קטגוריה:שמות לח כא
אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן.
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
אֵ֣לֶּה אֵ֣לֶּה - כינוי גוף, רומז, משותף, רבים
צורת יסוד: 428
מורפ': HPdxcp פְקוּדֵ֤י פְקוּדֵ֤י - פועל, קל, בינוני סביל, זכר, רבים, נסמך
צורת יסוד: 6485 b
מורפ': HVqsmpc הַמִּשְׁכָּן֙ הַ - מילית, ה' הידיעה
מִּשְׁכָּן֙ - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/4908
מורפ': HTd/Ncmsa מִשְׁכַּ֣ן מִשְׁכַּ֣ן - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 4908
מורפ': HNcmsc הָעֵדֻ֔ת הָ - מילית, ה' הידיעה
עֵדֻ֔ת - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/5715
מורפ': HTd/Ncfsa אֲשֶׁ֥ר אֲשֶׁ֥ר - מילית, זיקה (ש/אשר)
צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr פֻּקַּ֖ד פֻּקַּ֖ד - פועל, פועל (Pu'al), עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 6485 a
מורפ': HVPp3ms עַל עַל - מילת יחס
צורת יסוד: 5921 a
מורפ': HR־פִּ֣י פִּ֣י - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 6310
מורפ': HNcmsc מֹשֶׁ֑ה מֹשֶׁ֑ה - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 4872
מורפ': HNp עֲבֹדַת֙ עֲבֹדַת֙ - שם עצם, נקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 5656
מורפ': HNcfsc הַלְוִיִּ֔ם הַ - מילית, ה' הידיעה
לְוִיִּ֔ם - שם עצם, ייחוס, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: d/3881
מורפ': HTd/Ngmpa בְּיַד֙ בְּ - מילת יחס
יַד֙ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: b/3027
מורפ': HR/Ncbsc אִֽיתָמָ֔ר אִֽיתָמָ֔ר - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 385
מורפ': HNp בֶּֽן בֶּֽן - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 1121 a
מורפ': HNcmsc־אַהֲרֹ֖ן אַהֲרֹ֖ן - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 175
מורפ': HNp הַכֹּהֵֽן הַ - מילית, ה' הידיעה
כֹּהֵֽן - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/3548
מורפ': HTd/Ncmsa׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):
אֵ֣לֶּה מונח (משרת, דרגא 5) פְקוּדֵ֤י מהפך (משרת, דרגא 5) הַמִּשְׁכָּן֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
מִשְׁכַּ֣ן מונח (משרת, דרגא 5) הָעֵדֻ֔ת זקף קטן (מלך, דרגא 2)
אֲשֶׁ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) פֻּקַּ֖ד טפחא (מלך, דרגא 2)
עַל־פִּ֣י מונח (משרת, דרגא 5) מֹשֶׁ֑ה אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
עֲבֹדַת֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
הַלְוִיִּ֔ם זקף קטן (מלך, דרגא 2)
בְּיַד֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
אִֽיתָמָ֔ר זקף קטן (מלך, דרגא 2)
בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן טפחא (מלך, דרגא 2)
הַכֹּהֵֽן סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
אֵלֶּה פְקוּדֵי חשבון מפורט של החומרים הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה נמנו במצות משה ובפיקוחו, עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִלֵּין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא דְּאִתְמְנִיאוּ עַל מֵימְרָא דְּמֹשֶׁה פּוּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דְאִתְמְנִיוּ עַל פּוּם מֵימְרָא דְמשֶׁה בְּרַם פּוּלְחַן לֵיוָאֵי הֲוַת בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: |
רש"י
"המשכן משכן" - שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל
"משכן העדת" - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם
"עבדת הלוים" - פקודי המשכן וכליו הוא עבודה המסורה ללוים במדבר לשאת ולהוריד ולהקים איש איש למשאו המופקד עליו כמו שאמור בפ' נשא
"ביד איתמר" - הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו
[ד] שויתר להם הקב"ה וכו'. אבל נתינת הלוחות לישראל אינו עדות, מפני כי התורה היא עול [ל]ישראל, וכפה עליהם הר כגיגית עד שהוצרכו לקבל (רש"י לעיל יט, יז), אבל השכינה בישראל הוא עדות, שאין אחד דר אצל שונאו כי אם אצל האוהב, ודוחה השונא ממנו, ולכך ראיה שויתר להם עון. ועוד, כי כאשר ישראל עשו את העגל, היו כמו אשה שמזנה תחת בעלה, דבקו באלקי נכר, ואמרו (סוטה דף כח.) כי האשה המזנה אסורה עוד לבעלה, ואין היכר שנתרצה להם אלא כאשר היה שכינתו ביניהם, ואם כן נראה כי לא נטמאו, רק ערב רב הם שעשו וגרמו לישראל לחטוא, ולפיכך כאשר חזר הקב"ה אל ישראל, והשכינה עמהן, אם כן נתרצה להם, בעבור שלא היה החטא מן ישראל רק מן ערב רב, כמו שפירש רש"י בפרשת תשא (לעיל לב, ז):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן – שְׁנֵי פְּעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תנחומא פקודי, ה).
מִשְכַּן הָעֵדוּת – עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם (שם).
עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם – פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו הִיא עֲבוֹדָה הַמְּסוּרָה לַלְוִיִם בַּמִּדְבָּר, לָשֵׂאת וּלְהוֹרִיד וּלְהָקִים, אִישׁ אִישׁ לְמַשָּׂאוֹ הַמֻּפְקָד עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא (במדבר ד).
בְּיַד אִיתָמָר – הוּא הָיָה פָּקִיד עֲלֵיהֶם, לִמְסֹר לְכָל בֵּית אָב עֲבוֹדָה שֶׁעָלָיו.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה הזכיר שני כתובים אלו (משלי טו) על מדת ההסתפקות ויזהיר בהם על הגזל. ויתכן לפרשם על שלשה דרכים פשט ומדרש ושכל. ע"ד הפשט טוב מעט ביראת ה' יזהיר שלמה ע"ה את האדם על ענין הגזל לפי שהוא מצוה מושכלת מכלל המצות המושכלות כי כל מי שיש בידו עון הגזל קשה הוא מכל שאר עונות, וכן דרשו רז"ל סאה מלאה עונות אין מקטרג מכלם אלא גזל ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, ואם אין מחזיר הגזל אין ל מחילה עולמית ועל כן היא עברה חמורה מכל השאר ועל כן אמר שלמה ע"ה טוב מעט ביראת ה' יאמר טוב המועט והוא המותר מן המרובה והוא האסור וכן אמר בסמוך (משלי טז) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ובא להזהיר את האדם על הגזל שלא יחוס על כספו וזהבו שיאמר איך ירחיקנה מבין ידיו כי טוב מעט שישאר לו בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ועל זה אמר טוב מעט ביראת ה' ובאהבתו מרבוי אוצרות וגנזי כסף וזהב ומהומה בהם, והביא על זה לראיה ועדות הכתוב השני שאחריו טוב ארוחת ירק ואהבה שם כי אחר שהזהיר על הגזל שהוא ענין שכלי הביא עליו משל טבעי למופת כי טבע בני אדם שירצו אכילה מועטת וקלה כגון ארוחת ירק וכיוצא בה בחברת אוהבים יותר ממה שירצו שוורים מפוטמים בחברת שונאים, ומזה יוכל הטבע להבין ולהשכיל ולדון ק"ו ממה שהוא מפורסם ומוחש לעין, אם באהבת בשר ודם יבחר אדם ויערב לו אכילה קלה יותר מסעודת מטעמים ומשמנים בחברת שנאה, כ"ש שראוי לו שיבחר מעט ביראת ה' ואהבתו שהיא טובה לו מכל אהבת שום אדם ומכל רבוי אוצרות וכל ממון שבעולם. וכל הענין הזה אזהרה והערה ודרך חיים שלא יתלמד אדם לחמדת הממון ושלא יעשה כספו וזהבו עקר אמונתו והונו ורכושו קרית עזו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי יח) הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכיתו, אמר הכתוב כשם שטבע בני אדם לשום בטחונם בקרית עוז שיש בו חומה ומגדל כן העשיר שם בטחונו בהונו, והכתוב הזה אזהרה לאדם להתרחק ממדה זו שלא יבטח אדם בעשרו ולא ישימו קרית עזו רק שיהיה שם ה' בלבד הונו וקרית עזו, והוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שהוא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב וסמך לו הון עשיר קרית עזו, הכוונה כי שם ה' הון עשיר כי הצדיקים ישימו כספם וזהבם בשעבוד התורה והמצות, והרשעים ישימו התורה והמצות בשעבוד כספם וזהבם לפיכך אין ראוי לאדם לשום בטחונו ותקותו רק בשם המיוחד. והענין הזה בארו אליפז התימני לאיוב הוא שאמר (איוב כב) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, אמר לאיוב ראוי לך שתשים הממון במחשבתך במדרגת עפר ותשים זהב אופיר כצור נחלים שלא יבטח בו אדם כי אין בו תועלת, ואחר שהזכיר שלא ישים בטחונו ותקותו בממונו חזר להזהירו שישים בטחונו בה' יתעלה הוא שכתוב (שם) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך, וכתיב (שם) כי אז על שדי תתענג תשא אל אלוה פניך.
וע"ד המדרש טוב מעט ביראת ה', טובים ישראל לפני הקב"ה שנאמר בהם (דברים ז) כי אתם המעט מכל העמים, ביראת ה' שקבלו את התורה כדי שייראו את השם יתעלה שנאמר (שמות כ) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מאוצר רב, אלו שבעים אומות שנמשלו לאוצר של יין, שכן דרשו רז"ל (שיר ב) הביאני אל בית היין, אלו שבעים אומות עכו"ם. ומהומה בו, שעתיד הקב"ה להומם ולהענישם ליום הדין. טוב ארוחת ירק ואהבה שם, טובה סעודת ירק שאכל שלמה המלך אצל עני משור אבוס שאכל אצל העשיר.
