התורה והמצוה על דברים יב כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יב כ:

לז.

כי ירחיב ה' את גבולך. מצוה זו התחילה תכף כשבאו לארץ.

ובהכרח שמ"ש כי ירחיב, ר"ל שבזכות זה ירחיב ה' את גבולך.

ומ"ש כאשר דבר - פי' הת"ק, שר"ל כאשר דבר לאברהם שיתן לו קיני וקנזי וקדמוני.

ורבי אומר כבר אלו אמורים. ר"ל שע"ז אמר להלן (שופטים) ואם ירחיב ה' את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, שפי' שם שהוא קיני וקנזי וקדמוני, שזה הבטיח להאבות. ופה מדייק - כאשר דבר לך , שחוץ ממה שכבר הבטיח לאברהם, הבטיח להבנים הרחבת גבול יותר. שהוא מה שראה יחזקאל בגבולי הארץ לעתיד לבא, שיכנס בגבול הארץ מצד צפון צור וצדון וכל הנוסף בצד מצר הצפוני, שכ"ז ירש דן לחלקו, כמ"ש (שמות כג) ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. וכן אמר במכלתא בא עח כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך. והיכן דבר - כי אוריש גוים וכו', ושתי את גבולך מים סוף וכו', שזה כרבי.

לח.

ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. לדעת ר"י בא להתיר בשר תאוה, שלדעתו מ"ש ואל פתח אהל מועד לא הביאו - כולל גם חולין שלא הקדישן, כמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי וכמו שנראה מדברי רש"י בחולין יז. ולמד שבארץ מותר להם לשחוט.

ור"ע ס"ל שבא לאסור בשר נחירה. ועקר הדיוק מ"ש וזבחת מבקרך ומצאנך, ר"ל שמעתה לא תאכל מבשר נחירה, רק אתה מחויב לזבוח.

והנה לר' ישמעאל נכון מ"ש וזבחת מבקרך ומצאנך - כי גם בתחלה לא היה אסור בשר תאוה, רק בבקר וצאן דחזי להקרבה, לא בחיה ;כמ"ש בחולין יב. אבל לר"ע, למה אומר מבקרך ומצאנך, הלא גם חיה נאסר בה נחירה? ולדעת הרמב"ם (שחיטה ד יז), שכתב לר"ע, שבמדבר היה אסור לשחוט חולין בחוץ, רק לאכלם ע"י נחירה היה מותר; ופשיטא - שחיה היה מותר לשחוט בחוץ גם בתחלה. ואמר, שאח"כ תזבח גם מבקרך ומצאנך!

וי"ל, שראב"ע בא לפרש לדברי ר"ע ,שלכן אמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ללמד עוד דברים אחרים - שלא יאכל בשר אלא לתאבון; ורק בקרך, לא שתקח מן השוק; ורק מבקרך ולא כל בקרך. ומובא בחולין פד ובתוספתא דעירובין פד.

<< · התורה והמצוה על דברים · יב · כ · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-12-20