קטגוריה:דברים יב כ

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' עד כי יכרות ה' אלהיך וגו'. כתב הרב ר' משה בר נחמן שענין המאמר הוא שכאשר ירחיב ה' את גבולכם שלא תהיו כלכם יושבים סביב למקדש כאשר אתם היום במדבר שוכנים סביב למשכן. ואי אפשר לכם שתלכו ממק ם רחוק אל המקדש לזבוח שלמים כל מה שתאכלו. ושאמר זה לפי שבהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם. והיו כלם יוצאי מצרים רגילים בהם הוצרך לאסור עליהם ראיית דם על פני השדה כדי שלא יבאו לזבוח שם אבל בבואם בארץ שכבר תמו כל הדור היוצא ממצרים שהיו רגילים בכך לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה והעוף שמדרכם לצוד אותם בשדה וביער ולשחטם השאיר המצוה בו כאשר היתה לכסות את דמם בעפר. וכתב עוד וטעם כאשר צויתיך על דעת רבותינו ז"ל בחולין ריש פרק השוחט. וספרי דף קנ"ח עמוד ב' כאשר צויתיך הלכה למשה מסיני על הלכות שחיטה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. אבל כפי הפשט הם היו במדבר שוחטים שלמיה' לאכיל' כמשפ' הקרבנות. ועת' אמר להם וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צוותיך בהיות' קרבנו' ותאכל אותם חולין ובלבד שיהיו זבוחים בשחיט' כמו שהיו הקרבנו'. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכ' שם בספרי. וחולין פרק קמא מה קדשים בשחיט' אף חולין בשחיטה. ודבריו אמת כלם נכוחים למבין. ואמנם כפי סגנון הפרשיות אומר אני שהפרש' הזאת לא באה להתיר בשר תאוה כי כבר התיר אותה בפרשה של מעלה. אבל באה לתת הטעם אל מה שאמר בפרש' של מעלה מהיתר בשר תאוה ומאיסור הדם. כי לפי ששם הוציא מן הכלל שאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך את בשר תאוה וזכר להם שיהיה מותר לאכלו בשערים בכל אות נפשם הטמא והטהור ושלא יאכלו את הדם. ראה אדון הנביאים שכבר ישאל אדם ולמה זה הוצאת מן הכלל השלמי' מבין שאר הזבחים והקרבנות. ואם היה שהתרת בשר התאוה למה אסרת את הדם. והנה שניהם היו אסורים כאחד ואם התרת אחד מהם למה לא התרת האחר גם כן. הנה להשיב לזה בא. זאת הפרשה לתת להם הטעם והסבה למה התיר להם בשר החאוה. ולמה אסר להם את הדם בהתרו. ולזה אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך. ואין פירוש כי ירחיב כאשר ירחיב הכל כי במקום הזה ישמש במקום הסבה יאמר בעבור שירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך והרחבת הגבול הוא ירושת הארץ משבעת העממים כי זהו אשר דבר ה' לישראל. שנאמר (פ' ואתחנן) כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והאמרי והגרגשי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ואמנם השלשה נכללו בשבועת האבות ולא דבר לישראל על ידי משה לתת להם. ולכן בערי המקלט אמר (פ' שופטים) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך כי שבועת האבות היתה באותה השלשה הנשארים. אבל כאן לא אמר כאשר נשבע לאבותיך אבל אמר כאשר דבר לך. ומה שדבר אליהם הוא על ארץ שבעת העממים. ואחר כך יאמר בעבור שיתרחב את גבולך כמו שאמר לך ולא תהיה מקובצים כלכם במקום אחד כמו שהייתם במדבר אצל המשכן. כי לכן אמר כי ירחיב ולא אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. להורות אליכם. שמה שחייב התר בשר תאוה הוא הרחבת הגבול. ועם זה אני ידעתי את יצרך שתאמר אוכלה בשר בעבור שתאוה נפשך לאכלו. לכן יהיה מההכרח שבכל אות נפשך תאכל בשר. רוצה לומר שתשקוט את תאותך ותאכל אותו. וכיון שיהיה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם רחוק. לכן מפני