אור החיים על דברים יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אור החיים על דברים · יב · >>


<< · אור החיים על דברים · יב · >>


(א) לרשתה כל הימים וגו'. נתכוון לומר שאם ישמרו לעשות האמור תהיה הירושה שנתן ה' להם נמשכת כל הימים אשר וגו':

(ב) אבד תאבדון את כל המקומות וגו' יתבאר על דרך מה שאמרו במס' ע"ז ד' מ"ז וז"ל המשנה ג' בתים הם, בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה הרי זה אסור, סיידו וכיירו לעבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש וכו', ואמרו בגמ' וז"ל אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו אסור והאנן בנאו תנן, בנאו אף על פי שלא השתחוה לו ע"כ. וכן פסק רמב"ם בפ"ח מהלכות עכו"ם (הלכה ה') והוא מאמר הכתוב כאן את כל המקומות אשר עבדו שם פירוש כל שהיו להם שם עבודה בין שבנוהו לעבודה זרה בין שהשתחוו לו והוא בנוי הגם שהוא מחובר אסור וצריך לאבדו.

ואומרו אשר אתם יורשים אותם, יתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז (הלכה א') וז"ל ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה אבל בחוץ לארץ וכו' כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת גילולים שבו ע"כ, הרי כי גדר חיוב איבוד עבודה זרה הוא כל שירשו את המקום אשר היא שמה, והוא אומרו אשר אתם יורשים כי בגדר זה שוים כל הארץ וטעם כפל אבד תאבדון, יתבאר על דרך אומרם במסכת עכו"ם (מ"ג ב) שביטול עבודה זרה צריך ב' דברים, שוחק, וזורה לרוח או מטיל לים, ובא' מהנה אינו יוצא ידי חובתו ולזה כפל לומר ב' איבודים.

ואומרו את אלהיהם על ההרים, לפי שאסר כל המקומות ופירשנו אפילו בית בנוי שהוא מחובר אסור, ובא לומר כי יש מחובר שאינו נאסר הגם שיעבדוהו ומה הוא ההרים, וכמו שדרשו בע"ז (מ"ה א) וז"ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ובפרק ר' ישמעאל (ע"ז נא ב) דרשו כל המקומות באם אינו ענין לעבודה זרה תנהו ענין לכלים ע"כ, הם ז"ל סוברים שתלוש ולבסוף חברו אינו צריך קרא וע' פנים לתורה:

עוד יתבאר אומרו את אלהיהם בהעיר למה הפסיק במאמר אשר אתם יורשים אותם בין זכרון העובדים והנעבדים שהיה לו לומר על זה הדרך עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו' אשר אתם יורשים אותם. אכן הכוונה היא על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ע"ז דף מ"ד וז"ל רב הונא רמי כתיב (דה"א י"ד) וישרפו באש וכתיב (ש"ב ה') וישאם לא קשיא כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן אחר שבא איתי הגיתי דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ומי שרי אמר רב נחמן אתא איתי ובטלה ע"כ, הרי כי יש מציאות לירש גם אלהיהם עצמן והוא כשהיו עמהם עובדיה שבטלום הם ויהנו מהם ישראל, והוא אומרו אשר אתם יורשים אותם ולא אותם לבד אלא גם אלהיהם, והוא אומרו את אלהיהם, ותנאי המשפט רמז הכתוב במה שהקדים מאמר אותם ואחר כך את אלהיהם כדברי הש"ס שאמר אחר שבא איתי נהנה דוד בעטרת מלכם:

ובדרך רמז יכוין הכתוב לרמוז איבוד לכח הנעלם גם כן בכח עם בני ישראל שכאשר יתעצמו בתעצומות המעשה הטוב יאבדו נגלה ונסתר מהם, והוא אומרו כל המקומות אשר עבדו שם פירוש אשר מגעת שם עבודתם שהוא כסא ס"מ הרשע לעקרו, כי בנפילת כח זה יתעצם כח העליון והיה ה' למלך על כל הארץ:

ואבדתם את שמם וגו'. רבותינו ז"ל אמרו (ע"ז מ"ה ב) מה בא ללמדנו הרי כבר אמר אבד תאבדון, ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ור' עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון ע"כ, ואולי שבא הכתוב ליתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב"ם ששאר ארצות הגם שאנו חייבין לאבד עבודה זרה אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו ע"כ, והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה:

(ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם. רבותינו ז"ל בספרי אמרו וז"ל אמר רבי ישמעאל מנין למוחק אות מן השם שעובר בלא תעשה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן ע"כ, ואולי כי נתכוין הכתוב לרמוז ב' פרטי דינים שישנם בדין המוחק שם משמותיו יתברך, א' השם עצמו, וא' הנטפל לה' מלאחריו, באומרו לה' הרי אזהרה על השם ולא הוי"ה לבד אלא שכל כיוצא בו משמותיו וזה בנין אב להם, ואומרו אלהיכם רמז לכ"ם שנטפלו לאלהים, ומה שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה שאין לוקה אלא על אותיות השם, כיון שאין הדבר מפורש בפירוש בכתוב אינו לוקה עליו. ושם בספרי אמרו עוד וז"ל מנין לנותץ אבן אחת מן העזרה שעובר בלא תעשה דכתיב לא תעשון וגו', נראה שלא אמר בדיוק אבן אחת אלא שעושה בנתיצתו רושם בבנין:

(יד) אשר יבחר ה' באחד שבטיך. פירוש שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט א' משבטיך ותחשוב לקבוע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא:

(כ) כי ירחיב וגו'. פירוש לפי שהקפיד ה' על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר (במדבר י"א) וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו' ואמרת וגו' פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר:

(כא) כי ירחק וגו'. בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההיתר בנועם דבריו ואמר כי ירחק, לזה אמר ואכלת בשעריך ואין צורך להביאו למקדש, ופירוש ירחק כל שהוא עומד במקום רחוק, ומצינו שנחלקו רבותינו ז"ל (פסחים צ"ג ב) בפסוק ובדרך רחוקה יש אומרים מן המודיעים ולחוץ, ויש אומרים מן פתח ירושלים, ויש אומרים מן פתח העזרה, ואפשר לומר שכל אדם ששוחט בפתח העזרה בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' שאינו יכול לזבוח אלא שלמים לה', מתי יבא לידי מקרא זה ואקיימנו:

(כד) שמור ושמעת. קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה, עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב והלא כבר קדם ואמר שמור וגו' וגמר אומר למען וגו' הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב, אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזירת רבותינו ז"ל וסייגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל, ואומרו כל פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר, וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו.

ואומרו כי תעשה הטוב וגו' פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה' שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת:

עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור פירוש והגם אחר ששמרת וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה:

עוד יתבאר על דרך אומרו (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ע"ז י"ט). שאמרו ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת פירוש שמור שישמור ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת היא הסברא לכוין שמועותיו בשכלו:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (ש"ע האר"י ז"ל הל' ת"ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו':

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה ט"ו ב) וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו' ע"כ, והוא אומרו שמור פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה אז ושמעת תורה מפיהו. ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וז"ל ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו' קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן, ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז וגו' אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קוב"ה אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ליה ר' מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' ע"כ, הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתב (הל' ת"ת פ"ד) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה' ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא:

וראיתי לב"ח (ש"ך יו"ד סי' רמ"ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר ר"מ קרא אשכח ודרש משמע דוקא ר' מאיר הוא שסובר כן ע"כ, ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה ר' מאיר במחלוקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא, ועוד ממה שמקשה לר' מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם שאם אתה אומר שאחר האמת שר' מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו' אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת שאם לא כן היה יכול לומר ר' מאיר אינו דורש כן, ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר ר' מאיר קרא אשכח וכו' ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי וכו' אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה, ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו' אין אוכל שבתוכו נמאס וכו' ע"כ, ודברים אלו הם כסברת ר' מאיר וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה ר"מ במחלוקת שנוי.

ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן ור"מ לבד הוא שסובר לחלק מה משיב רבה בר שילה לאליהו ר"מ רימון מצא וכו' הלא אינו סובר אלא ר' מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' על המעשה של ר"מ שחזר ואמר שמעתא מפיו.

ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילה ר"מ רימון מצא וכו', דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ואדם, ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה ר"מ נקי מה' אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי ר"מ:

והנכון לתת טעם לרמב"ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא ר"מ שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' ר"מ רימון וכו' פירוש דוקא גדר זה של ר"מ הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא בר"מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל (שבת קי"ב ב) שאמרו אם הראשונים כמלאכים וכו'.

ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו' פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות וכר"מ שהיה לומד תורה מאחר הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו:

(כט) כי יכרית וגו' את הגוים וגו' השמר לך וגו'. צריך לדעת א' למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה בכי יכרית שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עכו"ם אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאומות, ב' אומרו פן תנקש וגו' אחרי השמדם הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש"י ז"ל לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון, ג' אומרו פן תנקש ופן תדרוש כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר פן תנקש וגו' לדרוש אחרי וגו', ד' אומרו לאמר למי יאמרו, ה' אומרו איכה אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפירושים אין ידוע המכוון, ו' אומרו לא תוסף עליו ולא תגרע קשה בשלמא לא תגרע יצו ה' לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה אבל לא תוסף מה בא ללמד, אם לבל יוסיף סייגים, זה אינו שהרי כתיב (סוף פ' אחרי) ושמרתם את משמרתי, ומצינו לרבותינו ז"ל שהחמירו לגדור כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסור מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה:

אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה ולזה הקפיד ה' על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה והראיה שאין עובדין עבודה זו לה' אלהים, וטעם שהקפיד ה' להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה' בעבודה הראויה ועזבו שאר מצות, וכל אחת מב' חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטל תורה, אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה תבא לו הסברא לעבוד לה' אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קינא כשנעשו לזולת, ואם יכריע לומר שאינה עבודה תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה, לזה בא מאמר ה' ואמר כי יכרית וגו' השמר לך מלטעות באחד מב' חלוקות הרשומות, כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה אמר השמר לך פן תנקש אחריהם פירוש תנקש כמו שפירש"י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלוהי שאני עובדו אחר שאני רואה שהקפיד ה' על שעובדים בזה לזולתו והוא אומרו אחרי השמדם מפניך, וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה' עליה לעשותה לפער לפעור לבזותו וכדומה אמר ופן תדרוש לאלהיהם וגו' פי' תדרוש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אומרו לאמר איכה יעבדו הגוים פי' דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חיבה לעבודה זרה, והוא אומרו ואעשה כן גם אני לפער לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקוליס, השמר פן תאמר כן.

וגמר אומר לא תעשה כן לה' זה כנגד טעות הראשונה שיחשוב לעשות לה' מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עיקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' לא כמו שאתה חושב שה' מתקנא שעושים מעשה משובח זה לזולתו לא כן הוא אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה', וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם כאומרו גם את בניהם וגו' ישרפו, ומעתה גם טעות ב' שאין עבודה זו עבודה ואין ה' מקפיד על המעשים סתר בזה בנועם דבריו כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה' הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אומרו תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהן פי' המעשה מצד עצמו הוא מתועב בעיני ה', כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם מושג לכל משכיל, כמו שתאמר איסור ב' אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה.

וגמר אומרו את כל הדבר וגו' לא תוסף וגו' ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פי' לא תוסף כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה', ולא תגרע ממנו פי' להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האיסור, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים: