רבינו בחיי על דברים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


רבינו בחיי על דברים · א · >>


רבינו בחיי על דברים · א · >>

Verse 1

מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג) שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך. ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו. וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו.

ובמדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוכיחן להביאם אחריו, לפיכך חן ימצא, שנאמר (שמות לג) כי מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בלשונו לישראל בברכות שהרבה להם וגבה לבם ונפלו בשטים כ"ד אלף, ועל זה נאמר (משלי כז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו. וכן מצינו עוד שהוכיחם בעבר הירדן ודבר אתם קשות והיה מגלגל להם בתוך דבריו קצת עבירות שעשאום כבר, והיה מזכיר להם בשמם המקומות שחטאו בהם להקב"ה, והם ערבות מואב בשטים ובים סוף ובמדבר פארן ומעשה העגל וכיוצא בהן, וזהו שכתוב.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. במדבר, הוכיחן על מה שעשו במדבר שנאמר (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בערבה, פירש רש"י בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף (שמות יד) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מים סוף שנאמר (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף. בין פארן, על מה שעשו בפארן על ידי המרגלים. ובין תפל ולבן, הוכיחן על דברי תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן שאמרו (במדבר כא) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וחצרות, זהו מחלקותו של קרח ודבתה של מרים. ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו להם בשביל די זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, עד כאן.

ובאלה הדברים רבה דרשו ודי זהב, מהו ודי זהב, אמרו יכול הוא לברוא עולם בששה ימים ולפרוש אותו לארבע רוחותיו וליתן לנו עשרת הדברות, זהו וד"י זהב, עד כאן. הנה המלות הללו כלן תוכחותיו של משה בחטאות של ישראל כי אינם מקומות המדבר, כי כבר יצאו מן המדבר ונכנסו בערבות מואב, גם לא מצינו תפל ולבן ודי זהב בכלל המסעות, וא"כ הכל נאמר על עניני עבירות והכעסות שהכעיסוהו ישראל במדבר לשעבר, וזהו דעת אונקלוס שפירש ענין המלות כן, כי משה סתם דבריו ולכבודן של ישראל הזכירן ברמז.

ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה למה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה, ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד, ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר, ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם. ואחר ספר בראשית נתיחד ואלה שמות, שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד בראשית ואלה שמות, כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד. ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה. ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ ולולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה. ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות.

ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה, לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות, ועל כן הזכיר להם מהעבירות שבע ואלו הן, תלונות המדבר, וחטא פעור, והמרתם על ים סוף, וחטא המרגלים, ודבת המן, ומחלקותו של קרח, ועון העגל. והנה תפל ולבן דבר אחד הם, ועל כן הם שבעה, על שם שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלהינו ה' אלהיך מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואמר אש אוכלה, כלומר ממה שראית בראש ההר, והבן זה.


Verse 2

אחד עשר יום מחורב. גם זה מן התוכחות, ואמר יש מחורב עד קדש ברנע אחד עשר יום ואתם הלכתם אותם בשלשה ימים, ומכאן יש לכם להבין כי עונותיכם גרמו להתעכב במדבר ארבעים שנה, שאילו לא כן היה הדרך מתקצר לכם ובעונותיכם נתארך. וכיצד הלכו אותו בשלשה ימים, מצינו שבעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, ובכ"ט בסיון שלחו מרגלים מקדש ברנע, ואם תוציא למפרע מכ"ט בסיון עד כ' באייר שלשים יום ששהו בקברות התאוה באכילת הבשר ושבעה ימים בחצרות להסגרה של מרים, נמצא שבשלשה ימים הלכו כל הדרך.

ובמדרש אלה הדברים רבה אחד עשר יום מחורב אחד עשר יום היו ישראל מושלמים להקב"ה, כלומר מארבעים יום שהיה משה בהר היו ישראל אחד עשר יום ולא יותר בשלום עמו, וכ"ט יום לתשלום ארבעים יום חשבו לעשות העגל. וחד אמר שני ימים היו מושלמין בחורב לא יותר, שנאמר (ישעיה כח) ואותי יום יום ידרושון, וחד אמר יום אחד שנאמר (דברים ד) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, וחד אמר אפילו יום אחד לא היו מושלמין אלא בו ביום עשו עבודה זרה, שנאמר (ישעיה יז) ביום נטעך תשגשגי. דבר אחר אחד עשר יום מחורב, אחד שבעשרת הדברות הכעסתם אותו מחורב.


Verse 3

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש. סמוך למיתתו הוכיחן, וכן דרך הצדיקים להוכיח סמוך למיתתן, וכן מצינו ביעקב וכן מצינו ביהושע שלא הוכיח לישראל אלא סמוך למיתתו וכן שמואל ע"ה אמר (שמואל א יב) הנני ענו בי, וכן מצינו בדוד ע"ה לשלמה בנו.


Verse 4

אחרי הכותו. אחר שהיטיב הקב"ה לישראל כל הטובה הזאת שעל ידו הכה לפניהם סיחון ועוג והורישם את ארצם, אחר כן בא להוכיחם.

אשר יושב בעשתרות באדרעי. מצינו שלשה דברים נקראים בכתובים עשתרות, ואלו הן, ההרים והצאן ועבודה זרה. ההרים הוא שהזכיר כאן אשר יושב בעשתרות, כי כשם שהיה עוג מלך הבשן גבור גדול וחסון הוא כאלונים כן היה מקום שבתו חזק בהרים הגבוהים, והוא עשתרות קרנים שהזכיר הכתוב (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ונקרא עשתרות קרנים על שם שעולין שם באותן ההרים הצאן אשר להם קרנים, כגון היעלים והעזים והכבשים. הצאן הוא מה שכתוב (דברים ז) עשתרות צאנך, כי עדרי הצאן נקראין עשתרות על שם שמעשרות בעליהן בצמר וחלב ובולדות, ואמרו במסכת חולין לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים שנאמר (משלי כז) ומחיר שדה עתודים, וכתיב (שם) ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. עבודה זרה, הוא שכתוב (שופטים י) ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, כי היתה ע"ז עשויה בצורת צאן.

באדרעי. שם המדינה אשר שם הבירה למלך, בנו אותה בסוף ההר במישור ושם קבץ כל מחנהו, כענין שכתוב (במדבר כא) ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי.


Verse 5

הואיל משה באר את התורה הזאת. ע"ד הפשט רצה משה לבאר להם עתה בשנת הארבעים כל המצות ועיקר התורה הזאת שהיא עשרת הדברות, ולפי שהאבות שמעו אותן מפי הקב"ה חזר משה והשמיעם לבנים ושמעו אותן מפיו, ואע"פ שכבר ידעו זה מפי אבותיהם והאמינו בהם הנה נבואת משה מבוררת אצלם ומוחזקת בעיניהם, ומה שישמעו מפיו כאלו שמעו מפי עליון.

וע"ד המדרש בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמנין מואב, וכה"א (שיר ה) דוד"י צ"ח ואדום, כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ואדום, וזהו שכתוב (משלי ב) וכמטמונים תחפשנה, מ"ט מונים, מלשון (בראשית לא) עשרת מונים.


Verse 6

ה' אלהינו דבר אלינו. צריך שתשכיל כי בכל הספר הזה שהוא משנה תורה ינהג משה להזכיר תמיד ה' אלהינו ה' אלהיך, וכבר הזכרתי זה למעלה.
בחורב, זה סיני.

Verse 7

ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר. ובחוף הים, זו ארץ אשקלון ועזה וקסרי וחברותיהם.


Verse 8

לתת להם ולזרעם אחריהם. דרשו רז"ל לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח, כן דרשו באלה הדברים רבה. ונראה שהוצרכו לדרוש כן ממה שמצינו שלשה פסוקים ובכל אחד ואחד מוסיף והולך, והוא שכתוב (דברים יא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ובסוף והיה עקב (שם) כתיב לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ זבת חלב ודבש, וכאן הזכיר לתת להם ולזרעם אחריהם, ולכך דרשו שלשה ירושות.


Verse 9

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. ע"י יתרו שאמר לי והקב"ה הסכים על ידו כענין שכתוב (שמות יח) וצוך אלהים ויכלת עמוד.


Verse 10

ה' אלהיכם הרבה אתכם. במצרים, שירדתם שם שבעים נפש ועליתם שש מאות אלף רגלי, והנכם היום שאין לכם מספר. או יאמר הרבה אתכם הגדיל אתכם, מלשון (ירמיה לט) רבי המלך שפירש גדולי המלך.

והנכם היום ככוכבי השמים. המשילם לכוכבים לענין הרבוי, וזהו שאמר לרוב.

ובמדרש אלה הדברים רבה, והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים, כשם שהראה הקב"ה לאברהם שהראהו כל המזלות מקיפין השכינה, כך דגל מחנה ישראל שלשה לכל רוח ורוח וכבודו באמצע, אמר לו הקב"ה כשם שהמזלות מקיפין אותי וכבודי באמצע כך בניך עתידין להתרבות וחונין דגלים דגלים ושכינתי באמצע, שנאמר (במדבר ב) ונסע אהל מועד וגו', הוי אומר והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים עד כאן.


Verse 11

ככם אלף פעמים. אמרו במדרש רבה, אמר להם משה ברכה זו קצובה משלי, שתהיו אלף פעמים ששים רבוא, אבל הקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ.


Verse 12

איכה אשא לבדי טרחכם. הטורח שיש לי שאשכיל המצות לפתאים. ודרשו רז"ל מלמד שהיו ישראל טרחנין הרבה, אחד מהם רואה בעל דינו נוצח בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה להביא מוספני עליכם דיינין.

ומשאכם. כשבקשו הבשר והמים, שכן כתיב (במדבר יא) לשום את משא כל העם הזה עלי.

וריבכם. למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.


Verse 13

ואשימם בראשיכם. שיהיו ראשים ומכובדים עליכם שתנהגו בהם יראה וכבוד, ודרשו רז"ל ואשימם בראשיכם, ואשמם כתיב, כלומר שאשמותיהם של ישראל תלוין בראשי השופטים שלהם שלא מחו בידם, אע"פ שבספרים שלנו כתוב ביו"ד.


Verse 14


Verse 15

אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי בהן.

שרי אלפים. שר אחד היה ממונה על כל אלף ואלף מישראל ושר היה ממונה על כל מאה ושר על כל חמשים ושר על כל עשרה.

ושטרים. אלו שכופתין ומכין ברצועה על פי השופטים.


Verse 16

ואצוה את שפטיכם. זרזתי אותם שיהיו מתונים שאע"פ שכבר בא דין זה לפניהם פעמים רבות שלא יקלו בו למהר ולחתכו עד שיהיו נושאין ונותנין בדבר.

שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. זו פשרה שהוא משפט הבא מצדק.

ובין גרו. דרשו רז"ל אפילו על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים.


Verse 17

לא תכירו פנים במשפט. אזהרה לדיין שלא יהא קשה לזה ורך לזה.

כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.

לא תגורו מפני איש. ואפילו הוא אלם. כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתם דנין לבני אדם אין המשפט לאדם, שאם אתם מחייבין לאדם שלא כדין הרי הקב"ה ישלם לו מצד אחר, ונמצא שאתם חוטאין, שאין משפט זה לאותו שחייבתם כי אם לאלהים שעתיד לשלם לו מה שהפסדתם ממנו, וכן אמר יהושפט (דברי הימים ב יט) כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט.

וע"ד הקבלה כי המשפט לאלהים הוא בודאי כי הוא שופט העולם, שנאמר (תהלים עה) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, מקבל ממדת הגבורה שהוא קו הדין, וכן לשון משפט הוא הדין הנחתך, ולכך נקרא שופט העולם ברחמים בשם אלהים ממדת הגבורה של מעלה, ומפני שאלהים נצב בעדת אל נקראו אפילו בני האדם בשם משותף אלהים, שנאמר (שמות כב) עד האלהים יבא דבר שניהם, אין צריך לומר המלאכים שנקראו אלהים גם כן בשם משותף כי הם השופטים להנהיג ולדון כל אחד ואחד אומתו שהוא ממונה עליהם, כי כלם מקבלים ממדת הגבורה.

ויש לך להשכיל כי מפני שהגבורה מן השמאל כענין שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, על כן נקראו סנהדרי גדולה בלשון (שיר ז) שררך, וכן בית הועד שלהם ששם היו חותכים הדין נקרא לשכת הגזית שהוא לשון חתוך, וזה מבואר. ומה שאמר תקריבון אלי ושמעתיו. דרשו רז"ל שזה הדבור נחשב לו למשה לעונש ועליו נתעלם ממנו דין בנות צלפחד וכמו שהזכרתי שם.

ויש לתמוה מה חטא בדבור זה משה להקב"ה ומה ראה על ככה להענישו, או מה יהורא יש בלשון תקריבון אלי, ואי אפשר לו לדבר אלא כך.

אבל נראה לומר כי מפני שהזכיר משה כבר כי המשפט לאלהים הוא, וחזר ואמר תקריבון אלי כאלו לא דקדק משה בלשונו וכמעט שהשוה עצמו לקונו, ומפני זה חשבוהו רז"ל לעונש.


Verse 19

ונלך את כל המדבר הגדול. זהו אחד עשר יום. והנורא ההוא. שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות.


Verse 20


Verse 21

ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש. היה לומר הנה נתן ה' אלהיך לך את הארץ, אבל ירמוז לשר שלהם, כי מאחר שנתן לפניהם השר שלהם למעלה בודאי הארץ תהיה שלהם למטה, וזהו שאמר עלה רש, כלומר על השר, כי מצד שהוא ה' אלהיך עליון מתגבר על השר נתן לפניך את הארץ, ועל כן אמר ראה שהוא לשון הסתכלות וראיית הלב.

ומזה אמרו במדרש ראה נתן ה' אלהיך לפניך, וכי לפניהם היתה, אלא שהפיל שרה תחלה. וכן הזכיר למעלה ראה נתתי לפניכם את הארץ וחזר ואמר בואו ורשו את הארץ, והיה ראוי שיאמר ורשו אותה, אבל יאמר ראה נתתי לפניכם למעלה שר הארץ ומעתה בואו ורשו את הארץ שאין מערער בדבר. וכן יזכיר עוד בדבר הש"י (דברים ה) ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו יאמר אני החילותי תת לפניך למעלה את סיחון ואת ארצו, ומעתה עשה אתה את שלך, החל רש לרשת את ארצו למטה. ומה שאמר לשון החל היה לו לומר לשון גמור כי כיון שהקב"ה התחיל בזה יש עליכם לגמור הדבר, אבל אמר החל רש להורות כי תיכף שיתחילו ישראל יהיה הענין נגמר ויירשו את ארצו, כיון שהקב"ה התחיל במה שהוא עיקר. וכן דרשו רז"ל בנבוכדנצר בשעה שנפרע הקב"ה ממנו נפרע משרו תחלה, שנאמר (דניאל ד) עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל, מהו קל אמר ר' יהושע שרו של נבוכדנצר קל היה שם והפילו הקב"ה מן השמים, שנאמר קל מן שמיא נפל, ואחר כך נפרע מנבוכדנצר שנאמר (שם) לך אמרין נבוכדנצר מלכותא עדת מינך.


Verse 22

ותקרבון אלי כלכם. היו באין בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים והזקנים דוחפים את הראשים.

ויחפרו לנו את הארץ. יכנו הכתובים הרגול בלשון חפירה, כי החופר יחפש מה שבסתר.


Verse 23

וייטב בעיני הדבר. לפי שכלכם הסכמתם על זה. ויובן ממנו עוד בעיני ולא בעיני המקום, שכך אמר לו (במדבר יג) שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך.


Verse 36

הארץ אשר דרך בה. היא חברון שנאמר (במדבר יג,כב) ויבא עד חברון. והזכיר כלב תחלה כי הש"י יזכירנו כן לעולם ואחריו יהושע.

Verse 37


Verse 38


Verse 39


Verse 40

ואתם פנו לכם. לאחוריכם לצד ים סוף.


Verse 41

ותהינו. מלשון הן, כלומר אמרתם הננו ועלינו. והתרגום אמר ושריתון למיסק לטורא, כי המזמין עצמו לדבר לומר הנני הוא המתחיל בו, וכן (תהלים פח) נשאתי אימך אפונה, מלשון פן, כלומר נשאתי אימך פן אענש.


Verse 42


Verse 43


Verse 44

כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם.

ויש ברמז הכתוב עוד כי היו מן הרודפים מתים ברדיפתם, כי כן מנהג הדבורים יזילו ארס וימותו מיד.


Verse 45


Verse 46

ותשבו בקדש ימים רבים. תשע עשרה שנה, ותשבו שם כימים אשר ישבתם בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה. וכן הזכיר למטה והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה, וכן אמרו בסדר עולם י"ט שנה עשו בקדש וי"ט שנה חוזרין ומטולטלין במדבר.