זה הוצרך השם להתיר בשר התאוה לא שיהיה ההתר בלבד לרחקם מירושלים כי אם מפני הרחבת הגבול והארץ ורוחק המקום הותרה המצוה ההיא ולכן היה ההתר כולל לרחוקים ולקרובים ואם כן יהיה כונת זה המאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך. רוצה לומר לכן נתתי לך התר שתזבח מבקרך ומצאנך כי שם היה עקר הצווי בהתר בשר התאוה. ואמנם מצות השחיטה קבלו אותה רבותינו ז"ל (גם רש"י דברים י"ב כ"א) כבחולין ריש פרק השוחט גם במילת וזבחת נכללה כי עם השחיטה תאמר הזביחה באמת. ואמר אך כאשר יאכל להודיעם שבזה לא היה מתיר שיאכל דבר קדש חוץ למקדש כי כבר נעשה חוליהן אך צויתי ואמרתי שתהיה אכילתו חולין לא תצטרך לטהרה ולקדושה כי אם שיאכל כאשר יאכל הצבי והאיל שיאכלו אותו הטמא והטהור יחדו. ולא אמר אך כאשר יאכל הצבי והאיל להתיר בשר התאוה כמו שהותר חלב הצבי והאיל. כי לא עשה ההדמות כי אם באופן האכילה הטמא והטהור ולא אמר כל אשר יאכל כצבי וכאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל לפי שבזה היה ההדמות לא בדבר אחר. הנה בזה נתן הטעם והסבה למה התיר להם בשר התאוה. ונעתק מזה לתת הסבה למה נאסר להם אם כן את הדם אחרי שנאסר באיסור הבשר. ועל זה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם וגומר. והנה הרב רבי משה בר נחמן כתב שזכר חוזק באיסור הדם לפי שהיו זובחים את זבחיהם לשעירים במדבר. והיו חושבים שהיתה עבודתם באכילת הדם כי היו מתקבצים שם השדים וכאלו הם קרואים לשדים ואוכלים כלם על שלחן אחד וכמו שאמר הרב המורה חלק ג' פרק מ"ו בכלל י"א מטעמי המצות. ולפי שבזה היו מתנבאים ומגידים העתידות לכן בא הכתוב להזהיר שאם ישמע מאוכל הדם דבר עתיד להיות ובא האות והמופת אל יפתה את לבו. אבל יחזיק בתומתו ובאמונת הש"י ואל יאכל מן הדם ומדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת ולזה באה פרשת הנביא שקר אחר זה. ועם כל יושר דבריו הנה הפסוק בלתי מתישב באמרו רק חזק לבלתי אכול הדם כי לא זכר דב' מעתידות. והפלא מהרב איך קבל בכאן טע' הרב המור' באיסור אכילת הדם שהוא מפני עבודת השעירי'. ובפרשת אחרי מות דחה אותו:

והנראה אלי עם העיון הטוב במה שבא בפרשת אחרי מות באיסור הדם וכאן. ששני הרבנים המימוני והנחמני זכרם לברכה. וכבוד תורתם במקמו מונח טעו אם הרב המימוני בטעם אשר נתן לאיסו' הדם בכללו ובאכילתו שהיה כדי להרחיק' מעבודת השעירים. ואם הרב הנחמני במה שדחה אותו בכללו ולא קבל טעם עבודת השעירים בדבר מן הדם. וזה לפי ששם באו בענין הדם שתי מצות מתחלפות. האחת איש איש מבית ושראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו'. ואין הכונה במצוה הזאת לאסור אכילת הדם כי אם לאסור שפיכתו במדבר או במקום שיתקבצו סביבו. ולכן זכר הסבה במצוה הזאת שהיא כדי שיזרוק הכהן את הדם על מזבח ה'. הנה אם כן הית' המצו' הראשונה הזאת שלא ישחוט חוץ מן המקדש בעבור שלא ישאר מן הדם על הארץ ויהיה זה סבה אל שיתקבצו בני אדם סביב וכמו שהזהיר על זה (פ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו ונתן הסבה למה יאסור זה באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירי' כי האכיל' על הדם וההתקבץ סביבו הוא מעבודת השדים והעוננות והנחוש. ולכן אמר בשוחט במחנה או מחוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. ולמה אמר בו דם שפך אם על דם הבעלי חיים ששחט. והרי הוא דבר מוחש וידוע ואיך יאמר עליו דם יחשב לאיש ההוא. ואם ששפך דם בני האדם ומי הוא האיש אשר הרגו. כי הנה לא היתה השחיטה כי אם לבעל חי הנשחט לא לאדם מה. אבל