אמרו במדרש בשעה שירד שלמה ממלכותו היה מחזר על הפתחים והיה אומר (קהלת א) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין בו אחד מהם נשתטח לפניו אמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום הלך עמו והעלהו לעלייתו הביא לו שור אבוס ועשה לו כמה מטעמים והביא לפניו והזכיר לו עניני מלכותו אמר לו זכור כשהיית מלך שעשית כך וכך ביום פלוני כיון שהזכיר לו מלכותו געה בבכיה ולא אכל מכל אותה סעודה ולא זז מלבכות עד שעמד מאותה סעדה שבע בבכיה, פגע בו השני נשתטח לפניו ואמר לו אדני המלך רצונך שתגלגל עמי היום אמר לו שמא רצונך לעשות לי כדרך שעשה לי חברך אתמול אמר לו איש עני אני אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי הלך לביתו כיון שהגיע שם רחץ לו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק התחיל מנחמו ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב"ה לדוד אביך שאין המלוכה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר (תהלים קלב) נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה, אבל מדת הקב"ה כך מוכיח את האדם וחוזר ומתרצה שנאמר (משלי ג) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ועתיד הקב"ה להחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה המלך כך נתקררה דעתו ושמח מאותה סעודה של ירק ועמד משם שבע ושמח וטוב לב, כיון שחזר למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, טוב ארוחת ירק שהאכילני אותו עני משור אבוס שהאכילני העשיר שהזכירני צערי.
וע"ד השכל טוב מעט ביראת ה' יזהיר שלמה את האדם שיתבונן בענינים השכליים כפי השגתו בחלק האפשר ולא ירצה להתחכם ולהטריד שכלו בחלק הנמנע שעליו אמר (קהלת ז) ואל תתחכם יותר כי טוב מעט ביראת ה' כלומר טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את ה' יתברך מאוצר רב כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו כי יבא מזה מבוכה ומהומה וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג ועם הרבוי יאבד וישתומם ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים מאותן המעלות הראויות לתת לה מבית המלך וכענין הדבש שהוא ערב לגוף במעוטו ורבויו יזיק לו, ועל זה אמר שלמה (משלי כה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאותו, יזהיר עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל ואפי' המעט שכבר קנהו יפסיד אותו, כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משעורו ומכדי השגתו כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור, ורז"ל בארו לנו משל על ענין זה הוא שאמרו בפרק חלק גבי בלעם שהלך למדין ליטול שכר ארבעה ועשרים אלף שהפיל מישראל גמלא אתא למבעי קרני אודני דהוו ליה גזזינהו מיניה שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, כלומר הוא בקש ליטול מה שאינו שלו ומה שהיה לו אבד ממנו, ומה שדרשו רז"ל בענין החכמה דבש מצאת אכול דיך זה ר' עקיבא פן תשבענו והקאותו זה בן זומא.
אחר שהורה להשכיל ולחקור בחלק האפשר והזהירו שלא לחקור בחלק הנמנע בא לדבר בחלק ההשגה והזהיר עליו שתהיה השגתו צרופה ומזוקקה מבלי סיגים זהו שאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם, אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה שנאמר (שיר ב) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתוב (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ואנו אומרים באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך, משור אבוס מן ההשגה הגדולה המטעה את האדם כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל וימירו את כבודם בתבנית שור, ושנאה זו מדת הדין זהו שהזכיר משה (שמות לב) למה ה' יחרה אפך בעמך, וכלל הכתוב לפי הדרך הזה שהוא משבח עבודת השכינה ומגנה העון ההוא, ולפי שלא היתה כוונתם לע"ז אלא שבקשוהו למנהיג לכך נמחל להם העון והראיה שנמחל להם מיד ששרתה שכינה במשכן כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העון, ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר משכן מלשון שכינה ונקרא המשכן משכן העדות, ודרשו רז"ל חטאו באלה ונתרצו באלה, חטאו באלה (שם לב) אלה אלהיך ישראל, ונתרצו באלה.
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ע"ד הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים אשר פקד משה ביד איתמר, אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר.
וע"ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן, אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה' וגו', אל תקרי מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם, בבריאת העולם כתיב (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כו) ועשית יריעות עזים לאהל וכתיב (תהלים קד) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א) יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל) ועשית כיור נחשת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א) יהי מאורות ובמשכן (שמות כה) ועשית מנורת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א) ועוף יעופף ובמשכן (שמות כה) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כח) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב) ויכלו השמים ובמשכן כתיב (שמות לט) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ובמשכן (שמות לט) ויברך אותם משה וכתיב (במדבר ז) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב) כי בו שבת ובמשכן כתיב (שמות לה) ששת ימים תעשה מלאכה, ואח"כ אמר קחו מאתכם תרומה, להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד שמים וארץ עד כאן במדרש.
כל מה שהזכירו חכמים במדרש הזה בעניני המשכן השקול כנגד העולם נראה שדברו דרך כלל אבל הפרטים רבים נמשכים ויוצאים מן הכלל. ונראה לי כי מתוך הכלל הזה שלמדנו נוכל לחדש ולהוציא קצת מן הפרטים, והוא שמצאתי מן הנגדיים האלה כי כשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ, כנגדו מצינו במשכן אלה פקודי המשכן, וכשם שנברא העולם בה"א שנאמר (שם ב) בהבראם ודרשו רז"ל בה"א בראם, כנגדו מצינו במשכן (שמות מ) וכבוד ה' מלא את המשכן כי הה"א כבוד ה' וזו היא הכוונה כמו שהוזכר ענין המשכן פעמים בתורה כמו שכתבתי בראש פרשת ויקהל, וכן לשון משכן לשון שכינה וזהו שכתוב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו, וכשם שהעולם עלה במחשבה להבראות תחלה ואח"כ נעשו המעשים בששה ימים כנגדו תמצא במשכן לחשוב מחשבות ואח"כ לעשות. וכשם שהעולם נברא לא חובה רק דרך נדבה וחסד שנאמר (שם פט) עולם חסד יבנה כן המשכן נבנה דרך נדבה שנאמר (שמות כה) אשר ידבנו לבו (שם לה) כל נדיב לבו יביאה. וכשם שהזכיר שם אלהים בכל מעשה בראשית ואח"כ השם המיוחד שנאמר (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים, כנגדו תמצא במשכן אחר שהזכיר (שמות מ) וכבוד ה' מלא את המשכן שהוא כנגד שם אלהים הזכיר ה' המיוחד ואמר (שם) כי ענן ה' על המשכן. וכשם שהעולם נברא בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין כנגדו המשכן נעשה בשני אומנים בצלאל משבט יהודה כנגד השם המיוחד ואהליאב משבט דן כנגד מדת הדין.
וגם יתכן שנבין מלת משכן מלשון המשכה לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ"ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול, ולכך אמר שלמה ע"ה (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, וזהו סוד הכתוב (שופטים ה) ומזבלון מושכים בשבט סופר, כי יש מושכים למטה מזבולן והנמשך הוא זבולן. ויובן ממנו עוד כי מזבולן הם מושכים והנמשך הוא סופר והוא מלשון ספירה והכוונה על הראשונה והבן זה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים כן במשכן תמצא כנגדו (במדבר ז) ויהי ביום כלות משה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן תמצא במשכן (שמות לט) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה. וכשם שבריאת העולם מלאכת העולם לא דחה את השבת שנאמר (בראשית ב) וישבות ביום השביעי כן במשכן מלאכת המשכן לא דחה את השבת שנאמר (שמות לה) ששת ימים תעשה מלאכה. וכשם שנברא העולם ועתיד להבטל ולהתחדש אחר השבת כן המשכן והמקדש עתיד ליבטל וליחרב ולהתחדש. וכשם שמצינו בבריאת העולם (בראשית ב) ויצו ה' אלהים האדם לאמר כן תמצא במשכן (שמות לו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר. וכשם שמצינו בבריאת העולם שנקרא הקב"ה שדי על שאמר לעולמו די, כנגדו תמצא במשכן (שם) והמלאכה היתה דים זו מלאכה של מעלה הנקראת על דרך הקבלה מלאכת שמים וארץ.
ובפרקי רבי אליעזר תמצא למה נקרא שמו אל שדי שאמר לשמים די ועמדו לפי שהיו מותחין והולכים עד שאמר להם די. וכשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה שנאמר (דברים ל) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כן במשכן משכן העדות. כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית כן במשכן שבעת ימי המלואים. וכשם שבבריאת העולם ל"ב פעמים אלהים עד לעשות כן במשכן מלא אותם חכמת ל"ב. ואין ספק כי יש בזה דברים אחרים מלבד אלה שהזכרתי שלא כתבתים וגם אני יודע אותם ומהם שאיני יודע גם כן והפרט הזה שהזכרתי וחדשתי הוא פתח להבין שאר הדברים.
ועוד אמרו במדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה משכן משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים, בית ראשון ובית שני שנאמר (נחמיה א) חבל חבלנו לך, ע"כ. ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה שלמה את הבית כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא"ו וחשבונו ד' מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וכל אלו החשבונות ראה אותם משה ברוח הקדש וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות. ד"א משכן העדות אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה שנאמר (דברים ד) אלה העדות והחקים והמשפטים, משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים מז' קנקלין אמר כל מי שנכנס על בתי כאלו נכנס על כבודי. כך ב' שמות למשכן כתוב אחד אומר משכן העדות זו התורה, וכתוב אחד אומר לפני משכן ה', אמר הקב"ה מי שמבזה את בתי כאלו מבזה את כבודי, תדע לך שכשנכנס (אדרינוס) טיטוס לביהמ"ק היה מחרף ומגדף, אמר דוד רבש"ע (תהלים עד) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות העלה עליהם כאילו היו עולים לקוץ ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע אלא שאין יכולים ומניחים אותם ובאים עלינו שנאמר (שם עט) באו גוים בנחלתך, א"ר חייא בר אבא למה עו"ג דומים לאדם שהיה שונא את השר והיה מבקש להתגרות בו ולא היה יכול מה עשה הלך אצל טיאטרוס שבו ומבקש להפילו והיה מתירא מן השר שלא יהרגהו נטל צפורן של ברזל והכניסהו תחתיו אמר מתוך שאני מפיל הבסיס הטיאטרוס נופל. כך אמרו עו"ג לישראל שנאמר (שם ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, משל למי שאינו יכול להכות את החמור מכה את האוכף, משל למי שאינו יכול להכות את הארי מכה את החמור.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' בפסוק אלה פקודי על מה נאמר אם על הנזכרים למעלה בסדר ויקהל ואם על הנזכרים למטה בסדר הזה ואם על כלם יחד. ולא יתכן לומר שכיון על הנזכרים למעלה שהוא הבית והחצר כי הנה הוא אומר עבודת הלויים ביד איתמר ואין כלי הקדש ארון ושלחן ומנורה ומזבחות ביד איתמר כי אם ביד אלעזר. ולמה יזכור פקודת איתמר ולא יזכור פקודת אלעזר. וגם לא יתכן שיאמר אלה פקודי על הנזכרים למטה בסדר הזה כי בו לא נזכרו בעשייה אלא בגדי הכהנים לבד. וגם לא יתכן לפרש אלה פקודי על הכל יחד כלומר מה למעלה ומה למטה כי למה זה יעשה הכתוב החשבון והפקידה הזאת באמצע המלאכה אחרי מעשה המשכן וכליו וטרם מעשה בגדי הכהנים. והיה ראוי שיזכור החשבון הזה אחרי גמר כל המלאכה בסוף זה הסדר או בתחלתו קודם ויעשו כל חכם לב ומה יהיה א"כ ענין אלה פקודי:
השאלה הב' באמרו עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. כי אם היה אלה פקודי זכרון החשבון שעשו מהנדבה והמלאכה למה הזכיר כאן הכתוב שהיה זה עבודת הלויים והוא לשאת את הכלים בדרכים כי עדיין לא דבר הכתוב במסעות ולא בנושאי המשכן ומה לו אם כן לזוכרו כאן אצל חשבון המלאכה:
השאלה הג' באמרו ובצלאל בן אורי בן חור וגו' כי כבר נזכר למעלה פעמים שבצלאל עשה את כל המלאכה אשר צוה השם ושהיה אתו אהליאב ומה צורך לזכרו כאן פעם אחרת וכל שכן אצל חשבון מעשה המשכן ומלאכתו:
השאלה הד' באמרו כל הזהב העשוי למלאכה כי הנה זכר כאן כמה הוא זהב הנדבה ולא זכר מה שנעשה ממנו. והנה בכסף הזכיר מה עשו ממנו ובנחשת גם כן ולמה לא הזכיר ככה בזהב. והגאון אמר כי המנורה היתה ככר ושככה היה הכפרת והכרובים וכן זהב הארון ומזבח הקטרת כי כל אחד מהכלים ההם היה מהמשקל ההוא. ואין זה נכון כי המנורה כלה היתה זהב ולא היה כן הארון כי אם מעצי שטים מכוסה זהב מבית ומחוץ וכן מזבח הקטרת והשלחן והבדים והקרשים והבריחים מחופים זהב היו כלם. ואיך יסכימו במשקלם:
השאלה הה' במה שנזכר כאן כסף פקודי העדה כמה היה ומה שנעשה ממנו ולא זכר הכסף שבא בנדבה בתרומת ה' כמה היה ולא ידענו מה נעשה ממנו ואין לך שתאמר שלא בא בנדבה והתרומה שום כסף ושלכן לא נזכר כאן. כי הנה בפרשת ויקהל נאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' הרי שבא כסף בנדבה וכן כתב רש"י בפרשת כי תשא ששלש תרומות נזכרו שנים מהם על ידי מנין בקע לגלגלת והג' היא תרומת המשכן ולא היתה יד כולם שוה בה. אלא כל איש מה שנדבו לבו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת וישאר אם כן הספק למה לא נזכר כאן כסף הנדבה:
השאלה הו' במה שזכר הכלים שנעשו מהנחשת אדנים ומזבח הנחשת ומכבר וכל כלי המזבח ושאר הדברים אשר זכר ואולם הכיור וכנו לא נזכרו כאן וידוע שהם מנחשת נעשו שנאמר ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו':
השאלה הז' באמרו ומן התכלת והארגמן עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש לאהרן. ולמה לא זכר כמה היה תכלת הנדבה וכמה היה הארגמן ותולעת השני כאשר זכר בזהב ובכסף ונחשת. ולמה לא זכר השש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים ושאר הדברים שבאו בנדבה וגם כן למה זכר בגדי הקדש אשר לאהרן ולא זכר המשכן והפרכת ומסך פתח האהל שהיו כלם מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ולא בגדי בני אהרן:
השאלה הח' למה זה בכל אחד מבגדי הכהנים אפוד ואבני השהם וחשן והמעיל כתנת ומצנפת ומגבעות ומכנסי הבד והציץ אחרי שזכר עשיית כל אחד מהם נאמר על כל אחד ואחד כאשר צוה ה' את משה ולא נסמך על הדבור הכולל שנאמר על כל המלאכה יחד ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו כמו שעשה בסדר ויקהל שלא נאמר כאשר צוה ה' את משה על כל דבר ודבר בפרט, ונסמך על הדבור הכללי הזה:
השאלה הט' במה שזכר הכתוב כאן ויביאו את המשכן אל משה האהל וגו' וחזר כל הכלים והדברים שנזכרו בפרשיות של מעלה זה כמה פעמים והוא כפל ומותר מבואר. כי היה די שיאמר ויביאו אל משה כל מלאכת המשכן וירא משה את כל המלאכה. והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה. ומה צורך בכל שאר הפרשיות מהדברים שנעשו שכבר נזכרו בסדר של מעלה זה כמה פעמים:
השאלה הי' אם הקב"ה צוה למשה להקים את המשכן ביום החדש הראשון באחד לחדש והעיד הכתוב שעשה משה ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה למה הוסיפה התורה לכתוב איך הקים את המשכן כל דבר בפני עצמו שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה את המשכן וגו' כאשר צוה ה' את משה ויקח את העדו' וגו' כאשר צוה ה' את משה והיה אם כן כל זה כפל מבואר ומותר ללא ענין אחרי שכבר נאמר בכלל או בפרט. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' עד ויעש את האפוד. לא הוצרכה תורה לעשות חשבון ומנין ממה שעלתה הנדבה שהרימו בני ישראל למלאכת המשכן וכמה מהדברים אשר נדבו נכנסו במלאכה ההיא כדי לדעת אם נותרה מהנדבה אחרי השלמת המלאכה מעט או הרבה או מה נעשה ממנו. כי הנה לא יחשבו את האנשים העושים במלאכה ולא ניתנה להם הנדבה במשקל ובמשורה כי באמונה הם עושים ומשה היה מאמין לדבריהם כי הם משלהם נדבו גם כן ואיך יקרו ויגנבו מתרומת ה' כסף או זהב. אבל בא הכתוב להודיע שעם היות שהעבירו קול במחנה איש ואשה לא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא הנה עכ"ז לא חסר דבר מהצריך למלאכה וכמו שאמר שם והמלאכה היתה דים והותר ולכך אחרי שזכר מלאכת המשכן וכליו הודיע הכתוב מנין המשקל מה שנעשה במשכן מזהב וכסף ונחשת ללמדנו שלא חסר דבר ושהיתה הנדבה דבר גדול ועצום כיד אלהיהם הטובה והיו האומנים שלומי אמוני בני ישראל במעשיהם וזה הוא אמרו אלה פקודי המשכן רוצה לומר מניני הכלים והדברים שנזכרו למעלה בסדר ויקהל כי הם פקודי המשכן שנצטוו ונפקדו על פי משה. ובעבור שיריעות האהל נקראים משכן כמ"ש ואת המשכן תעשה עשר יריעות והוצרך לפרש ולומר כאן משכן העדות. כי בעבור היות ארון העדות בקדש הקדשים היה נקרא הבית כלו משכן העדות ולפי שבמנין ובחשבון שיעשו בני אדם ישוערו ג' כתות. הא' מי הוא המצוה לעשות החשבון ההוא והב' מי הוא אשר עשאו ומנה אותו. והג' מי נותן החשבון לומר כך קבלתי וכך הוצאתי. לכן זכר הכתוב כאן שלשתן באמרו אשר פוקד על פי משה כי הוא המלך אשר צוה לעשות החשבון ההוא. וכנגד המונה אותו מנין וחשבון אמר עבודת הלויים ביד איתמר רוצה לומר שעשיית חשבונות המקדש ומנינם לכל הוצאותיהם היה מעבודת הלויים כי להם יאתה ולכן החשבון הזה נעשה ונמנה ביד איתמר בן אהרן הכהן כי הוא היה יודע בחכמת המנין והחשבון. ואמנם מי נתן החשבון הזה אמר שהיה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה כי הוא עשה את כל אשר צוה ה' אל משה במלאכה הזאת. ואתו אהליאב בן אחיסמך שהיה גם כן חכם וחושב ורוקם כי מפני ששני אלה היו האומנים הראשיים לכן היו המה נותנים החשבון והמנין הזה, כי הם היו כותבים מה שהביאו העם על צד הנדבה בכל יום וידעו כמה מהזהב והכסף והנחשת נכנס בכל מלאכה ומלאכה ולכן הם נתנו את החשבון הזה. והותרו בזה שלשת השאלות הראשונות הא' והב' והג'. והנה אמר כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. להגיד שהיה זהב התנופה שהרימו בני ישראל תרומה לה' תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. ושכל אותו זהב נכנס במלאכה שעשו בכלים שנזכר בפרשת ויקהל. והוא אמרו כל הזהב העשוי למלאכה רוצה לומר כל זהב התנופה נעשה במלאכה הנזכרת למעלה שהיא מלאכת הקדש שהיה אותו זהב כ"ט ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. וכפי מה שפרש"י בשקל הקדש שהוא האמת כפי מה שראיתי בעיני, יהיה ככר התורה י"ב אלפים ושלש מאות דוקט"י ממטבע איטאליאה. והיתה לפי זה הנדבה שלש מאות וששים אלף ושמונה מאות דוקט"י ובא אם כן חשבון זהב המשכן מדויק והותר עם זה השאלה הד'. ואמנם הכסף זכר כסף פקודי העדה להגיד כי מכסף הפקודים נעשו אדני הקדש ואדני הפרכת ומהשאר עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אותם. ולפי שכל המלאכה הנזכרת למעלה נעשתה מכסף הפקודים ולא מכסף התרומה כי לא נעשה ממנו דבר מהכלים הנזכרים. לכן לא נזכר כאן. ואין ספק שעשו ממנו כלי השרת כמו שכתב רש"י הנה אם כן לא נזכר כאן כסף התרומה. לפי שלא נעשה ממנו דבר מכלי המשכן והיתה הכוונה בפקודים האלה להודיע כמה מהזהב והכסף והנחשת נכנס בכלי המשכן אשר זכר, והותרה בזה השאלה הה'. וכן זכר שנחשת התנופה היה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל וביאר מה נעשה ממנו. ואתה תדע שהנחשת במצרים ובכל ארץ המזרח היה נערך הרבה. האמנם לא זכר במה שנעשה מהנחשת כיור וכנו. לפי שהנחשת הזה שזכר הכתוב כאן. היה הנחשת אשר בא בנדבה מבני ישראל וכמו שאמר ונחשת התנופה. והכיור וכנו לא נעשה ממנו כי אם ממראות הנשים הצובאות ולכן לא נזכר כאן כיור וכנו יען לא נעשה מהנחשת ההוא. והותרה עם זה השאלה הו'. והנה מהתכלת והארגמן ותולעת השני לא עשה חשבון כמה נדבו ממנו לפי שלא היו נחשבים מאד כזהב וככסף וכנחשת וכ"ש השש ועזים ועורות. ולפי שכוונת הפקודים האלה היתה בעצם וראשונה לזכור מנין משקל הזהב והכסף והנחשת קצר בשאר הדברים שלא היו כל כך חשובים אם בזכרון מה שנתנו מהם ואם בזכרון מה שנעשה מהם. ונסמך על מה שכבר זכר מכלי המשכן בפרשת ויקהל ששם ביאר כל מה שנעשה מהתכלת והארגמן ותולעת השני ההוא אשר באו בנדבה עשו מלבד מה שנעשה מהם באהל העדות כמו שנזכר בסדר ויקהל בגדי שרד לשרת בקדש. ונכללו בבגדי שרד בגדי הכהנים ההדיוטים כי הם גם כן לשרת בקדש ומהם עשו ג"כ בגדי הקדש אשר לאהרן כי כלל הענין שכל הנדבה מהזהב והנחשת וכל כסף פקודי העדה הכניסוהו בכלי האהל ולא נותר דבר לענין בגדי הכהנים. כי הציץ עם היותו מזהב ידמה שניתן אחר כך. אבל מהתכלת והארגמן ותולעת השני ממנו נכנס למלאכת האהל וממנו בבגדי הכהנים. וזה טעם כל הספור הזה, והותרה בו השאלה השביעי:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
המלאכה בודאי ספרו את הפרטים, למשל לאומן פלוני ניתן כך וכך זהב כך וכך תכלת וכדומה, וכ"א רשם לו את הכלים אשר עשה ממנו, וכ"ז נעשה בהשגחת בצלאל ואהליאב שהיו משגיחים עליהם, ועתה צוה משה שיעשו מן המספרים הפרטים סכום הכולל, שזה קורא פקודי המשכן, והפירוש הוא כמ"ש מהרי"א שמודיע א) מי הוא המצוה לעשות חשבון. אמר אשר פקד ע"פ משה, שהגם שכתוב ולא יחשבו את האנשים העושים במלאכה, בא ע"ז צווי ממשה לעשות חשבון, ב) מי שעסק בחשבון זה, אמר עבודת הלוים ביד איתמר, מינה לזה את איתמר שהוא היה ממונה אח"כ על הלוים נושאי המשכן ויחד לכ"א את משמרת משאם, והוא היה בקי בחשבון ונצטוה שהוא עם הלוים שתחתיו יחשבו חשבונות אלה
ולהם נמסרה העבודה הזאת:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וא"ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו"ר נא, ו) הביאו רבינו בחיי פר' זו וז"ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז' מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי"ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז' מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה"א הידיעה ולמה הזכיר ה"א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז' המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.
וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה ומ"ש עבודת הלוים ביד איתמר, י"א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.
המשכן משכן העדות, ארז"ל (תנחומא פקודי א) שלכך נאמר משכן משכן ב' פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה'. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב) משכן משכן ב' פעמים לפי שנתמשכן ב' פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר' זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן.
על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה כי בפר' ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר' זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה וכתיב (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר' תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר' תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים כי בפר' תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר' תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר' ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר' פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה' למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה"ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב"ה שלמטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב"ה של מעלה מכוון כנגד ב"ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע"י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה.
ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר' זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה' ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר' ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם סד"א ששכח מהם שום דבר ע"כ אמר בכולם כאשר צוה ה' אף על פי שלא ראה דוגמתם מ"מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה' כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר' תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה"א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור"ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.
ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל ע"כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד, יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. ארז"ל (איכה רבה ד, יד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע"כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב"ה ברחמיו ית' הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר"ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ"מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז"ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר"ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה' בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו ה' דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא"כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (בבא מציעא דף מב.): אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי, פירוש, לאלה יש מנין ואין הקפדה, כי מנין זה אדרבא, מניינו תביא הברכה, כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה. והטעם, להיותו של המשכן:
עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פכ"א): אם עשית חבילות וכו', עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא.
והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל"ב ד'): ״אלה אלהיך״, לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה): העדות, שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל.
וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה[5] (ל"ב א'): ״אלהים אשר ילכו לפניהם״, הנה הנם הכינו מקום לה' אלהים אמת להיות לפניהם; הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו'), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה'; הם נתנו זהבם, הנה הנם[6] נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם[7] לה'; הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים, לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל"ה כ"ב); הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו', אמרו: אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה:
עוד ירצה על זה הדרך: להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה', לזה באה התורה והצדיקתו, ואמרה אלה פקודי וגו', פירוש, על דרך אומרו (ויקרא כ"ג, ב'): ״אלה הם מועדי״, מה הוא המספר שה' מצדיק, אשר פוקד על פי משה, דקדק לומר על פי משה, ולא אמר: ״אשר פקד משה״, הטעם, כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין, שכן כתיב (ל"ו ג'): ויקחו מלפני משה, שהוא לבדו לקח הכל.
וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו, כי איך יחשדו אותו וה' מדבר עמו בכל עת, אם ח"ו ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים,
או דקדק מאמר ה' שאמר לו (ריש פ' תרומה): ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי״ וגו', כמו שפירשנוה במקומה, כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם[8]:
עוד ירצה על זה הדרך: אלה פקודי המשכן, ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר? לזה אמר: משכן העדות, פירוש, המשכן הוא יעיד על הדבר, על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פנ"ב) בפסוק ״ויקם משה את המשכן״, שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם: כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו', ולא היו יודעים לישב אותו, כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו', ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן. ע"כ.
זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לעושי עול, ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול ח"ו,
ואם תאמר: ומה עדות הוא זו? יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל, גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר: עבודת הלוים ביד איתמר וגו', פירוש, הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם, דכתיב בפרשת במדבר (במדבר א', נ"א): ״ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים״, הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו, אם כן לא מניעת הכח היא הסיבה, וכפי זה הרווחנו כוונת אומרו עבודת הלוים וגו' ביד איתמר, שאין ידוע מה בא ללמד ומה שייכות למאמר זה כאן, ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול? ולדרכינו יבא על נכון.
ועדיין יש לתלות לצד החכמה, כי משה חכם וחריף היה, וידע להקימו ולעולם לא נעשו מעשה נסים, לזה אמר: ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה', ואמרו ז"ל שאפילו דברים שלא אמר לו משה, הסכימה דעתו; ואתו אהליאב וגו' חרש וגו', ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו, וכאומרם במדרש (שמו"ר פנ"ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה. וכפי זה הרווחנו כוונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל, אלא בא לחזק עדות נס המשכן, לומר: הא למדת שאין זה אלא נס וזו הוא עדות המשכן על פקודיו. ולדרך זה אומרו אשר פוקד על פי משה, לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פנ"א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (דף ה.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אלה פקודי, פירוש, על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ"ז, ל"ד) ״אלה המצות״ - ״אלין פקודיא״, המצות שתלוים במשכן, משכן העדות אשר פוקד וגו', פירוש, כל המצות שבתורה שנצטווה משה, כולם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה.
ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פקודי המשכן, שעולה תרי"ה, והם תרי"ג מצות וב' הלוחות. ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן. ואומרו עבודת הלוים, בא לשמור את הדבר, לבל תאמר: כיון שנתכפר עון העגל, אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות, כמאמרם ז"ל (במ"ר פי"ב), אם כן תחזור העטרה ליושנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן, לזה אמר סמוך לדבר: עבודת הלוים, פירוש, עבודה זו אינה אלא ללוים. כאן כלל כל שבט לוי - בין הכהנים בין הלוים, כי גם הכהנים יקראו לוים, דכתיב (דברים כ"ז, ט'): ״והכהנים הלוים״, ואומרו ביד איתמר וגו', פירוש, לא מבעיא עבודות המעולות של הכהנים, ולא מבעיא עבודות הלוים המעולות של בני קהת ובני גרשון, אלא אפילו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר, שהם הקרשים והאדנים, הדבר במקומו עומד.
ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר, והעד הנאמן (לעיל ל"ב ל"ד): ״וביום פקדי״ וגו':
עוד ירמוז באומרו פקודי המשכן, לשון מינוי, על דרך אומרו (במדבר ד', ט"ז): ״ופקודת אלעזר״, שהוא לשון מינוי על הדבר. והודיע הכתוב כל מינויי המשכן: מהם ממונים על המשכן עצמו להתקיים או להתבטל ח"ו, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו; והתחיל במינוי קיום המשכן, ואמר: משכן העדות, פירוש, פקודת המשכן הוא העדות, שהיא התורה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקיימין מצותיה, יתקיים המשכן, וזולת זה אין משכן, והוא אומרם ז"ל (במד"ר ל"ב) בפסוק (תהלים, עח) ״אוהל שכן באדם״: וכי באדם שכן אהלו? אלא באמצעות ״אדם״ - אם יכינו לבם ללמוד תורה ולקיים מצותיה, ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה, אלא אשר פוקד על פי משה, פירוש, תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה,
ב', יכוין על פקודת משה, שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן,
מינוי ג', הם העובדים במשכן עבודת הלוים פירוש הם ממונים על עבודת המשכן.
מינוי ד', הם אהרן ובניו, ושלשתם רמזם הכתוב: איתמר ואהרן - הרי נאמרו בפירוש, ואלעזר רמזו באומרו בן אהרן, כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא, אלא לרמוז על אלעזר. ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עיקר במינוי המשכן אלא בניו, ואומרו: בן אהרן הכהן, יכוין אל אלעזר, ולא הזכיר אהרן, לצד שעדיין חסר תיקון מעשה העגל שעשה, כי אחרי כן מתו ב' בניו והביא כפרתו ביום ח' למילואים, אשר על כן לא הזכיר פקודתו אלא הזכיר שמו עם בנו.
מינוי ה', הוא העושה מלאכת המשכן והוא שאמר ובצלאל וגו' עשה וגו' ואתו אהליאב וגו', נמצאת אומר שהממונים בפרט זה של המשכן הם ה':
א' - התורה, היא מושלת על קיומו: אם יתקיים אם לאו; ב' - משה, ממונה על מצותו באיזה אופן יעשה ויתנהג; ג' - הלוים, לעבוד לפרוק ולטעון וכו'; ד' - הכהנים, לעבוד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם; ה' - ובצלאל ואהליאב על המלאכה, ועל אלה אמר: אלה פקודי המשכן:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות לח כא"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.