלומר מקרבך הוא שמצא מקום לעשות עצמו נביא, שכן שנאמרה בקרבך נבואה לנביא אמת, נודע לזה בחלום או שכבר התנבא הנביא אמת במקום אחר ונשמע לזה האות והמופת אשר נתן ולוקח הוא אותו אות או מופת ומפתה בהם לעבוד ע"ז, ובבוא האות והמופת חושבים הרואים שעל פי הנביא זה בא ואינו כן, כי לא באו כי אם לקיים דברי הנביא אמת שנתנבא במקום אחר, ובזה יש מציאות שבא האות והמופת כי לו בא כי-אם לקיים דברי נביא האמת. או חולם חלום, דחושב זה תמיד בלבו בע"ז ומחשבותיו הרעות גורמים לו שיתערבו כת השדים החלומו להדריכו בדרך שבחר בו בדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו, והשם מגיד לו איזה עתיד כי הם יודעים עתידות ממה ששומעים מהכרוז כאחז"ל, שהשדים יש להם שלשה כמלאכי השרת יודעים עתידות כמלאכי השרת וכו' והחולם הזה נותן לאות מה שעתיד להיות, ובזה יש מציאות שבא האות והמופת, ואם-תאמר ולמה הקב"ה אינו מבטל הגדת השד מהעתידות שהגיד לזה וא אם בא זה באות שנודע לו שנתן הנביא אמת כדפרשית להעלים ממנו הדבר ולהשיב לזה אמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה'.

אך ראוי לשים לב למה חייב מיתה זה הנביא הואיל שהשם מנסה על ידו לישראל. ועיין בשפתי כהן זצ"ל. ולי נראה שהוא על דרך מגלגלין חובה על ידי חייב דזה מקודם טינא היה בלבו מחשבת ע"ז שנחשב למעשה וכבר היה חייב מיתה על המחשבה, לכן כשרוצה הקב"ה לנסות לישראל מנסה אותם על ידו לעשות שיבא האות והמופת לראות היש ישראל אוהבים את ה' ואח"כ פורע ממנו שמחייבו מיתה.

פסוק ה'[עריכה]

אחרי ה' אלהיכם תלכו וכו'[עריכה]

(דברים יג ה): אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ. וְאֹתוֹ תִירָאוּ. וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ. וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:    יש ששה ענינים כנגד מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית שבהיות האדם נותן עיניו תמיד ענין הבריאה מכיר בכחו וגבורתו של מי שאמר והיה העולם וזהו מביאו להלוך אחריו ולירא ממנו ולשמור בקולו ולעובדו ולדבקה בו משום שעל ידי הבריאה מכיר כי אין אלוה מבלעדי ה', גם קרוב לשמוע שהם ששה לרמוז על ששה קצוות לרמוז (דברי הימים א כח, ט): "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" ועל ידי שמכיר באלהותו יבא לכל אלו הדברים ו' הנזכרים בפסוק. ומצאתי בהרב בעל שפתי כהן ז"ל שהזכיר בפסוק זה ששה דברים כנגד ששה תיבות שביחוד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עש"ב. ועוד נראה בדרז"ל ששה דברים נאמרו בשדים ג' כבני אדם אוכלים ושותים כבני אדם ופרים ורבים ומתים ושלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים ומהלכים מסוף העולם ועד סופו ויודעים מה שהיה ומה שיהיה ומה שבשמים ובארץ. ויש אומרים מהפכים פניהם כמלאכי השרת וכנגד ששה דברים אלו שנאמר בשדים הזכיר ששה דברים בהקב"ה לעורר זכירתך על ששה אלו שנאמרו בשדים ותשא ק"ו בעצמך ללכת אחריו ולירא ממנו. ומה כל עובדי פסל זובחים לשעירים בעבור כח בהם שיש להם שלשה כמלאכי השרת ואעפ"י שיש להם פחיתות שבהם ג' כבני אדם שאוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ק"ו בנו של ק"ו שראוי להניח כל זה ולעבוד דווקא להקב"ה בורא הכל והוא מקור החכמה והבינה והדעת. וכפי פירוש זה יבא על נכון שנאמר פסוק זה בתוך ענין הנביא המדיחם לעבוד אלהי' אחרי' הזובחים לשדים לומר תן דעתך בשעה שנאמר עליהם ולכך זובחים אותם ומשם תבא ללכת אחרי ה' כמדובר. ועוד טעם הזכרת ששה דברים אלו אחרי ה' אלהיכם תלכו וכו' בתוך ענין הנביא המדיחם כדי שתתן דעתך על ששה דברים שנאמרו בשדים ואחד מהם שיודעים מה שהיה ומה שיהיה ומה שבשמים ובארץ. ובזה אל תתמה מהאות והמופת אשר נתן לך ובא, שדע באמת כי לא ה' דבר עמו חלילה, אך כל מה שעושה הוא ע"י שדים.

ובמסכת (סוטה יד, א) פרק א' "אמר רב חמא בר חנינא (דברים יג, ה): "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" אלא הלוך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה הלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא): "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה מבקר חולים דכתיב (בראשית כו, ב): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" אף אתה בקר חולים. הקב"ה נחם אבלים דכתיב (בראשית כה, יא): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו): "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" אף אתה קבור מתים" עכ"ל. והנה עפ"י מאמר זה נפרש הפסוק בסידור הדברים, דלמה אחר אומרו שאחריו תלכו אמר ואותו תיראו, ולא קאמר אחרי ה' תלכו ואת מצותיו תשמורו וכן בכלם, אלא כיון שאומרו אחרי ה' אלהיכם תלכו, ר"ל אחר מידותיו אפשר שכיון שמרגיל במדותיו להדמות לו, ההרגל מאבד היראה כנודע, וכדכתיב (משלי כה, יז): "הֹקַר רַגְלְךָ וכו'", לכן מזהיר מיד אחרי ה' תלכו ואותו תיראו ואחר היראה הזכיר ואת מצותיו תשמרו, שהיראה מביא לאדם לשימור המצות, ועל ידי שמירת המצות תזכו לנבואה, וזהו דקאמר אחר זה ובקולו תשמעו שתזכו לשמוע קולו, מדבר אליכם וכשתגיעו למדרגה זאת, ממילא שואתו תעבודו ובו תדבקון, בהיותכם משיגים ע"י הנבואה רוממותו וגדולתו.

ובביאור מאמר זה הארכתי בספר מנחת אליהו לשכנו תדרשו ובאת שמה, ועיניך תחזנה משרים. אך כדי שלא לשלחו חופשי בעת ההיא נימא ביה מילתא דלמה הזכיר ד' דברים אלו שקיים, שמצאנו אותם בפירוש שקיימם אף עפ"י שמקיים כל המצות לא נזכרו כי אם אלו הלבשת ערומים וביקור חולים וניחום אבלים וקבורת מתים, אמנם בהיות אמת שרצונו יתברך היה להמשיך המיתה בעולם כדי שיהיה יצר הרע בעולם להיות אדם בעל בחירה ורצון, כדי להטיב עמו בדין דמדת הטוב להטיב. שלסבה זאת ברא עולמו כנודע אלא שגילגלה ע"י אדם הראשון כאחז"ל על-פסוק (תהלים סו, ה): "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם". וכיון שנמשכה המיתה כדי יוכל לשלוט עליהם הפשיטם מלבוש אור והלבישם בכתנות עור כמו שפירשו המקובלים ז"ל, ועל-ידי כך יכול לשלוט עליהם מיתה וכו', ולכן כיון שהוא ית' גרם במיתה בצוות לאדם על העץ, לכן נתעסק הוא בעצמו כביכול בארבע דברים אלו הנמשכים מן המיתה מלביש ערומים שהלבישם כתנות עור כדי שישלוט בהם המיתה כמדובר, וביקור חולים וניחום אבלים ולקבור מתים כלם דברים מס[ו](ת)בבין מהמיתה, כי לו כביכול נגע להתעסק בהם כיון שהוא גרם.

עוד יש לפרש שנתעסק הוא יתברך בהם ונכתבו בפירוש בתורה, כדי שיאחוז אדם הדרך הזה להלביש ערומים ולבקר חולים ולנחם אבלים ולקבור מתים, שע"י שיתעסק בהם החי יתן את לבו ומשתמר עצמו מלחטוא ואם חטא חוזר בתשובה בראות שאדם ערום יוצא מבטן אמו וערום ישוב שמה, ובהתעסק בביקור חולים יתן אל לבו וניחום אבלים יתן את לבו דגבר ימות ויחלש. ובהתעסק לקבור מתים יתן את לבו כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ובזה אינו חוטא דמזדעזע ונרתת לאחוריו וכל זה מתעסק בהם האדם בראות שהקב"ה נתעסק בהם, לכך נכתבו בפירוש אלה הדברים שנתעסק בהם הקב"ה כדי שישתדל האדם לעסוק בהם ולא יחטא כמדובר.

עוד נראה שנתעסק הקב"ה בארבע אלו ונכתבו בפירוש בתורה כדי שיראה האדם וילמוד להתעסק עם המדוכים והאומללים באותם ההולכים ערום ועריה והחולים והאבלים שנתרע מזלם והמת' שיוצאים חופשי מן העולם ובחיות מרגיל עצמו אל השפלות בהיותו מתעסק תמיד עמהם, השפלות מביאו לירא מהקב"ה ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו ולעבדו ולדבקה בו, כי הגאות מנגד כל זה כנודע, אך השפלות ממשיך כל הדברים הנזכרים. עוד דרך על צד המוסר כסדר אלו החלוקות שבהתעסק אדם בהם רואה ראשית האדם ותכליתו, ובז יבא לפרוש מרדיפה אחרי הדברים הגופניים ומשתדל לעובד לבוראו בראות בעיניו כי ההשתדלות בקניינים ובמלבושים הנחמדים מביאו אל החולשה ואל המחלה ומשם להצטרכות הנחמות. ומשם שיתעסקו אחרי' עמו לקוברו ביוצאו מן העולם ומניח הכל שעמל בו וטרח בו.

עוד לאלוה מילין, שנתעסק הקב"ה בארבע אלו ונכתבו בפירוש כדי שיראה האדם וילמוד לעשות כמוהו, כי בהיות שנברא האדם בצלם ודמות אין ראוי להניחו ערום ועריה, כי לא כבוד אלהים זה, ולכן נתעסק הקב"ה להלביש ערומים, דדבר הנוגע לכבודו הוא ומשם ילמוד האדם לעשות כמוהו להלביש ערומים לכבוד אלהים. וכן לבקר חולים להקל חוליו מעליו ולהעמידו על רגליו דכיון דבצלם ודמות נברא אין כבוד אלהים להיות מוטל על ערש דוי, ואשר אין כח בו צלמו נבזה ריחו נודף בלתי טהור עצור או פתוח. וכן לנחם אבלים שהדאגה והצער משנה פניו וישלחהו שפניו ירוקות קומתו כפופה וכאלם לא יפתח פיו וכיון שנברא בצלם ודמות אין כבוד אלהים כי-אם להשיב לו פניו מאירים ע"י הניחומים דברים המיישבים את הלב, וכן לקבור מתים אין כבוד למי שנברא בצלם אלהים להניחו בלי קבורה שיראו בבזיונו נסרח ונאלח בטנו צבה ירכו נופלת כבוד אלהים הסתר דבר טמון בבורו, והוא על-דרך כי קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים, אחד מלך ואחד הדיוט שווין בצורתם ונתלה ההדיוט, קללת המלך להניחו לזה תלוי כבוד המלך שלא תלין נבלתו כי קבור יקברנו כאומרם חז"ל.

(א"ה ס"ט לענ"ד נראה לפרש כוונת הכתוב (דברים יג, ה): "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וכו'" דנקט בששה לשונות והוא בהקדמת מ"ש בשבת דל"א ע"א "אמר ריש-לקיש מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו): "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" אֱמוּנַה זה סדר זרעים. עִתֶּיךָ זה סדר מועד. חֹסֶן זה סדר נשים. יְשׁוּעֹת זה סדר נזיקין. חָכְמַה זה סדר קדשים. וָדָעַת זה סדר טהרות. ואפי"ה "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ". אמ"ר בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה. עסקת בפריה ורביה. צפית לישועה. פלפלת בחכמה. הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו-הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי-לא לא" ע"כ. וכתבו התוספות ז"ל אמונה וכו' מפרש בירושלמי מפני שמאמין בחיי העולמים וזורע ע"כ. ועיין להר' הגאון הע"ה סמיכת חכמים ז"ל בהקדמתו הנפלאה ד"ג וד' וה' באורך שבת' שדברי רבא הם דברי ר"ל ממש ע"ש ותראה מפלאות תמים דעים. והנה כל אלו הששת דברים שבמקרא הם רמז לשיתא דברי משנה, הא ברישא אחרי ה' אלהיכם תלכו שם רמז לסדר זרעים. שכתבנו משם התו' שמאמין בחיי העולמים וזורע, וזהו ממש אחרי ה' אלהיכם תלכו, שתאמינו בו ותלכו אחריו. וכנגד סדר מועד שמתחיל משבת אמר ואותו תיראו דקרא כתיב בס' קדושים (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" נמצא דמורא נאמרה בשבת והיינו דלא ליתי לידי חילול שבת אפי' במקדש וכמ"ש בש"ס כנודע. וכלפי סדר נשים וקרא כתיב בספר אחרי וס' קדושים אחרי ערות הנשים את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. ושמרתם את משפטי וכו' ושמרתם אתם וכו' כל משפטי. ואחר כל זה ושמרתם את משמרתי, ואמר ובמסכת יבמות דכ"א ע"א עשו משמרת למשמרתי, וזה אזהרה לשניות מדברי סופרים, ונמצא דשמירה נאמר בסדר נשים ולז"א ואת מצותיו תשמרו, דצריך לעשות כציוויו יתברך שלא יקרב לערות דאורייתא שמירה לשמירה והיינו שניות מדברי סופרים וזהו ואת מצותיו. במצותיו יתב' תשמור שמירה אחרת ובקולו תשמעו שם רמז לסדר נזיקין. וכתב הרב סמיכת חכמים ז"ל סוד"ג ע"ד דעל ישועות דהיא ס' נזיקין אמ"ר צפית לישועה, ע"כ. וכבר נודע דמה שתקנו במטבע ח"י ברכות כי לישועתך קוינו וציפינו כל היום, דצריך לכוין בזה למש"ה היום אם בקולו תשמעו, דאם אנו עושים תשובה מיד אנו נגאלים, וכמו שהשיב המשיח לריב"ל כמ"ש במסכת סנהדרין פרק חלק וזהו ובקול'ו תשמע'ו והבניה דצריך האדם לשוב בתשובה ולצפות לישועה ויקויים מש"ה היום אם בקולו תשמעו. וכלפי ס' קדשים אמר ואותו תעבודו ופרש"י ז"ל במקדשו ע"כ. דאיזו היא עבודה שבמקדש אלו הקרבנות, ובזמן הזה דאין לנו קרבן נאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה שמ"ע במקום הקרבנות וזהו ואותו תעבודו. ובו תדבקון וכתב הר' רבינו בחיי ז"ל בפירוש פס"ז שנדבק באל הקדוש והטהור שהוא שכר עוה"ב שהוא הדביקות בהבטת פני שכינה דצדיקים יושבים ונהנים וכו' ע"ש. והוא כנגד טהרות דצריך האדם להטהר עצמו להיות צדיק דעי"ז יזכה להדבק באל הקדוש והטהור יושב ונהנה מזיו השכינה ודוק).

ילקוט: אחרי ה' וכו' זה שמניח ספר תורה ויוצא[עריכה]

ילקוט על פסוק (דברים יג ה): אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וכו'. (ירמיהו ב ה): כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. אמר רבי יצחק זה שמניח ספר תורה ויוצא:    עכ"ל. יש להבין אם מדבר על מי שמניח ספר תורה ויוצא, בשלמא אומרו "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" שייך לענין כי רחקו מספר תורה, "וַיֶּהְבָּלוּ" לא שייך כל-כך. ונראה שהכוונה כך, בהיות שהצלחת הקניינים וכל דבריו ומעשיו של אדם תלוים בתורה, שבהדבק בה יצליח בכל דרכיו ובכל עניניו ובלתי התורה בהבל ילך ובהבל שמו יכוסה, וזה נודע לכל ישראל ככתוב התורת משה, ולכן הוא מהתימא העוזב התורה להתעסק בעסקיו, כיון שייעד התורה על זה כי לא יצליח, ולזה אמר דהעוזב ספר תורה ויוצא נאמר עליו מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, ממה שהבטחתים בספר התורה שבלכתם בתורותי ומצותי יצליחו ולא קיימתים שרחקו מעלי ובפרט שכבר ניסו שיילכו אחרי ההבל ויהבלו כיון שתורתי עזבו, וא"כ למה רחקו מעלי, כי מי שמניח ספר תורה ויוצא מורה שני דברים: א' מורה שבלתי שמוע תורה יצלח בכל עסקיו שאין תלויה ההצלחה בשמיעת התורה. עוד שנית מורה כאילו אומר כל הכתוב בספר תורה הזאת, מבטיח ואינו עושה ח"ו ולכך משליכו אחרי גיוו ויוצא.

פסוק ו'[עריכה]

והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת וכו'[עריכה]

(דברים יג ו): וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:    יש להבין מהו "כִּי דִבֶּר סָרָה", עוד להבין למה הזכיר כאן שפדאם מִבֵּית עֲבָדִים, ועוד דאומרו "מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ" נראה הכל מיותר, דמי לא ידע דכיון שמדיחו הנביא הזה לע"ז הניחו מן הדרך אשר צוהו השם ללכת בה. גם להבין אומרו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" מאי מקרבך.

ונראה עם מה שכתבו המפרשים ז"ל בטעם שחייב אדם לשמוע לנביא מוחזק שמצוהו לבטל מצוה מן התורה לפי שעה חוץ מע"ז שאל ישמע לו אפילו לפי שעה, משוום דכל המצות שמענו מפי משה בשר ודם, לכן יכול להיות ביטול באיזה מצוה לפי שעה על-יד נביא מוחזק כמותו, מה שאין כן בע"ז דמפי הקב"ה שמענו אנכי ולא יהיה לך, שכיון שהוא אמרו אין יכול להיות ביטול בדבריו ע"כ, לזה אמר והנביא ההוא וכו' יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם, שבהיות שאמר שהקב"ה צוה לו לעבוד ע"ז, נמצא אומר שסר הקב"ה מדבורו דקאמר אנכי ולא יהיה לך, וכדברי רש"י ז"ל סרה דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא הרי דרוש סרה לשון הסרה וכו', וזהו "כִּי דִבֶּר סָרָה" שיכול בשר ודם להסיר דברו אעפ"י שיצא מפיו ושהוא רוצה בזה ומסיר עצמו ממה שאמר, ולרמוז על האמור הזכיר המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים, כלומר דע דשקר דברי הנביא ההוא, זכור תזכור מה שאמרתי אני בעצמי בסיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבתי עבדים, שבדבור אחד אמרתי אז אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים על-פני, ונמצא זה ביקש להדיחך מן הדרך אשר ציוך ה' שהוא בעצמו ציוך שלא תעבוד ע"ז וכיון שהוא בעצמו צוך על זה הוא לרמוז ללכת בה לעולם ולא יפול ביטול לעולם בשום זמן עליו, לכן הנביא הזה שבא לבטל זה יומת ובמיתתו ובערת הרע מקרבך, קאמר ובערת בוי"ו דמלבד שתבער אותו מן העולם ובערת גם כן הרע מקרבך דייקא, מתוך גופך היינו יצר הרע שבראות היצר הרע שממיתים למוציא כך מיו שוב אינו מתפתה על זאת בראות שאינו יוצא בפתויו.

עוד יש לפרש כי הולד נוצר כפי מחשבת אביו ואמו בשעה שמזדווגים יחד, אם טוב ואם רע כנודע מדברי המפרשים ז"ל בארוכה ורמזוהו חז"ל במאמר איש ואשה שזכו שכינה ביניהם וכו' וכיון שכן זה הנביא שקר הבא להדיח אביו-ואמו גרמו לו כי מחשבותם הפגומות נשתרש בכח הבן ויצא העגל הזה, אבל בראותך מיתתו מה היה סופו ובערת הרע מקרבך, הם המחשבות הפגומות שמקרבך כדי שלא יצא מחלציך בן מורד בקונו כזה.

פסוק ז' -ח'[עריכה]

כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך וכו'[עריכה]

(דברים יג ז): כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. (דברים יג ח): מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ. ושאר הפסוקים:    יש לדקדק מאי "בֶן אִמֶּךָ" ולא קאמר "אָחִיךָ" סתם. עוד להבין אומרו "כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר", גם להבין "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ". עוד להבין אומרו "אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם". ולהבין אומרו "מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ".

אמנם הכוונה כי יסיתך אחיך בטענה שהוא בן אמך מבטן אחד נצורו ובודאי דובר לו קושטא דמילתא ואינו מבקש רעתו, או בנך או בתך שהם ירך שלך וגוף א' נחשבים או אשת חקיך והיא לבשר א' או רעך אשר אוהב אותך כנפשך, מה נפשך אוהב אותך, כך הוא אוהבך, ועדות על אהבתו שהיא אהבה בסתר בדברים נסתריים, כי המורה אהבה לפנים אינו כ"כ מהראיה שהוא אהוב נאמן ויאמר לך נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך, שאם אבתיך היו יודעים מע"ז זו היו עובדי' אותה וראיה על יכולתם שהיא מאלהי העמים אשר סביבותיכם והיא שעמדה להם שנשארו בארצם ולא יכלו לגרשם, או שאומר שהוא אלהי' מהאומות הרחוקים ממך ואלהיהם השליטם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כל אלו דברי המסית המסיתך מכח הע"ז אעפ"י שהוא אחיך בן אמך או בנך או בתך שכלם כגוף אחד, לא תאבה לו ולא תשמע כי מבקש רעתך לאבדך מעולם הזה ומעולם הבא, לכן לא תחוס עיניך עליו ולא תחמול ולא תחסה עליו, כאשר הוא לא חמל עליך שביקש לאבדך כמדובר כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, שהוא כדמיון הבא להורגך השכם להורגו.

פסוק י"ג - י"ד - ט"ו - ט"ז - י"ח[עריכה]

כי תשמע באחת עריך וכו'[עריכה]

(דברים יג יג): כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. (דברים יג יד): יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. (דברים יג טו): וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וכו'. (דברים יג טז): הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וכו'. (דברים יג יח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:    יש להבין מאי לאמר דקאמר שם "לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר". ועוד היה לו לומר יצאו אנשים רשעים מקרבך מאי "בְּנֵי בְלִיַּעַל". גם להבין אומרו "וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר" מאי לאמר. עוד להבין אומרו "הַחֲרֵם אֹתָהּ". גם להבין למה אמר כאן "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" מה שלא אמר כך גבי הריגת המדיח והמסית.

אמנם נראה דקאמר לאמר לומר, אל תעלה על דעתך לומר הואיל דעיר זאת עתידה ליחרב למה נתנה לי הקב"ה, לזה-אמר לאמר - אם נתנה לך היא לאמר, כלומר לעסוק בה בדבר התלוי באמירה דהיינו התורה דכתיב כי חיים הם למוצאיהם - למוציאם בפה כדברי רז"ל. וששתי כעל כל הון דמצאתי בהרב בעל שפתי כהן ז"ל דפירש בשני פנים על דרך זה ז"ל "אל תאמר כיון שעתידה ליחרב למה נתנה לי, לזה-אמר לאמר אם נתנה לך הוא לאמר הקב"ה, כמו (דברים כו, יז): "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" לאמרו ולייחד בה שמו לא לעבוד בה ע"ז. עוד אמר לאמר למאן דאמר לא היתה עיר הנדחת מעולם, אלא דרוש וקבל שכר, זהו לאמר אעפ"י שפרשה זו אי-אפשר שתהיה מרוב תנאים שבה, עם כל זה לאמר, אמור אותה ותקראנה כשאר פרשיות וקבל שכר" עכ"ל. ונחזור למה שפרשתי דלאמר שניתנה העיר הזאת לך לאמירה דהיינו לעסוק בתורה ולא לע"ז, לזה אמר וידיחו את יושבי עירם נלכה לנעבדה אלהים אחרים, כלומר ידיחו אותם במקום לאמר, דהיינו עסק התורה דתלוי באמירה כמדובר, נלך ונעבדה אלהים אחרים, דעול התורה עול כבד עלינו. וקראם בני בליעל, כלומר הם בנים של יצר הרע אשר בקרבך שנקרא רע ובליעל, דכיון שיצאו לעשות כדבר הזה בודאי שבשעת ההולדה היה בהצטרפות מחשבותיו הפגומות כמו שפרשתי לעיל על פסוק ובערת הרע מקרבך.

או אפשר שרומז שאלו אנשים הם מאנשי דור המבול ודור אנוש ודור הפלגה שאשר נשתתפו עם סמא"ל בליעל אל אחר, לו' הקב"ה סור ממנו כדכתיב ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, וכיון שהם בני הבליעל וידיחו אץ יושבי עירם לאמר, כלומר באותה אמירה המורגל מקודם בפיהם נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ואמר אשר לא ידעתם, כלומר ומה שנאבדתם בתחילה בדור המבול ואנוש ופלגה משום שלא ידעתם לעובדה כמו שהיה ראוי לעובדה, ולזה אמר ודרשת וחקרת ושאלת, כנגד מבול אנוש פלגה, ורמז לדבר דרשת לקרת שאלת הם תיבות של ארבע אותיות כמבול אנוש פלגה שהם תיבות של ארבע אותיות, וכיון דרומז על דורות אלו בנים של בליעל סמא"ל הרשע שהחטיאם כבר בע"ז, אמר והנה אמת נכון הדבר נעשה התועבה הזאת בקרבך, כלומר כבר נעשתה פעמים אחרים התועבה הזאת בקרבך באותם הדורות - לכן הכה תכה, כפל לומר הכה לסמא"ל ותכה למצומחים עמו, שבהיותך מחריב העיר ואת כל אשר בה מגיע הכהה ושפלות גדול לסמא"ל הרשע, ומצאתי סמך למה שדרשתי להרב בעל שפתי כהן משם רבינו בחיי ז"ל דסוד עיר הנדחת כי היו אנשים מדור הפלגה ומקרח עש"ב, ונחזור לענין דכיון שאלו אנשים היו מאותם דורות ועד הנה לא שבו מדרכם הרעה, לכן החרם אותה ושלא תבנה עוד, לומר שלא יהיה לאלו עוד בנין גופם בעולם שלא יקומו בתחיית המתים, ועוד לא יבואו בעולם ויהיה להם כליון חרוץ וכאמרם חז"ל אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, וכדי שלא יעלה על לב ההורגים עיר מלאה אנשים ונשים, יקנו מדת אכזריות לעצמם ויעשה בהם טבע שני להתאכזר בחבירו, לכך הוצרך לומר כאן ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כי אחר המעשה יטביע לך מדת הרחמנות וכו'. גם אפשר לומר דנתן לך רחמים הוא שכר מהחרם אותה ואת כל אשר בה, דקאמר דבזכות זה יתהפך לך החרם לרחם - ורחמך והרבך, כלומר אם היה בך דבר של חרם נעלם, יתהפך לרחם ורחמך והרבך הפך החרם שממעט ומכלה הכל, והותרו בזה כל הדקדוקים שדקדקנו ודיוקים אחרים עמהם.

ועל-פי דרכנו יבא על נכון מאמר רז"ל הביאו גם רש"י ז"ל "הכה תכה:    טעם הכפל לומר אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה, המיתם באחרת" והטעם כפי דרכנו כיון שהם אנשי דור המבול וכו', שאין עבירה שאין בידם באופן שחייבין כל מיני מיתה, לכן אם לא תוכל להמיתם במיתה האמורה המיתם באחרת, דכל מיתה שייך בהם, ומה גם שהן עתה נעשה בהם כליון חרוץ אין להם חלק לעולם הבא, לכן המיתם באיזה מיתה שתוכל אם לא תוכל במיתה האמורה, והא ע"ד מכשפה לא תחיה, דקאמר לא תחיה לומר להמיתה במיתה שתוכל, משום דאפשר שע"י כשוף שעושה מתעלמת כאחז"ל, גם בעיר הנדחת כיון שעלה על דעתם להיותם נדחים מעל ה' אי-אפשר אם לא קדמו בכשופים כדרך כל עובדי פסל, כדי להציל את עצמם כשיקומו עליהם ישראל למשפט, לכן אם לא תוכל להמיתם במיתה האמורה מסבת הכשוף המיתם במיתה שתוכל.

פסוק י"ט[עריכה]

כי תשמע בקול ה' וכו'[עריכה]

(דברים יג יט): כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:    קשה מי לא ידע דלשמוע בקול ה' לשמור מצותיו, דזהו לעשות הישר בעיני ה', אלא הכוונה בא ללמדנו דשכר השמיעה בקול ה' על-מנת לשמור מצותיו, המחשבה הזאת מביאו לעשות בפועל הישר בעיני ה' שהם מצותיו.

פרק יד[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

בנים אתם לה' וכו'[עריכה]

(דברים יד א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:    נסמכה פרשה זאת לעיר הנדחת, לומר שלא יבכו לאנשי עיר הנדחת, מי שהיה לו שם אב או אם אח ואחות בן או בת, אל יבכה ואל יצטער ממיתתו כאילו לא היה קירבה עמו כלל וכאילו לא עשה מיתתו קרחה בעולם משום דבנים אתם לה' אלהיכם, והם נעשו בנים לע"ז, נמצא שאין לכם קורבה עמהם, לכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת שם שעשה קרחה בעולם, וזהו "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". אבל כפי פשוטו של מקרא, דבא להזהיר שלא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניהם על מת, נראה לפרש בהקדים דברי בעל מנחה בלולה ז"ל, וז"ל "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, נקראו ישראל בנים להקב"ה לחמשה בחינות, האחד שהאב פועל הבן ולכן נקראו בנים מלשון בנין, כך הקב"ה בהוציאם ממצרים פעל אותם בבנין שלם וכמו שנאמר (דברים לב, ו): "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ וכו'", השני כמו שהאב נותן הצורה בולד כדעת הטבעיים כן נתן השם יתברך צורתם ושלימותם במתן תורה. השלישי האב מל בנו ומלמדו תורה כן עשה השם עמנו. הרביעי שהאב מזכה לבנו בנכסיו, כן עשה עמנו בירושת ארץ ישראל ועולם הבא. החמישי מצד הכבוד והמורא שהשוו האב והאל יתברך" עכ"ל. זכינו לדין שישראל הם בנים ממש להקב"ה שהפעולות שהאב פועל עם בנו פעל עמנו ונמצא שהאדם בעולם הזה הוא נפרד מאביו קצת, היינו מהקב"ה בהיותו מלובש בחומר מובדל מרוחניות ובמותו מתקרב לאביו להיות אצלו, לזה אמר כיון שבנים אתם לה' אלהיכם ממש, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם על מת, משום שעכשיו שמת הלך אצל אביו וכי בוכים על אדם שהיה בעיר אחרת מרוחק מאביו וחזר לבית אביו, והוא פירוש נחמד.

עוד נראה בדרז"ל, כשמת ר' אליעזר היה ר' עקיבא הולך אחריו ומכה עצמו והיה הדם שותת ממנו, ופירשו התוספות ז"ל "ואעפ"י דכתיב ושרט לנפש לא תתנו בכם, שאני הכא שהיה על דברי תורה, שכך אמר הרבה מעות יש לי ואין שולחני לרצותם" ונראה דזהו הרומז כאן, בנים אתם וכו' לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם, זהו דוקא על מת על מי שנקרא מת בחייו, דרשעים בחייהם קרויין מתים, אבל על צדיק מותר לפי שעל התורה שאבד ללמוד ממנו הוא עושה. ובזה פי' בחיבור אחר גבי טומאת כהן בפ' ועל כל נפשות מת לא יבא, ובפ' לנפש לא יטמא בעמיו, כלומר למי שיש לו בחינת נפש בלבד, דהיינו הרשע לא יטמא דרשעים מטמאים אבל על צדיק שהוא בחינת נשמה, יטמא וכדרז"ל כשמת רבי בטלה כהונה וכו', וזהו ג"כ על כל נפשות מת לא יבא, כלומר על נפשות של מי שנקרא מת שהוא הרשע לא יבא, אבל על הצדיק גמור שנקרא חי, גם במותו יבא.

פסוק ב'[עריכה]

כי עם קדוש אתה לה' וכו'[עריכה]

(דברים יד ב): כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:    ראוי לשים לב אומרו "לַה' אֱלֹהֶיךָ". עוד מי לא ידע שהעמים הם "עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". והנה בא לרמוז בפסוק זה מעלת ישראל לפני הקב"ה אשר לא ישוער ולא יסופר, וטעמו של דבר הוא כי הקב"ה נקרא קדוש וישראל נקראו קדושים, דכתיב (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ופירש רש"י ז"ל מרז"ל יכול כמוני, תלמוד לומר "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", קדושתי למעלה מקדושתכם, והנה כיון שקדושת ישראל היא קדושה נקנית על-ידי מעשים טובים וקדושת הקב"ה היא מקורית, שהוא מקור הקדושה, היה ראוי שלא יחשב בעיניו קדושת ישראל לאין, כמשל מלך בשר-ודם שיש לו מקורות הזהב ומחצבות אבנים טובות, שכשרואה לאיזה עשיר חשוב בעיניו כאין, ואינו כן "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ", חשוב אתה בעיניו לעם קדוש אעפ"י שהוא מקור הקדושה, עד ש"וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ" כביכול "לְעַם סְגֻלָּה" לקנות קדושה ממך, כמלך שיש לו סגולה שקונה מעלה עמה, והוא כי בנים אתם לו והאב מתעטר עם בניו והטעם שובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, כדפרשית. "מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" כלומר מסיבת כל העמים שהם מגמת פניהם על האדמה מלובשים בחומר, מטמאים עצמם בכל התועבות אשר שנא ה' מכעיסים תמיד במעשיהם המטונפים, לא כן אתה מגמת פניך לקניית הרוחניות לעלות מדריגת יישבי רקיעא מלאכים שרפים ואופני וחיות הקודש, ועל סבה זאת עלית למעלה אין כמוה, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, כאילו מצטרך כביכול לקנות ממך קדושה אעפ"י שהוא מקור הקדושה כדפרשית, והוא נכון.

ונראה דעל זה סמך אחר זה (דברים יד, ג): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, ד): "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וכו'" (דברים יד, יב): "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ", כלומר מה שאמרתי (דברים יד, ב): "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" יתקיים בך כש"לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה", אך תאכל מה שהתרתי לך ולא מה שאסרתי לך, כי כל אותם הדברים שאסרתי לך מטמאים הנפש עם הבשר ומטמטמים לב האדם מהשגת שלימות הנפשיי. ואם כן אינך יכול להיות קדוש. ובספר שפתי כהן זצ"ל סמך פרשה זו לפרשת בנים אתם וכו', לומר שיקדשו עצמם במאכלים כדי שיהיו להם בנים דמעלו, ויקרא להם בני אל חי, והוא נכון. מצורף עם דבריו דסמך בנים אתם לה' לענין המאכלים לרמוז שתלוי הולדת הבנים שיהיו יפים וטובים זכי הדעת, כדי שיהיו יראי השם במאכל שיאכל בליל שמזדווג באשתו ועל [זה] סידר הרמב"ן ז"ל חיבור על הנהגת שיתנהג האדם במאכלו בליל שמזדווג עם אשתו כדי שיצא הולד מלובן ומזורז כלי מוכן לקבל חכמה ויראת ה' העתקתיהו בספר מדרש תלפיות שחיברתי.

כי עם קדוש אתה[עריכה]

(דברים יד ב): כִּי עַ'ם קָדוֹ'שׁ אַתָּ'ה. סופי-תיבות 'משה':    לרמוז שיש ביד האדם לקנות קדושה לעצמו כקדושת משה רבינו ע"ה, הש' שדבר לו הקב"ה פנים בפנים, אבל לא למדרגת נבואתו, דלא קם נביא עוד בישראל כמשה. ובא הרמז בסופי-תיבות, לומר דצריך השתדלות גדול ובסוף הקדושה לבוא. עוד יש לפרש בנים אתם לה' לא תתגודדו וכו', משום כי עם קדוש אתה לה' לא תתגודדו וכו', משום כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, וכיון שאתה עם סגולה - המטיל פגם בסגולה של מלך נמצא מבזה את המלך, ואם כן איך תפגום עצמך בהתגודדות וקרחה כיון שאתה סגולת מלך.

בילקוט: חיבב הקב"ה לישראל יותר ממלאכי השרת וכו'[עריכה]

ובילקוט (דברים יד א): בָּנִים אַתֶּם. ראה שחיבב הקב"ה לישראל יותר ממלאכי השרת, כיצד, נקראו העליונים מלאכים ונקראו ישראל מלאכים, שנאמר (תהלים קג כ): בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו. קרא לעליונים קדישין (דניאל ד יד): וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא. וישראל קדושים (ויקרא יט ב): וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. ומי חביב יותר, מי שהקב"ה ביניהם, שנאמר (תהלים פב א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.. נקראו העליונים עומדים (ישעיהו ו ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וישראל נקראו עומדים, שנאמר (דברים כט ט): אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. ומי חביב יותר, מי שהקב"ה משבח עמידתו, שנאמר (ישעיהו סו כב): כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. וכתיב (שיר השירים ז ח): זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר. נקראו העליונים אלהים (בראשית ו ב): וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. וישראל נקראו אלהים (תהלים פב ו): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם. נקראו העליונים בנים (תהלים פט ז): יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים. וישראל נקראו בנים (שמות ד כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. ומי חביב יותר מישראל שהן עמוסים מן הקב"ה, שנאמר (ישעיהו מו ג): הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן. ואומר (דברים יד א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. זהו שאמר הכתוב (תהלים ב ז): אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה:   .

הנה ידוע שמה שישראל גדולים וחביבים יותר ממלאכי השרת הוא מסבה שהם בעלי בחירה ורצון כנודע, ועל כן נצטוו בתורה ובמצות כיון שיש להם בחירה המנגדם ולרמוז אל הטעם הזה מנה בעל המאמר חמשה חלוקות שגדולים ישראל ממלאכי השרת, לרמוז שמסבת חמשה חומשי תורה שקבלו הם גדולים יותר. עוד טעמא למילתא ישראל גדולים ממלאכי השרת לפי שעל ידי התורה שקבלו ה' חומשי תורה מושפעים עליונים ותחתונים, ונמצא הגורמים הוויתם ועמידתם הם ישראל, ובזוהר הקרבנות הקב"ה כביכול מחלקם למלאכים ומה שישראל עוסקים בתורה הוא קרבן לה', הרי ניזונים מלאכי השרת ממעשיהם של ישראל. עוד טעם בדבר לפי שישראל נשמותיהם מיחוד קודשא בריך הוא בשכינת עוזו ולכך נקראו בנים למקום בנים ממש, ונשמותיהם של מלאכים הן מהנשיקי' והחבוקים כנודע למקובלים ז"ל ולכך חביבים ישראל יותר. וזהו הטעם שניתנה תורה לישראל ולא למלאכים לפי שהתורה חמדה גנוזה ואין האב מנחיל חמדתו כי אם לבנו. אך ראוי לשים לב דמהיכא תיתי שהיו מלאכי השרת גדולים מישראל עד שהוצרך ללמדנו שישראל גדולים יותר, דפשיטא ודאי שישראל כיון שהם בעלי בחירה שהם גדולים דאין להחזיק טובה על קדושת מלאכי השרת וצדקותם כיון שהם (בעלי) מוכרחים במעשיהם. ונראה שהחידוש הוא אף בזמן שהם בלתי הגונים חביבים הם יותר ממלאכי השרת כיון שהם בניו, כאב שיש לו בן שאף עפ"י שיהיה בלתי הגון מחבבו יותר מעבדיו. וכדרז"ל מסכת קדושין בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרויין בנים שנאמר בנים בכלים המה. ואומר בנים לא אמון בם. ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מאי ואומר וכי תימא בני סכלים הוא דמקראי בני כי לית להו הימנותא לא מקרי בני, תלמוד-לומר בנים לא אמון בם וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמקרי בני כי פלחי לאלילים לא מקרו בני ת"ל בנים משחיתים, וכי תימא בני מעלו לא מקרי, ת"ל במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, עכ"ל. הרי שאף בזמן שאינן הגונים חשובים לפניו כבני מעלי חשובים ממלאכי השרת.

פסוק ג'[עריכה]

לא תאכל כל תועבה[עריכה]

(דברים יד ג): לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. סמך פרשה זו לפרשת (דברים יד א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם:    לומר שכיון שישראל הם בנים למקום הבדילם ממאכלות הסמיים והמטמטמים את הלב כאב הפורש את בנו מהמאכלים המזיקים, כי הנה ישראל כיון שהם קדש קדשים, אם יאכל מהבהמות והחיות ועופות אשר נאסרו בסימניהם שהם מצד סטרא דמסאבא מתגברים הטומאה בהיות ניתנת לה רשות ליכנס בתוך הגופים הקדושים לינק שם, ובהיות לה מקום להתגבר בקדושה היא לקדושה כקוץ מכאיב ועליונים למטהו תחתונים למעלה ח"ו, לכן באוכלנו את הטהורים ובפרוש עצמנו מהטמאים אנו מחלישים כח הטומאה. וכמו שכתב הרב בעל שפתי כהן זצ"ל דמנה כאן שבעה מיני חיה גדולי מדבר שנולדו בחלק בעל המדבר והוא גרם לישראל שבעה מיני מיתות במדבר בעגל במרגלים במתאוננים ובשטי' ובתבערה ובמגפה של קרח ובנחשים, שנאמר וימות עם רב מישראל, לכן צוה לשוחטם להתיש כחו של בעל המדבר שיש בו שמונה כחות כמו שאמרו רז"ל מלאך המות בשמונה, צוה להתיש כח השבעה ולהניח האחד שיש לו צורך בעולם עד שהקב"ה יבלענו שנאמר (ישעיהו כה, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". ושמעתי מהחכם כה"ר פרץ נ"ע שמצא כתוב שהטעם שאומרים אחר התפלה מימרת אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' לפי שיש בה ח' פעמים שלום עם מלת שלוה כדי להכביד ח' כנפיו כדי שלא יערער על התפלה עד שתעבור, גם כן צוה לשחוט שבעה מיני חיה כדי להתיש שבעה חלקי חיותו עכ"ל. הרי שעשתה תורה להתיש כח הטומאה ולא לתת לה התגברות כי נפש הוא חובל אם יזבחו לאכול מבהמות וחיות הטמאים שהם בחלקם דמתגבר בכחה בהיות נכנס אותה אכילה בתוך רשות הקדושה כמדובר ומכאן תראה כמה [ו]ההנזק גורם ישראל שאוכל מכל מה שאסרה תורה, מנה מלבד הרחקת הנזק המגיע לנו עדת ישראל ממה שהבדילנו אבינו שבשמים לאסור כל מה שאסר יש ג"כ לנו הקרבת התועלת מהמוסר הנמשך לנו בפרוש עצמנו ממה שאסר ובאכול מה שהתיר לאכול כמ"ש בעל אמרי בינה, די"א ע"א ממה שהשיב אלעזר הכהן לתלמי המלך מהמוסר הנלמד לאדם במה שהבדילנו ממה שאסר והקריבנו במה שהתיר ע"ש וכתבתיהו באורך בספר מדרש תלפיות אשר חברתי וכן הרב שפתי כהן זצ"ל בפ' שמיני כתב דברי מוסר שנלמד ממה שאסר הקב"ה לאכול וממה שהתיר ע"ש.

פסוק ג' - ד'[עריכה]

לא תאכל כל תועבה וכו'[עריכה]

(דברים יד ג): לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה וכו'. (דברים יד ד): זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וכו':    יש לדקדק דנכנס בלשון יחיד "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" ויוצא בלשון רבים "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ", דהיל"ל זאת הבהמה אשר תאכל. ונראה דכיון שישראל קדושים הם מצד שורשם וטבעם מואסים כל תועבה ואחד מיני אלף ימצא שנכשל בה, ולרמוז לזה דבר לשון יחיד, כמדבר אל היחיד שלא יאכל, כי בודאי הרבים מואסים בה מה שאין כן בדבר טהור שכל ישראל מתאוים לה, ולכך אמר "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" לשון רבים, כי בודאי זה דבר טהור כלם מתאוים לאכול.

עוד נראה נקט לשון יחיד בלא תאכל כל תועבה, כי הרוצה לאוכלה סתר פנים ישים שלא יראהו חברו ואוכלה יחידי, מה שאין כן האוכל דבר טהור שאוכל בחברת חברים, עי"ל דכיון שאכילת דברים הטמאים מתגבר כח הטומאה כדפרשית, אפשר יאמר האדם זהו דוקא באוכלם אותם כוללות האומה, אבל יחיד לא איכפת כי אין כח באכילתו להתגבר הכחות שבטומאה, לכן דבר בלשון יחיד "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" דגם אכילתו עושה רושם. ובענין הפסוק יש לפרש בדברי רז"ל כל מה שאסר רחמנא התיר נגדו, אסר הדם והתיר הכבד דכלו דם, וכן אסר החלב התיר השומן שבבהמה וכנגדו גם התיר חלב החיה וכו', לזה אמר לא תאכל כל תועבה בחלב ודם, ואם-תאמר שתאוה נפשך לאוכלם, הרי בזאת הבהמה אשר תאכלו, התרתי דברים כנגדם, עוד נראה על מה שנכנס בלשון יחיד ויוצא בלשון רבים, זאת הבהמה אשר תאכלו, רמז כשאוכל אדם בשר ישתתף עניים עמו לאכול בשר, וגם שיתן לשמש לטעום כאותו חסיד שהיה מטעים לשמש מיין ישן ובשר שמן כאחז"ל, וגם במדרש בהר סיני ר' פלוני כשהיה לוקח בשר היה לוקח ליטרא לו וליטרא לעניים.

פסוק כ"א[עריכה]

לא תבשל גדי בחלב אמו וכו'[עריכה]

(דברים יד כא): לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. וסמיך (דברים יד כב): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וכו' הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:    רמז למה שאמרו רז"ל שיניק התינוק שתי שנים. ובחיבור אחר רמזתי זה על פסוק (בראשית מט, יב): "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" אל תקרי שניים אלא שנים, כלומר עד בן שתי שנים יניק חלב. ואח"כ מצאתי על אופן אחר וז"ל "אמר "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" וסמיך "שָׁנָה שָׁנָה", רמז למה שאמרו רז"ל שמינקת חבירו לא תנשא אלא עד סוף שני שנים שיהיה הולד בחלב אמו שנה שנה שני פעמים" עכ"ל.

פסוק כ"ב[עריכה]

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו'[עריכה]

(דברים יד כב): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:    טעם הכפל לומר כשאתה מוציא מעשר בשנה זו ישלח לך הקב"ה ריבוי הברכה שלשנה הבאה תעשר כשיעור כל תבואת זרעך שהוציא השדה בשנה שעבר, וכן היוצא השדה שנה שנה, כשתעשר בשנה זו יוציא השדה בשנה הבאה כל כך ריבוי שיהיה שיעור המעשר כשיעור כל מה שהוציא השדה בשנה שעברה כמדובר, ועל דרך זה מתרבה ועולה בכל שנה ושנה.

פסוק כ"ג[עריכה]

ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וכו'[עריכה]

(דברים יד כג): וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:    ונראה לפרש שהכונה לומר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וכו'" "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" ובשכר זאת תתרבה בברכה שאם שנה זאת באת לאכול "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" לשנה הבאה יתן לך גם תירוש ויצהר ותבא לאכול גם מהם, ואם היה בשנה זו "וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ" לשנה הבאה יתן לך גם צאן ותבא לאכול גם מהצאן, ולרמוז על הפירוש הזה לא קאמר מעשר דגנך ותירושך אלא תירשך בלא וי"ו, כלומר שכר אכילת דגנך במקום אשר יבחר ה' הוא תירשך משנה הבא יתן לך גם תירוש ויצהר, וכל זה "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" והוא הדבר אשר דבר הרמב"ם ז"ל בענין יעודי הגוף הכתובים בתורה, אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם וכו' ונתנה הארץ יבולה וכו' ולא הזכיר יעודי הנפש לפי שנהג הקב"ה עם ישראל כאב עם בנו כשהוא קטן נותן לו מיני מתיקה כדי שילמוד דבר הנערב לחכו וכשיתגדל יותר מפתהו לעשות לו מלבושי הרקמה, וכן על דרך זה מרגילו עד שילמוד והוא יראה מענייני התורה ויבא לעשות לשמה, לזה אמר כאן למען תלמד ליראה את ה', כלומר טעם הזכיר שיתרבה בברכה משנה לשנה, שעם זה תלמד לירא את ה', כלומר לעשות משום יראת ה' כל הימים ולא משום קבלת השכר.

עוד נראה לפרש בפ' זה רמז למוסר שילמוד האדם להיות על שלחנו כשאוכל כמי שאוכל בשולחן המלך שלא יקל ראשו מסבת אכילה ושתיה וינבל פיו ויטנף המאכל על-דרך (ישעיהו כח, ח): "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם", אך ינהג עצמו בקדושה ובטהרה כי השולחן נקרא מזבח לכפר עליו והאכילה שאוכל היא במקום קרבן. ולזה חייב התורה לעלות לאכול זה המעשר שני לפני ה' שבהיות אוכל לפני ה' ירגיל אל המורא בשעה שאוכל ויבא לאכול במורא בכל מקום וזהו אומרו למען תלמד ליראה את ה' כל הימים בשעה שיאכל אף שלא יהיה האכילה לפני ה' במקום אשר יבחר.

פסוק כ"ד - כ"ה[עריכה]

וכי ירבה ממך הדרך וכו'[עריכה]

(דברים יד כד): וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (דברים יד כה): וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. (דברים יד כו): וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ וכו':    איני יכול להאריך בדקדוקי הפסוקים ועם מה שאני מפרש בס"ד יותר כלם.

ונראה לפרש "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ" שהוא על-דרך ואם (דברים לב, מז): "רֵק הוּא מִכֶּם", כלומר ריבוי הדרך "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ" וריחוקו כפי הרצון שאתה נוהג, שאם המצוה כבדה עליך, יתרבה ויתרחק ממך הדרך אשר אתה הולך בו, משום שאם המצוה חביבה עליך "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ - וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף", מלשון נכסוף נכספתי, כלומר שנתתה חמדתך במצוה, יעשה לך נס שמיד ש"וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם", שיעשה לך קפיצת הדרך ותמצא כהרף עין במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואז כיון שנעשית המצוה בחשק ובאהבה רבה, לא יבא לך שום תקלה מאותה אכילה ושתיה כדרך האוכל ושותה וקם לצחק, אלא אעפ"י ש"נָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ" בבקר ובצאן וביין ובשכר, לא יצא תקלה כי אם "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" אין בית אלא אשה תשמח באשתך ולא תבא לזנות באשת חבריך, כי חשק המצוה והאכילה לפני ה' מגין מכל זה. ועל רמז "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם וכו'" כדברי רז"ל "מלח ממון חסר" שאדרבא כ"כ שנותן האדם לצדקה מתרבה ממונו ומתקיים בידו עד יום מותו וזוכה לשני שולחנות, וזהו "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף" וע"י הנתינה "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" שתתקיים לך ותזכה בעולם הזה וגם בעולם הבא, שעל ידי הכסף שנתת לדבר מצוה "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" לתת לך בעולם הנשמות, והוא רמז נכון.

פרק טו[עריכה]

פסוק ד'[עריכה]

אפס כי לא יהיה בך אביון - כי לא יחדל אביון וכו'[עריכה]

ובספרי, הביאו הילקוט רמ"א (דברים טו ד): אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן. ולהלן הוא אומר (דברים טו יא): כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. בזמן שהם עושים רצונו של מקום אביונים דאחרים, וכשאין עושים רצונו של מקום אביונים בכם:    ע"כ. ראוי לשים לב היכן רמיזא בפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן" שמדבר באומות העולם כשישראל עושים רצונו של מקום. ונראה משום דהל"ל כי לא יחדל אביון בך כשם שאמר בפסוק "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" דקאמר בך, לכן באומרו מקרב הארץ כולל כל יושבי ארץ היינו אומות העולם, ושיעור הכתוב כדי שתתקיים כי לא יחדל אביון בקרב הארץ, דהיינו באומות העולם על-כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח ידך לאחיך וכו', ובעשות רצוני לפתוח ידיך לאחיך יהיו האביונים כאותם שבקרב הארץ, עוד נראה דרמוז בפסוק זה אביונים באחרים שהם אומות העולם מדקאמר ולאביונך בארצך, דהיל"ל פתח תפתח ידך לאחיך לעניך ולאביונך, אלא אומרו בארצך בא לרמוז דע כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, לכן להצילך מזה אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח ידך לאחיך לעניך, וכשתקיים דברי יתקיים זה ולאביונך בארצך, דהיינו הגר תושב הדר בארצך שיהיו אביונים ולא אתה, ותצטרך לתת להם כיון שמקיימים ז' מצות בני נח ואפס כי לא יהיה בך אביון, ומתיישב בזה קושי הכתוב, דכיון דקאמר (דברים טו, יא): "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ" וכי צ"ל שיפתח ידו לאביון שהוא תאב לכל ולמה הוצרך לומר לאביונך, אלא הוא אשר דברנו שאמר לאביונך לרמוז כשעושים רצונו של מקום אפס כי לא יהיה בך אביון ויהיה באחרים, הם גר תושב שבארצך.

אך קשה ממאמר זה, למה שאמרו במסכת ברכות פרק אין עומדים (ברכות לד, ב) "אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא (ישעיהו סד, ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ" ופליגא דשמואל דאמר שמואל: אין בין בעולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא): "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ וכו'"", דקשה לשמואל דקאמר שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד מהכרח הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן", דאימא שיתקיים זה באומות העולם כדהכא בספרי, ובפרט שאינו אומר הכתוב כי לא יחדל בך אביון, דמשמע דווקא בישראל דמקרא הארץ קאמר דמשמע ג"כ אומות העולם שהם בקרב הארץ. ולכאורה יש לומר דהכרח לשמואל שאינו מיישב פסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן" באומות העולם שבהם יתקיים פסוק זה, משום דאם-כן איך יתקיים שאר הפסוק "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ וכו'" שהרי אז אין עניים אם-כן מוכרח שמדבר בישראל. והספרי סובר הא דשמואל ועתה וגם לימות המשיח כשיעשו רצונו של מקום יתקיים "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ" אלא באחרים אביון, וכשאין עושים כי לא יחדל אביון וכשעושים רצונו ואין עושים שייך גם לימות המשיח, כיון שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

פסוק ו'[עריכה]

כי ה' אלהיך ברכך וכו'[עריכה]

(דברים טו ו): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:    הכוונה הברכה יהיה כאשר מי שדבר לך כפי מעלת הנותן, ובזה "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים" כלומר גוים רבי המעלה והעושר כמו שדרשו חז"ל על-פסוק (תהלים ג, ב): "רַבִּים קָמִים עָלָי" זה דואג ואחיתופל שהיו רבי המעלה, גם "וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים" כלומר בגוים רבי המעלה, כי למשול בפחותי הערך אינו מעלה, ואם-תאמר כל עליה מצפה ירידה, וכיון שאני עולה כ"כ אפשר יתגלגל הדבר ליפול ושימשלו הם עלי, לזה אמר "וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ".

פסוק ח'[עריכה]

כי פתח תפתח את ידך וכו'[עריכה]

(דברים טו ח): כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:    נראה לפרש בדברי רז"ל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שנאמר (רות ב, יט): "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז וכו'" כלומר אם יש מציאות כי "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" לתת הוא לו ובשבילו שבעבורך אתה מתברך, אם-כן "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" שהוא נהנה ואינך חסר, אדרבא אתה מתרבה וכשיעור הנתינה כך הריבוי, אם כן תן לו די מחסרו, כי משלו אתה נותן לו. או יאמר טעם הכפל לומר כי פתח פעם אחד לתת, תזכה שתפתח את ידך לו לעולם שיברכך ה' ולא תבא שיתנו לך אחרים לכן תן לו מחסרו אשר יחסר לו.

פסוק ט'[עריכה]

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וכו'[עריכה]

(דברים טו ט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (דברים טו י): נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (דברים טו יא): כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:    יש להבין אומרו "פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל", דהיל"ל השמר לך פן תאמר קרבה שנת השבע וכו', עוד להבין אומרו "כִּי בִּגְלַל" מה כיוון בזה. עוד להבין "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן" שהרי כתוב אחד אומר (דברים טו, ד): "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". גם להבין שחזר לומר "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ"

אמנם הקדמה ידועה היא הביאוה כל המפרשים ז"ל, שדרך הבליעל הוא יצר הרע, קודם שיכנס לפתות לאדם בעבירה נכנס עמו כמיעצו ביראת ה' כל היום כדי שיחזיקהו לאוהב, וכל-זה כדי שישמע לו כשמיעצו לרעה בהיות מובטח בו שהוא לו אהוב נאמן, וכיון שהטעימו מן העבירה פעם אחד נלכד ביצרו ושוב אינו פורש ממנו. לזה-אמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ" הוא יצר הרע ה"בְלִיַּעַל", השמר לך שלא יהיה לך עמו דבר בעצתו אפילו שמיעצך לטובה, "לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" אל תעש כן, דע ש-"וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" כלומר בך דוקא ולא בו, אעפ"י (ראש השנה טז, ב) "כל המוסר דין על חבירו, הוא נענש תחילה" שאני בעניין הצדקה שיהיה בך חטא ולא לו, לכן אני מיעצך "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" תן וחזור ותן ואל "יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ", עד כאן עצת היצר הרע שנכנס ליעצו לטובה, והנני מזהירך "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר" עמו, ואם-תאמר עצה טובה מיעצני, דע "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" כלומר מגלגל דבר העצה הזאת כדי שתחזיקהו לאוהב ולומר לך אחר-כך דע ש"יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" ולאחיך עשהו אביון "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" כך גזרה חכמתו שאתה תהיה עשיר ואחיך אביון כדי לייסרו, או על סיבה ידועה לו יתברך ונמצא שבתתך לו אתה מחייב עצמך, כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא (בבא בתרא י, א) "אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו כדי להציל אותנו עמהם מדינה של גהינם, אמר ליה: אדרבא אתם מחייבים עצמכם לגהינם, משל למלך שכעס בעבדו וחיבשו בבית האסורין וצוה שלא להאכילו, ובא אחד והאכילו, אינו מתחייב בנפשו? וכו'", גם ליעצך זאת היא מה שנכנס הבליעל יצרך הרע ליעצך לטובה כדי לגלגל אחר כך עצה זאת - "יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ" וגם "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן" רצונו שאתה עשיר וחברך עני, ונמצא מחייב עצמך בתתך לו, שאתה מבטל רצונו, "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ וכו' פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ" מעצמך בלי שיעצך הבליעל על זאת, כי סוף עצתו לא תעזוב לך לעשות כך, כי אם בהפך כטענת טורנוסרופוס הרשע כדפרשית, והוא נכון.

פסוק י'[עריכה]

נתון תתן לו ולא ירע לבבך וכו'[עריכה]

(דברים טו י): נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:    יש לדקדק מהו "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה", ודברי רז"ל ידועים, גלגל הוא שחוזר בעולם, והרב בעל לב אריה ז"ל כתב וז"ל "מצאתי כתוב בספר אחד על דרך מה שאמרו רז"ל שחכמי ישראל היו מחלקים עם חכמי האומות אם גלגל קבוע ומזל חוזר או אם מזל קבוע וגלגל חוזר, שחכמי האומות אמרו שמזל חוזר וגלגל קבוע והודו חכמים לדבריהם, ונראה לפרש שמזל קבוע היינו שאין הדבר תלוי במזל, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין המחוור כן ודבריו הם דברי יחיד אלא הכל תלוי בגמול העונש הנמשל לגלגל חוזר בעולם, כאחז"ל מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, וכל הסיבות הקב"ה מגלגל אותם על פי הגמול והעונש, והמזל קבוע שאין סיבות התגלגלות הטובה והרעה בא מכח המזלות, כי אם בגזרת עליון שהוא מגלגל הכל על פי הגמול והעונש. וחכמי ישראל נטו תחילה לדברי רבא שאמר במזלא תליא מילתא ואמת שמזל חוזר היינו שהכל חוזר על פי המזל ולא דרך התגלגלות הגמול והעונש, ולסוף הודו לחכמי האומות שהכל תלוי בגמול ועונש אף בעולם הזה. ובזה לא יהיה פתחון פה לאדם לומר היאך הוא אומר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" בעבור שתתעשר, ממה נפשך אם מזלו טוב בלי נתינת המעשר יעשיר ואם מזלו רע, היאך יעשיר בשביל נתינת הצדקה מאחר שהדבר תלוי במזל, על כן אומר "כִּי בִּ'גְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" גלגל הוא שחוזר בעולם ולא המזל כי המזל קבוע במקומו ר"ל שאינו גורם כי אם הזכות על-דרך מגלגלין זכות ע"י זכאי" ע"כ מצאתי.

ונראה לי עוד (ד)הקדמה הביאה הרב האר"י זלה"ה על מאמר חז"ל שמכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך אחד כדברי התנא (אבות ד, יא) "הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ סַנֵּיגוֹר אֶחָד וכו'" שהמלאך נברא כפי המצוה שעשה, שאם עשה אותה כתקנה גם המלאך שנברא ממנה הוא מלאך מתוקן כראוי, מדריכו כראוי בלי שיכשל בשום דבר, ואם המצוה שעשה אינה כתקנה נברא מלאך בלתי מתוקן ואדרבא מגיע לו ממנו צער, זהו תוכן הדברים, הכלל העולה לעניננו שמכל מקום נברא מלאך מן המצוה, יעשה אותה כתקנה או שלא כתקנה, אך ההבדל בין זה לזה מהמלאך הנברא אם הוא מתוקן או בלתי מתוקן שאדרבא מגיע לו צער ממנו. לזה-אמר (דברים טו, ח): "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וכו'" גם "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ", אך אנכי מצוך ש"לֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" והוא לטובתך, משום שעל-כל-פנים "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" שתתן לצדקה יהיה בטוב לב או ברוע לב יפעול פעולה ש"יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ" שנברא מלאך כמדובר, וכיון שכן למה תזיק עצמך בידך לעשות שיברא מלאך בלתי מתוקן שהוא מצער אותך, כבר אתה נותן הצדקה יהיה בלב טוב, דבשלמא אם ירע לבבך בתתך לו - לא יברא מלאך ניחא, אבל על כל פנים בגלל הדבר הזה שאתה נותן לעני יברא מלאך כמדובר, ומה לך לבראתו בלתי מתוקן.

פסוק י"ב י"ד[עריכה]

כי ימכר לך אחיך העברי וכו'[עריכה]

(דברים טו יב): כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי וכו' וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. (דברים טו יד): הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. (דברים טו טו): וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:    וקשה למה צורך הזכיר יציאת מצרים כאן ושהפדם משם, עוד לדקדק אומרו "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ", דהיל"ל לכן אנכי מצוך, מאי "עַל".

אמנם הכוונה "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ - וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל" מלת על הוא לשון עליה ומעלה, כלומר שפדאך ממצרים במעלה שנתן לך כל חמדת מצרים דכתיב (שמות יב, לו): "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם", "כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" שנהגתי עמך, שתנהיג גם את ה היום על אחיך העברי או העבריה לשלחו ממה שנתברכת בעבורו "מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ וכו'", נמצא מלת על חוזר למעלה סמיך עם ויפדך ומלת כן חוזר למטה לאנכי מצוך כמדובר.

אך ראוי לשים לב דהיל"ל כי ימכר לך העברי וכו' מאי "אָחִיךָ", דכיון שאומר שהוא עברי ממילא שהוא אחיו, ועוד היל"ל הענק תעניקהו מאי "לוֹ", גם להבין אומרו "תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" דמעמך אך למותר דכיון שמשלחו חופשי הוא מעמו.

והנראה בזה דלפעמים מתגלגל אדם בעולם ונמכר בגנבתו או שמכר עצמו מתוך דוחקו ומתגלגל הדבר שהקונה אותו היה אחיו עמו מקודם בגלגול ראשון, לזה אמר "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי", כלומר ראוי שתשים לב מדנפל הדבר כי ימכר זה שהיה "לְךָ" דוקא ולא לאחר, אולי "אָחִיךָ הָעִבְרִי" ירצה אולי היה אחיך בגילגול ראשון, היינו בגלגול שעבר וזהו דנקט העברי לשון עבר, א"כ "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי" משום שהוא "מֵעִמָּךְ" שעמו היתה בבטן אחד, והוא מעמך ומבשרך, לכן הענק תעניק משום שלו מִצֹּאנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ וכו', לו חלק בהם "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" כי לו בזה חלק ונחלה, דאפשר שעבד זה היה אביך או אחיך או בנך ובן האמה העבריה היתה אמך או אחותך או בתך או עכשיו אתה האב והם בנך או בתך תתן להם כי כן לעברי או לעבריה יש לו עמך חלק בזה כשתתן להם.

עוד נראה לפרש אומרו "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ" וכן "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וכו'", שהנה במצרים היו ישראל רואים ברכתם של מצריים ותענוגיהם שהיו אוכלים ולא היו נותנים להם לתאות נפש, וכדכתיב (במדבר יא, ה): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וכו'", שדווקא דגה שהוא דג נבאש וקשואים שקשים לגוף של אדם כחרבות, זהו דווקא היו נותנין להם חינם כדי שימותו, ועוד אמרו (שמות טז, ג): "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר", כמו שפירשו מז"ל שהיו יושבים אצל הסיר כדי להריח הבשר ולאכול הפת על סמך הריח שלא היו נותנין להם בשר לטעום, וכראות הקב"ה בעוניים פדה אותם משם, לכן "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה'" כדי שיטעום מכל ולא יהיה בתאוה זאת, "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" משם מטעם זה כי ראה בעיניך שלא היו מטעימים לך מכל אשר להם "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם". אך נראה לי טעם למצוה זאת להעניק לעבד שהוא כדי שלא יחיה משם ואילך בבזיון עם אשתו וקרוביו אם הוא בעל אשה, באומרם שהיה עבד בחינת כנען שנתקלקל בעבירות, ואם אינו בעל אשה אפשר שאין אשה תרצה לקחתו, ועוד אין לו פנים לעמוד בפני קרוביו ועם אנשים מסבה האמורה, אך כשמעניקים לו מצאן ודגן ויין, יש לו בזה מענה בפיו להשיב שהוא לכתחילה גילגל להיות עבד כדי להרויח כשכיר המשתעבד גופו להרויח לאכול מיגיעו ובפרט אם מתעשר עם הענקה שנושא ונותן בה, שאז מסיר הבושה מעל פניו מכל וכל.

במדרש: שמעו לדברי תורה[עריכה]

במדרש: (ירמיהו יג טו): שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר. דבר-אחר שִׁמְעוּ - לדברי תורה. וְהַאֲזִינוּ - לדברי תורה, מהו אַל תִּגְבָּהוּ - אל תגבהו הטובה מלבוא בעולם. כִּי ה' דִּבֵּר, והיכן דיבר: (ישעיהו א יט): אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. (ישעיהו א כ): וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ וכו':   . הנה ראוי לשים לב במאמר הזה אומרו "אַל תִּגְבָּהוּ" דמשמע שמסבת דרשת שמען לדברי תורה נולד לו ספק להבין מהו ואל תגבהו, מה שאין כן מקודם הדרשה, וצריך להבין כיצד. ובחיבור אחר פרשתי במאמר זה ובמאמרים הנלוים אליו.

אמנם נראה עוד לפרש, שקודם דרשת שמעו לדברי תורה הוא משמע כוונת הפסוק שמצוה הקב"ה שמעו והאזינו כל מה שאני אומר אתם ואל תגבהו, כלומר ואל תתגאו מלקבל דברי, אבל עכשיו שפירוש הפסוק שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, בכלל זה כלול ציווי שאל יתגאו, משום שאין שייך שמיעה בתורה מצורף בגאוה כנודע מרז"ל שאין התורה מתקיימת במי שמתגאה, שלכך נמשלה למים שהולך למקום שפל וכיון שכן אומרו ואל תגבהו אך למותר, ולכן אחר דרשת שמעו לדברי תורה, הוקשה לו מהו ואל תגבהו, שאין צורך לאומרו שכבר אמור, ופירש שאל תגבהו אתייא ללימוד אחר, והוא לומר אל תגבהו הטובה מלבא לעולם, עוד נראה לפרש בדקדוק דלמה נקט שמיעה והאזנה, דשמיעה מרחוק והאזנה מקרוב, דלכן משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים כאחז"ל, ואם-כן מה רמז בכאן לומר שמיעה והאזנה, אלא שבא לומר שמעו לדברי תורה ממרחק, כיצד שיכתת את רגליו ללכת מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה כדרז"ל על פסוק (דברים לג, ג): "וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ" אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם ללכת מעיר לעיר ללמוד תורה וכו' ואח"כ והאזינו לדברי תורה מקרוב, כשיחזור וישב בביתו. ובהיות כוונת הפסוק כך נולד ספק דאומרו ואל תגבהו מיותר הוא, דכיון שבא הציווי שמעו לדברי תורה שירחיק נדוד ללכת מעיר לעיר כמדובר, אם-כן אין לך שפלות גדול מזה כדרז"ל (סנהדרין כו, א) "טלטולא דגברא קשה מדאיתתא". ועוד אמרו (מועד קטן יז, א) "מי שיצרו גובר עליו ילבש שחורים וכו' וילך במקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ" ופירשו מז"ל שהכוונה לומר כיון שלובש שחורים ויטלטל עצמו למקום אחר, יעשה מה שלבו חפץ אם יוכל, שבודאי לא יוכל לעשות כיון שהטילטול משפילו, ואם-כן אומרו אל תגבהו אחר ציווי הטילטול אך למותר, ומתרץ אל תגבהו בא לענין אחר לומר אל תגבהו הטובה מלבא לעולם "כִּי ה' דִּבֵּר", והיכן דיבר (ישעיהו א, יט): "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם" כלומר אם תאבו ושמעתם ללכת לשמוע למרחוק כדפרשית, אז "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ".

עוד נראה בדרז"ל למה נמשלו ישראל לזית, מה זית עולה על כל המשקים, אף ישראל עולים על כל האומות, דכתיב (דברים כח, א): "וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ וכו'" וכל זה ע"י העסק בתורה ואם-כן קשה כיון דדריש שמעו לדברי תורה שעל ידי כך עולים על כל האומות, אם-כן קשה איך אמר ואל תגבהו, דמשמע אף שתעסקו בתורה אין אתם נגבהים עליהם, ולזה מקשה מה הוא ואל תגבהו, ומתרץ דפירושו לומר אל תגבהו הטובה מלבוא בעולם. עוד נראה קרוב לזה בדרז"ל תורה תחילה יסורין וסופה שלוה, תחילה יסורין - כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וסופה שלוה כמאמר התנא כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, ולכן כיון שדרש שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, יוצא קושי אומרו ואל תגבהו, דמשמע שאעפ"י שישמעו לדברי אינן נגבהים לעולם והוא ספך סופן לקיימן מעושר, ופירש שהכוונה אל תגבהו הטובה מלבא לעולם ואדרבא מתעשרים וטוב הארץ תאכלו.

עוד נראה דאומרו שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, שנראה כפל הענים במלות שונות, בא לרמוז מאמר חז"ל בעלמא (שבת סג, א) "דליגמר איניש והדר ליסבר", וזהו שמעו לדברי תורה שישמע מכל מלמדיו לגרוס תורה הרבה ואח"כ והאזינו לדברי תורה, כלומר ליסבר להאזין וללמד לאחרים, ובהיות פירושו כך קשה אומרו אל תגבהו דמשמע שלא יגביה התורה ממנו לאומרה לאחרים, ולזה מקשה מהו ואל תגבהו, ומתרץ שפירוש אל תגבהו אינו כן אלא בהפך, אלא אל תגבהו הטובה מלבא לעולם, כלומר הטובה שהיא התורה אל תגבהו אותה לעצמם מלהביאה לאחרים ולפזרה בעולם ללמדה לכלם. והחכם השלם הר' ידידיה אבועלפייא נר"ו פירש עם מה ששמע מרב אשכנזי שטעם שכר מצות בהאי עלמא ליכא משום שאדם בעל בחירה ואפשר יהיה תוהא על הראשונות, ואם-כן איך תנתן לו שכר המצות שעשה בעולם הזה, לכן ממתינים לו השכר עד עולם הבא, לראות מה אחריתו אך המזכה לאחרים מובטח שאין עוד חטא בא על ידו כמאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ונמצא ששוב אינו בא לכלל היות תוהא על הראשונות ע"כ וזהו כוונת המאמר שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, והאזינו פועל יוצא לאחרים שיזכה לאחרים להאזין להם תורה וזהו פירוש אל תגבהו אל תגבהו הטובה מלבוא לעולם שבהיותכם מזכים לאחרים הטובה בעולם, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא.

עוד נראה בענין המאמר, דידוע שהקב"ה נקרא טוב שנאמר טוֹב ה', והשכינה נקראת טובה ונקראת הארץ, טובה הארץ מאד מאד, וידוע כשאין ישראל עוסקים בתורה שכינה מסתלקת ומארה באה לעולם, לזה-אמר שמעו לדברי תורה דהיינו תורה שבכתב בחינת תפארת, והאזינו לדברי תורה תורה שבעל פה שהיא בחינת מלכות, ובזה מתיישב הכפל שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, ועל-ידי עסק בשתי תורות אל תגבהו הטובה שהיא השכינה מלבא ולשרות בעולם כאן עם התחתונים להשפיע ברכה כי ה' דבר כל זה, והיכן דבר אם תאבו ושמעתם, כלומר ושמעתם בתורה אז טוב הארץ שהיא השכינה שנקראת ארץ תאכלו.

עוד נראה לפרש כדרז"ל בטעם למה נקרא האתרוג פרי עץ הדר, "משום דכל הצמחים והאילנות אינן גדילים אם יחסר מהם מים זכרים, דהיינו גשמים מה שאין כן עץ האתרוג שאפילו במים נקבות בלבד גדל, שהם המים העולים מהתהום, ולכן נקרא פרי עץ הדר, מהודר מן כל האילנות שמתגדל בכל מים" ע"כ. וידוע שהמטר היורד מן השמים היינו המים הזכרים הם צער לעולם כדרז"ל (תענית ח, ב) "קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא" דלכן בימי רבי בזכותו לא הוה מטרא ונסתפק העולם במים נקבות העולים מן התהום. לזה אמר שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, ובזכות זה לא יצטרך עלמא למים זכרים שהם צער, וזהו אל תגבהו הטובה מלבא לעולם, דהיינו שיסתפק העולם המים נקבות כבימי רבי שאין טובה גדול מזה כי ה' דבר, והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, כלומר טוב הבא מן הארץ היינו מים נקבות העולים מן הארץ, שעם זה תסתלק צער המטר מן העולם.

עוד נראה לפרש בדרז"ל (סוטה ה, א) "בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלא אית ביה, ר"פ אומר לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מה דכתיב (משלי טז, ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב"". ואם כן כפי תנא קמא צריך שיהיה לת"ח צד גאוה וכוונת המאמר שמעו לדברי תורה וכו', וכיון שמצוה שיעסקו בתורה אם-כן קשה אומרו ואל תגבהו, שרוצה לומר ואל תתגאו והוא הפך בשמתא מאן דלא אית ביה, ולכן שואל מהוא ואל תגבהו, ומתרץ ואל תגבהו הטובה מלבא בעולם, כלומר אמר אל תגבהו שלא יתגאו לפסוק כמ"ד לא מינה ולא מקצתה, לפי שהיא תועבת ה' ומונע הטוב מלבא בעולם.

עוד נראה לפרש במה שכתב בספר החינוך (ספר החינוך, סט) "כאמרם רז"ל עונש שמענו אזהרה מנין, שהכונה אל יעלה בלב איש לומר אעשה מה שלבי חפץ מהעבירות אעפ"י שיגיעו לי כל העונשים שגזר על עוברי עבירה, דע שאינו חפץ הקב"ה בזה, כי אם רצונו להזהירך שעל כל פנים תקיים המצות ותרחק מהעבירות כדי שתקבל שכר, שרצונו להטיב" ע"ש יותר באורך. לזה-אמר שמעו לדברי תורה וכו' כפל הענין לרמוז על שקיעות הדבר ששוקע להתמיד האזהרה שעכ"פ לא יעבור משמוע דברי תורה ומקשה איך מתיישב כפי זה אומרו ואל תגבהו, ותירץ אל תגבהו הטובה מלבוא לעולם כי ה' דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, ובחימ שפוכה אצלוך עליכם עד שתקיימו את התורה דכוונתו להטיב אתכם.

עוד יש לפרש בדברי רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לזה-אמר שמעו לדברי תורה וכפל לחזור לומר והאזינו לדברי תורה, כלומר על כל פנים ואפילו שלא לשמה ולכן מקשה ומהו ואל תגבהו דמשמע שלא ילמוד שלא לשמה דר ךגאוה והוא הפך מה שאמר ותירץ אל תגבהו הטובה מלבא בעולם, כלומר אומרו והאזינו אפילו שלא לשמה, אדרבא כדי שלא יסתלק הטוב מן העולם, שמכל מקום כיון שיש עסק התורה אפילו שלא לשמה יש טוב בעולם יותר מהעדר לימודה שהוא כליה לעולם, כי ה' דבר והיכן דבר אם תאבו ושמעתם, יהיה השמיעה כמו שיהיה בין לשמה בין שלא לשמה טוב הארץ תאכלו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מה שאין כן בביטולה מכל וכל שאז ואם תמאנו בה כלל חרב תאכלו, ואם-כן אומרו ואל תגבהו אין הכוונה שלא יתגאו אלא שלא יגבהו הטובה ודוק.

עוד נראה לפרש בתיקון אומרו ומהו ואל תגבהו, בהקדים לדקדק דהיל"ל שמעו דברי תורה וכו' מהו לדברי תורה, אלא אם היה אומר שמעו דברי תורה הוה משמע דמצוה שמעו דברי תורה מפי אחרים ובזה יפול הגאות באדם לומר מה אלו נחשבים לפני ללמוד מהם ושייך הציוי ואל תגבהו שלא יתגאו לומר כך, אך באומרו שמעו לדברי תורה דמשמע שישמעו מהתורה עצמה מה שמצוה אותם לעשות, אם-כן קשה אין צורך להזהיר ואל תגבהו, דמי הוא זה אשר ימלא לבו להתגאות נגד התורה לומר שאינו שומע על שהוא גדול ממנה חלילה, ואם-כן ומהו אומרו ואל תגבהו שהוא ציווי ללא צורך ותירץ שהכוונה אל תגבהו הטובה מלבא בעולם דבשומעו מה שיצוה התורה לעשות יושפע טובה בעולם.

עוד נראה בענין המאמר שנראה שהוקשה לרז"ל קושי עצום בפסוק שהכריחם לדרוש שמעו לדברי תורה וכו' והוא זה דקאמר שמעו והאזינו ולא פירש מה ישמעו ויאזינו, לזה פירשו שהכוונה לומר שמעו והאזינו לדברי תורה, לא אמרו שמעו והאזינו תורה, לומר דהשמיעה והאזנה אינו חוזר לתורה אלא הטו אזן ושמעו לכל מי שמיעץ אתכם ואפילו קטן מכם, דלכך כתב בתורה (בראשית א, כו): "נַעֲשֶׂה אָדָם" כדי שלא יתגאה האדם ויטול עצה הגדול אפילו מן הקטון, וזהו יביא אתכם לדברי תורה לשמוע עצתה מק"ו, אם לבשר ודם איני מתגאה לשמוע לו ואפילו קטן כ"ש וק"ו לתורה, וכיון שכן מקשה ומהו ואל תגבהו שאין צורך לצוות שלא יתגאו כיון שכבר הזהיר לשמוע עצה מכל אדם ושם כלול ציווי אל תגבהו, ותירץ שהכוונה לומר אל תגבהו הטובה וכו'.

עוד נראה בתיקון אומרו ומהו ואל תגבהו, והכוונה שמעו לדברי תורה, כלומר עשו מעשים טובים ועל-ידי כך שמעו לדברי תורה עצמה שידבר לכם, כלומר התורה עצמה ידבר לכם וזה אינו כי אם בקבר, כדכתיב (משלי ו, כב): "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", וכיון שפירוש הכתוב כך לכן מקשה ומהו ואל תגבהו, שר"ל אל תתגאו, שהרי בהיותו בקבר לא שייך גאוה דהוצרך לומר ואל תגבהו, ותירץ אל תגבהו הטובה מלבא בעולם, כלומר בהיותכם באים לגרם הצדקות הזה שהתורה מדבר עמכם בקבר, אתם מכפרים על הדור במיתתכם והטובה באה לעולם, לכן הטיבו מעשיכם למות צדיקים ואל תגבהו הטובה מלבא בעולם.

אך נראה עוד לפרש במאמר זה מה הכריחם לרז"ל לדרוש דשמעו האמור בכתוב ר"ל שמעו לדברי תורה, שהרי לעיל מכתוב זה כתיב מן הגזרות אשר יבא עליהם, דכתיב (ירמיהו יג, יד): "וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו וכו'" עי"ש. ואח"כ אמר (ירמיהו יג, טו): "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ" שרוצה-לומר לגזרות האמורות ו"אַל תִּגְבָּהוּ" לבבכם לתת כתף סוררת משמוע, ואם-כן מהיכן בא לרז"ל לדרוש דשמעו האמור כאן ר"ל שמעו לדברי תורה, אמנם הרגישו רז"ל דאם חוזר שמעו לתוכחות האמורות לעיל היל"ל שמעו ואל תגבהו ודייו, מדכפל לומר שמיעה והאזנה, בא לרמוז על שמיעת והאזנת התורה מדמצינו האזנה גבי משה מדבר בתורה שנאמר (דברים לב, א): "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וכו'" (דברים לב, ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" ושמיעה גבי ישעיהו בהוכיח להם על עזיבת התורה דכתיב (ישעיהו א, ב): "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וכו'" ולכן דרשו שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה.

ובענין הפסוק נראה לפרש מצורף בדברי רז"ל שדרשו שמעו לדברי תורה וכו', והכוונה שמבקש הנביא מישראל אם ח"ו אתם עוזבים את התורה שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה במה שה' דבר, דהיינו השני דברות שדבר אנכי ולא יהיה וכו' כדרז"ל אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, וכוונת הנביא שכיון שמחזיקים באלהותו אף שיבטלו כל התורה, יש תקוה שיחזרו למוטה לקיים דברי האלהי' המאמינים בו.

עוד נראה בענין המאמר בהקדים לדקדק דהיל"ל שמעו לתורה או שמעו לתורתי, אלא אמר שמעו לדברי תורה, לומר אפילו לדברי תורה דהיינו הספורים הבאים בתורה והם דברים פשוטים להבינם ואין לך טורח, עכ"ז יש לך שכר הרבה, שגם הספורים בכלל התורה הם ובזה מקשה בעצם ומהו ואל תגבהו, כלומר אל תתגאו דכיון דשמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה מצוה על הסיפורים כמדובר, והם דברים קלים להבינם, אין מקום לעוסקים בהם שיתגאו, דלא שייך גאות כי אם לעוסקים בעמוקו', ואם-כן ומהו ואל תגבהו, כלומר מה צורך להזהיר שלא יתגאו ותירץ שכוונת אל תגבהו ר"ל אל תגבהו הטובה מלבט בעולם כי ה' דבר, והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, והכוונה אפילו שמיעה בלבד בשכרה טוב הארץ תאכלו, אם כן יוצא מק"ו הלימוד אפילו בפשט דגדול משמיעה דשכרו גדול מאד. עוד י"ל שמעו לדברי תורה שהם הדברים הכתובים בתורה והאזינו לדברי תורה שהם דברי התלמידי חכמים שגם דבריהם הם דברי תורה כאומרם חז"ל על-פסוק (תהלים א, ג): "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד כי ה' דבר, שכן הוא שכן כתוב (תהלים א, ג): "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וכו'" לפי שחושב הקב"ה לת"ח כבודו יותר מכבודו כביכול.

מאמר: את - לרבות תלמידי חכמים[עריכה]

אשר עם זה נבין מאמר (פסחים כב ב): (דברים ו יג): אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא. אֶת - לרבות תלמידי חכמים וכו':    דקשה דהיל"ל להביא ת"ח מאי לרבות, דמה כיונו לומר לרבות. ונראה דהוקשה לרבי עקיבא שדרש דרשה זאת דהיל"ל עם ה' אלהיך תירא והייתי דורש למי אני מתיירא עמו לת"ח, ומאי קאמר את הק אלהיך תירא, אלא אמר את ללמדך חידוש גדול, דאת ריבוי הוא ובא לומר לרבות בכבוד ת"ח יותר מכבודו, משום דת"ח מלמד לכל אדם כיצד יראתו יתברך, ואם כן כיון שכדי שידעו לירא ממנו תלוי בת"ח צריך לירא ממנו יותר על-דרך תלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה, ואעפ"י שמעשה גדול כפי האמת, וללמדך זו אמר את ה' אלהיך תירא ולא קאמר עם ה' אלהיך תירא, משום שעם משמע תירא עמו גם לת"ח, עמו טפל לו ואינו כן, דכוונתו לומר שתרבה בכבוד ת"ח יותר מכבודי.

מאמר: ושמחת בכל הטוב וכו'[עריכה]

מאמר (דברים כו יא): וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב. אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל (דברים יד כב): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר:    ע"כ. בחיבור אחר פירשתי כמה פנים במאמר זה, ונראה עוד שהכוונה כיון שאדם שמח בתורה מתדבק בה בלב ונפש ומהביל כל חמדות וכל ממון שבעולם, וכדברי הפלוסופים החכם מסתפק במושכליו וכל חמדות שבעולם כאין, וזהו כוונת המאמר ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, וכיון שתשמח בתורה כל ממון לפניך כאין, לפיכך משה מזהיא את ישראל "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", שכיון שצוך שתשמח בתורה מצא מקום לצוותך שתעשר, כי בודאי תעשר ולא תחוס על ממונך, שהמשמח בתורה כל ממון שבעולם לפניו כאין כמדובר.

מאמר: נאה עניותא לישראל וכו'[עריכה]

מאמר (חגיגה ט ב): יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא כסוסיא חיוורא וכו' (ובמקום אחר אמר כערקא סומקא):    וקשה שבמקום אחר אמרו ענייות לא הניח מדה טובה לישראל. ושמעתי שכוונת המאמר ללמד מוסר לישראל שלא יתראו כעשירים בפני אומות העולם כמו שאמר יעקב לבניו [(בראשית מב, א): "לָמָּה תִּתְרָאוּ"] אל תתראו עצמכם שבעים בפני עשו וישמעאל, וזהו אומרו כאן שנאה עניות לישראל בחוץ בפני אומות העולם שיראו בפניהם כעניים דומייא הערקא סומקא כסוסיא חיוורא שאינו נאה לו כי אם כשמוציאים אותו בחוץ, כי בעודו באבוסו אין נאה לו, כך ישראל נאה העניות להם בחוץ ולא מבפנים בתוך ביתם, ומשם ספר בית נאמן שמעתי שהכוונה לומר כשם שנאה הערקא סומקא כסוס וכו' שהוא דבר מועט כך הענייות מועטת נאה לישראל ולא הרבה ע"כ.

ובנוסחת כוורדא סומקא פרשתי בחיבור אחר שהכוונה לומר שאין נאה עניות לישראל כשם שנאה הוורדא סומקא כסוסיא חיוורא כך יאה העניות לישראל, לפי שכפי האמת הוורדא סומקא נאה בראש הבתולה ולא בסוס, וכשם שנאה כסוס שהכוונה לומר שאינו נאה כך נאה בישראל, כלומר אינה נאה לפי שהעניות אינו מניח לו מדה טובה.

עוד נראה דכיון שעל ידי העניות ניצולים ישראל מהעונש בכל מה שטועים באומרם עניות לא הניח מדה טובה לישראל, אם-כן נאה עניותא לישראל כוורדא סומקא כסוסייא וכו' אך ראוי לשים לב למה נקט המשל כערקא סומקא בסוסייא יותר ממשל אחר, ונראה בדברי רז"ל במסכת סנהדרין בענין ישראל בגלותם, משל לבעל הבית שהיה לו פרה באבוסו וכעס עליה והוציאה והכניס סוס במקומה והורגל עמו, כיון שהורגל עמו קשה לפניו להוציא הסוס ולהכניס הפרה במקומה, כך הפרה הם ישראל והסוס הם אומות העולם, והדבר מובן מעצמו וכו', באופן שבגלות הפרה מסורה ביד הסוס והסוס שולט עליה, לזה נקט המשל כסוס שהם אומות העולם, לומר שעל ידי העניות שנשפלים ישראל בגלות יכולים לכבוש את הסוס כערקא זו שכובש אותו משום שע"י העניות והשפלות שכינה עמהם לשומרם שלא יוכל הסוס לשלוט בהם, ולזה אמרו נאה עניותא לישראל כערקא סומקא כסוסיא חיוורא ואעפ,י שהעניות לא הניח מדה טובה לישראל, די הפעולה זו שפועל ששכינה עמהם כדכתיב (סוטה ה, א) אני (ישעיהו נז, טו): "אֶת דַּכָּא", דשקול זה כנגד כל המדות הטובות.

כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז וכו'[עריכה]

מסכת (כתובות סח א): כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, כתיב הכא (דברים טו ט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל. וכתיב התם (דברים יג יד): יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל. מה התם ע"ז אף הכא ע"ז:    יש לדקדק למה לא קאמר כל מי שאינו נותן צדקה, מאי המעלים עיניו. עוד להבין איך בעבור שמעלים עיניו מן הצדקה יהיה כאילו עובד ע"ז, אמנם (נראה) דמדבר באדם שרוצה להציל עצמו מיום הדין מעונש מניעת הצדקה ועושה בעורמה לעבור לעולם במקום שאין עניים כדי להיות מענה בפיו ליום הדין, דמה שלא נתן לעניים משום שלא ראה אותם, וזה הוא המעלים עיניו דקאמר שעושה בעורמה להעלים עיניו מלראותם הרי בודאי כאילו עובד ע"ז משום שמחזיק בלבו שאין הקב"ה יודע בעורמתו ואינו מכיר מחשבות לבו ח"ו, ואין ע"ז גדולה מזו.

עוד יש לומר באומרו כאילו עובד ע"ז, שידוע שהנותן פרוטה לעני עושה שם הוי"ה: הפרוטה יו"ד, וכף העני המקבלה היא ה', וזרוע הנותן ו', וכך שלו ה' אחרונה שבשם, ולכן המעלים עיניו מלתת צדקה כאילו עובד ע"ז משום שמעיד על עצמו דמואס לעשות שם הוי"ה ונמצא הוא כעובד ע"ז.

עוד נראה דאומרו כאילו עובד ע"ז משום ד(משלי יט, יז): "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" ונמצא המעלים עיניו ואינו חונן העני נמצא שאינו חושש לכבוד בוראו, והוא בעובד ע"ז כיון שאינו חושש לכבודו. עוד יש לפרש כדרז"ל מפני מה נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכו', וכדי שלא יהיו המינין אומרים הרבה רשויות בשמים וכו', והנה המעלים עיניו מן הצדקה אינו חושש לאבד נפש מישראל, וכיון שאינו חושש נמצא סובר שלא נברא אדם יחידי, וכיון שאינו סובר שנברא יחידי, נמצא סובר שיש שתי רשויות, הרי בהדייא שהמעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז וכן פירש ג"כ החכם השלם כה"ר מאיר דאנון.

עוד שם ב(כתובות סז, ב) בעובדא דמר עוקבא שם כרעי' על כרעי' אשתו והציל בעבור שהאשה נותנת לעני פת וכו', ראוי להבין דאיך הוא מדה כנגד מדה, שבעבור זה לא ישלוט בה האש, י"ל המתענה מתרבה עליו החום הטבעי ונולד עם זה הקרחת בגופו וקשה הקדחת לחולה יותר מאש של חנניה מישאל ועזריה כארז"ל וכו'. ולכ מדה כנגד מדה היא היתה נותנת מאכל מזומן לעני וגורמת שלא יתרבה בגוף העני החום הטבעי, דקשה מאש כמדובר, לכן לא תשלוט בה האש.

פרק טז[עריכה]

פסוק י' - י"א[עריכה]

ועשית חג שבעות וכו'[עריכה]

(דברים טז י): וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת וכו'. (דברים טז יא): וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וכו':    יש לדקדק אומרו "לִפְנֵי ה'" דהיל"ל ושמחת אתה ובנך וכו' וממילא יובן שהכל לפני ה' דמלא כל הארץ כבודו.

אמנם נראה דכיון דבמקום שמחה לפעמים ימצא קלות ראש, לכן אמר ושמחת לפני ה' אלהיך, כלומר כשתשמח תן דעתך ושים נגד עיניך שלפני כל אחד ה' אלהיך עומד, ובזה לא תבא לידי קלות ראש. וכן הענין עצמו בפרשת אמור (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וכו' וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" כלומר "וּשְׂמַחְתֶּם" וכדי שלא תבואו לידי קלות ראש שימו נגד עיניכם שלפני כל אחד ה' אלהיכם עומד, ומי האיש שהשם בפניו וחוטא.

פסוק י"ז[עריכה]

איש כמתנת ידו וכו'[עריכה]

(דברים טז יז): אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ וכו':    קשה מאי "כְּמַתְּנַת כְּבִרְכַּת" בכ"ף הדמיון, ונראה לרמוז כאן מאמר רז"ל תקנת שתקנו באושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, לזה אמר "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ", כלומר כשיעור המתנה שנתן הקב"ה בידו שהם חמשה אצבעות כשיעור זה יבזבז, דהיינו חומש. ושיעור זה גם-כן " כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" דהיינו יו"ד שנטל הקב"ה משרה חילקה ונתן ה' בשרה וה' באברהם, ועל ידי כך הוליד דאברם אינו מוליד אברהם בה' מוליד, ולכן יבזבז חומש כמספר ה' שהוא מספר אשר נתן לך, כדי שתהיה מציאותך בעולם שעל ידי ה' הוליד אברהם ויצאת בעולם.


תם.