היה הענין שהוא בשחטו אותו בשר בשדה. סבב שבני אדם יתקבצו על אותו דם ויעבדו לשעירים ויתחייבו כליה וכרת על זה. והרי הוא כאילו הרגם והוציאם מן העולם בשנתן לפניהם מכשול כזה. ולכן אמר דם יחשב לו דם שפך. הנה בענין הזה לבד צדקו בדברי הרב המורה. איך יכחישם הרב הנחמני והכותב מאמת אותם באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואחרי המצוה הזאת זכר מצוה אחרת והיא שלא יאכל דם ועליה אמר איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וזהו צווי אח'. והנה הרב המורה בחלק ג' פרק מ"ו נתן בשני הדברים האלה ר"ל בשחיטת חוץ והתקבץ על הדם ובאכילת הדם טעם אחד מעבודת השעירים ואינו כן כי טעם השעירים לא נתנ' אותו התור' כי אם בענין הראשון לא בשני שיש בו טעם אחר שנאמר כי נפש הבשר בדם הוא וגו'. והרמב"ן הכחיש טעם השעירים בשני הענינים יחד. וגם זה הנה הוא בלתי ראוי לפי שהתורה אמתה אותו בענין הראשון. ואיך יחשוב הרמב"ן שטעם כי נפש הבשר בדם היא כולל לשחיטת חוץ ולאכילת הדם. הנה הכתו' הבדיל בין שתי המצות ונתן הטעם בכל אחת מהם מתחלף. ואיך נוכל אנחנו לקבלם והיו. לאחדים בידינו כי הנה שחיטת חוץ והאכילה והתקבץ על הדם צותה התור' עליו מטעם עבודת השעירים שנזכר. ואמנם אכילת הדם עצמו לא נאסר מזה הטעם כי אם מהסבה שזכרה התורה שמה. ויצא לנו מזה כלו שלא כוונה התור' באמרה רק חזק לבלתי אכול הדם לענין השעירים כמו שכתב הרב נחמני:

אבל הנראה אלי בטעם איסור הדם. הוא שנתנה התורה שמה בפרשת אחרי מות שלשה תנאים באיסורו. הא' מפני שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו ישולח הנפש לכל האברים להיות תולדתו ושלוחו ההכרחי מן הלב כמו שזכר ראש הפלוסופים בי"א מספר ב"ח. אמר שהורידי' והשריגים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בו. והנה הש"י לוה שעל המזבח יקריב האדם קרבנו ויהיה גוף הבהמה ובשרה תחת גופו ובשרו. ויהיה דם הבהמה מפאת הנפש החיונית הנשואה בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש. כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממנו ממושש שיתיחס אל הנפש כי אם הדם. ועל זה נאמר שם כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר עליו. כי הדם הוא בנפש יכפר ר"ל כי נפש הבשר והיא הנפש החיונית היא נשואה בדם ולכך צויתי שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על נפשותיכ' לפני ה'. וכמו שחוייב לכל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני הש"י ולמסור אותה על דבר כבוד שמו וכמו שאמרו (ברכות פרק ט') ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר ביאורו הוא כי הדם יכפר בבחינת הנפש אשר היא נשואה בו וזהו אמרו בנפש יכפר בעבור הנפש הנשואה בו ובבחינתה יכפר על נפשותיכ'. לזה תמצא שם שבא' המצוה ההיא בלשון נפש כל נפש מכם לא תאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו'. לפי שהיה האיסור ההוא מפאת הנפש אמנם בשחיטת חוץ לא אמר כי אם איש איש מבני ישראל ולא זכר בו שם נפש. ודע עם זה שעם היות הנפש הנשואה בדם היא הנפש החיונית ונפש האדם אשר עליה יכפר. היא השכלית הנה תכפר זו על זו מפני ההשתתפות אשר ישתתפו בו. או שיכפר הדם על נפש האד' החיונית במה שחטאה גם היא בתאותיה וצריכה סליח' וכפרה. והנפש השכלית תהיה כפרתה בתשובה ואמונה. והנה אם כן זכר בזה הטעם הראשון:

ובטעם השני הוא לפי שהמזון ישוב לטבע הנזון ויהי' לבשר אחד. ואם יאכל אדם דם כל בשר והוא יתחבר בדמו ויהי' לאחדי' יוליד עובי וגסות אל נפש האדם. ותשוב קרוב אל טבע הנפש הבהמות כיון שהנפש נשואה בדם והנה הבשר אשר יאכל ישתנה בשנויים ועכולים רבים. אם באצטומכא ואם בכבד ואם באברים עד שישוב אל טבע הנזון אמנם הדם להיותו דבר מבושל יקחהו הטבע כמו שהוא ולא יצטרך אל עכולים ושנויים רבים כשאר הדברים הנאכלים ובלקחו הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר יתמזג דם האדם בדם הבהמה ונפשו החיונית בתאוותיה תתעבה כנפש הבהמה. וזוהר השכל הנשפע אליה יחשך. כי דמים בדמים נגעו להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו אליהם התאוות הנפסדות ומרה תהיה באחרונה והטעם הזה אמר שם גם כן באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו. ואין פירוש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירשתי. וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב"ן אבל פירושו הוא שהדם הוא מתחבר אל הנפש ודבק עמו. וכן כתב הראב"ע דמו בנפשו הוא. דבק עם הנפש. כי ידוע הוא שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי הדם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו'. ולדעתו ישמש בי"ת בנפשו במקום עם. וכאלו אמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל זרע ישורון ברך ה' השוים וזכים במזגם ונפשותם שדם כל בשר לא יאכלו למען לא תתערב הנפש הבהמית עם הנפש האנושית כי עם היותם שתיהם חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי ככח החיות אשר בשאר הבעלי חיים שאינו מוכן לקבלו. ואפשר עוד לומר שהדם הוא הכלי לנפש הנשואה בו ולכן אמר כי נפש הבשר בדם הוא. והנפש היא המהוה לדם כי היא פועלת העכול. ומזה הצד אמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפעל הנפש. ויצדקו אם כן שני המאמרים. אחד במדרגת הכלי והאחר במדרגת הפועל והצורה:

והטעם השלישי הוא כי הדם הוא מקום הנפש בגוף החי. כי אנחנו לא נראה הנפש אבל נראה הדם שהיא בו נשואה. ואם יאכל אדם הבשר והדם יחשב כאלו אכל הבעל חי ההוא. כמו שהוא חי בגוף ובנפש. וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי כבחולין כר' גיד הנשה ובפר' ד' מיתות ובכמה מקומות. ואם היה שיאכל האדם הבשר והדם והיה כאלו אכל אבר מן החי ושאכל הבעל חי עם נפשו כמו שהוא בחיים שהוא דבר מגונה מאד. ולבני נח נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו רוצה לומר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו וגם הטעם השלישי הזה זכרה אותו התורה שמה באמרו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת ר"ל כי נפש כל בשר הוא דמו. כי אחרי שהנפש נשואה בו. הנה אם כי יאמר על דרך ההרחבה שהוא הוא. או יאמר שיחסר בי"ת בכתוב שהוא כאלו אמר כי נפש כל בשר בדמו הוא. ולכן כל אוכליו יכרת כמו שיכר' מתור' בני נח האוכל אבר מן החי ולכן זכר העונש בטעם הזה. ומאשר אמר בכל שלשת הפעמי' האלה נפש כל בשר ידענו שלא דבר הכתוב כי אם בנפש החיונית לא בנאכל ולא באוכל כי הנפש השכלית איננה בדם ולא מתחברת עמו. הנה לשלשה הטעמי' האלה אסר לנו האל יתברך אכילת הדם. ואמנם הרמב"ן לא שער בזה כי אם טעם אחד. ואמר שהיו הדם והנפש דבר אחד מעורבי' זה בזה. כענין היין המזוג במים ואינו כן:

ואחרי שידענו טעמי איסור הדם במקומו שהוא משלשת הבחינות אשר זכרתי. תראה שאדון הנביאי' רמז בדבריו כאן לשלשתם ואם כי זכרם בקוצר רב לפי שנסמך על מה שזכר כבר מזה שם. כי הנה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וזה מכוון כנגד הטעם האחרון אשר זכרתי. וענינו שמא תחשוב שהדם להיותו מאכל מעוכל לא יתעמל בו הטבע בגופך לשנותו לטבע הנזון שלכן יחדש בך חוזק ואומץ רב. דע נא וראה שאינו כן אבל בהפך שתהיה יותר חזק ואמיץ לבלתי אכול את הדם. ונתן הטעם האחר והוא שבדם הוא הנפש. או שהדם הוא מקום הנפש בגוף החי. ולכן באכלך אותו תהיה כאלו אכלת החי כמו שהוא בגוף ונפש וכענין אבר מן החי. ולכן אין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר כי תהיה אם כן אוכל אבר מן החי והחי בנפשו כמו שהוא והיא דבר מגונה ואכזריות רבה. גם העיר על הטעם השני מהגסות והעובי אשר יוליד במזג האד' ונפשו במה שאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים רוצה לומר כמו שהמי' להיותם יסוד פשוט אינם ראויי' להזנה כך הדם בלתי ראוי להזנתך. לא בבחינת הנפש אשר בו כי אם בבחינת הדם עצמו. וזהו אמרו לא תאכלנו רוצ' לומר מפאת עצמו. ועל הטעם האחר העיר באמרו לא תאכלנו למען ייטב לך. וההטבה היא שיכפר המזבח על נפשך כמו שאמר. ומה שהוא מחלק ה' ומתנת מזבחו אין ראוי שתאכלהו שלא ברשותו:

ואפשר עוד לפרש בכתובי' האלה שאחרי שצוה רק חזק לבלתי אכול הדם מן הטעם שפירשתי נתן בזה שתי סבות. אחת מטבע המצוה בעצמה והשני מפאת המצוה. ולכן אמר בבחינת המצוה כי הדם הוא הנפש. ר"ל הדם הוא הנפש בכח. ואין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר אבל שעל הארץ תשפכנו והיה זה להיותו מוליד גסות ועובי בטבע האדם ומזגו כמו שזכרתי. עוד נתן הסבה מפאת האלוה יתברך שצוה בו שראוי שיקיים מצותו. וזהו אמרו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'. ר"ל יהיה הדבר מה שיהיה מאחר שהוא הישר בעיני ה' ראוי לקיימו. הנה באר זה כלו אדון הנביאים למה התיר בשר תאוה ולמה אסר הדם. ולכך חתם דבריו באמרו הבשר תאוה אשר אמרתי יהיה חולין ותאכלו אותו בכל מקום. אבל לא תחשבו שכיון שיצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ושכן יהיו שאר הקדשים. אינו כן רק שאר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך לא תוכל לאכלם בשעריך כאשר תאוה אבל תשא אותם ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ואם היו עולות תעשה עולתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך להיותם כלם כליל לגבוה. ואם יהיו שאר הזבחים הנה אז דם זבחיך ישפך על מזבח ה' והבשר תאכל אחר זה ומזאת הבחינה רוצה לומר להשלמת המאמר בענין בשר תאוה אמר כאן רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך ואין בו הכפל דברים לפי שבא לצורך תשלום עניין הצוואה שזכר. הנה נתבארו הכתובים כלם והותר בזה הספק הז' למה זכר מצות בית הבחירה ה' פעמים. והספק השמיני למה נשנה התר בשר תאוה והדם כמו שפירשתי שלא נשנה אבל נאמר פעם אחת ואחר כך כתב סבתו. והספק הט' בתנאים שהתנה בכי ירחיב ה' וכי ירחק ממך המקום כי כבר אמרתי שלא היו אלה תנאים כי אם סבות. וגם הספק הי' מענין הדם במה שפירשתי הכתובים שבאו בפרשת אחרי מות וכאן על בוריים:

והנה אמר אחרי זה שמור ושמעת את כל הדברים וגו'. לפי שראה מרע"ה שהכניס עצמו לתת טעם למצות האלה וסבות כפי הטבע והאמת. ולפי שאין ראוי בחק התורה האלהית שיבקש האדם על מה שנצטוה עליו טעם ולא סבה כלל. לכן אמר הנה נתתי לך בדברי' האלה הסבות והטעמים אשר ראיתי. אבל אתה לא תבא להתוכח על זה ודי לך שתשמור ותבין ותשמע הדברי' האלה כלם לא מפני הטעמים אשר הודעתיך כי אם כדי שייטב לך ולבניך אחריך כאשר תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך אף על פי שלא יהיה הדבר ההוא טוב וישר בעיניך. כי המצות האלהיות הראוי שיתקיימו גם מבלי טעם להיותם ממנו יתברך: