שיחת ביאור:משנה ברכות פרק ב

ניתוח ספרותי לפרק

אני מצרף כאן ניתוח שכתבתי לפרק, אמנם עיקרי הדברים כבר מופיעים בגוף הביאור אך נראה לי שיש כאן כמה דברים נאים. מוזמנים להוסיף ולהעיר (מוטב שלא בגוף הטקסט)

בעיות עריכה

הפרק איננו גרוע, אך יש בו מספר בעיות כדלהלן:

• לא ברור האם דיני ההפסקה בקריאת שמע במקומם הנכון, אפשר בקלות לומר שמטרתם להגדיר את מידת הכוונה, אך דבר זה לא מופיע במפורש.

• היה מתאים יותר שמשנה ד' תופיע לפני משנה ג' כיוון שהיא עוסקת (לכאורה) בכוונה, כפי שעוסק החלק הראשון, ולא בדקדוקי קריאה.

• הבעיה הגדולה היא המשניות העוסקות בפטור החתן, שהרי מקומן המובהק הוא בפרק הבא העוסק בפטורים מק"ש. בנוסף, התוספתא מאחדת את שני פרקי המשנה (ב' וג') לפרק אחד, כיוון שהחתן שייך בוודאי לחלק השני. פילולוג היה טוען שחלה כאן טעות בחלוקת הפרקים, או שמא טעות מכוונת מפני האורך.

• מדוע מובאים הסיפורים על רבן גמליאל?

• מה היחס בין משנה ה' למשנה ח', האם מדובר במקורות שונים? בתהליך? במחלוקת?

אלו רוב השאלות, ננסה להציע תשובה על חלקם תוך כדי העיון בפרק. בשלב הראשון נתעסק בחלק הראשון של הפרק בלבד, עד משנה ה', בהמשך נקשר בינו לבין החלק השני. במהלך העיון נשתמש קצת בפרק התוספתא המקביל, אך נעשה זאת רק כאשר הוא מועיל תועלת ישירה למהלך- מומלץ ללומד הרציני ללמוד אותו בעיון כיוון שהוא מאיר את הפרק באור אחר.

בין תורה לתפילה

גבולות החלק מסומנים בשתי משניות סותרות, משנה א' טוענת שק"ש איננה כקריאה בתורה, והיא דורשת כוונת הלב, ואילו משנה ד' טוענת שק"ש איננה תפילה, ונראה שאיננה דורשת כוונה. מובן שאין מדובר כאן בסתירה של ממש, וקל ליישב, אך מדובר בציר שנע בין תורה לתפילה, ועליו נעה ק"ש. פער זה מכניס אותנו לעובי הקורה של השאלה מהי בעצם ק"ש, ומה עניינה, אם נעיין בגמרא נראה שאף היא הבחינה בפער זה ונכנסה דרכו לשאלה זו. עיון בתוספתא יגלה שהיחס בין תפילה לבין ק"ש הוא נושא מרכזי ביותר, למשל בהלכה הבאה:

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ב

הלכה ו

כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקי' לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה ר' או' כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקרית שמע ר' חנניה בן עקביא או' כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפלה אמ' ר' אלעזר בר' צדוק כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה והיו עסוקין בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבו

המחלוקת בנוגע ליחס שבין ק"ש לתפילה, ובין שתיהן לכתיבת הסת"ם מעניינת ביותר, אך לא נכנס אליה במסגרת זו. לעומת זאת, הקריאה בתורה כלל אינה מופיעה בפרק התוספתא, אף על פי שהדיון בנוגע לכוונת הלב כן מופיע- נראה שעורך המשנה בחר להביא משנה העוסקת בקריאה בתורה, כדי לבסס את המוקד השני של ק"ש- התורה.

כדי להעמיק בשאלה זו, נעיין במוקד נוסף הנמצא בפרק, מחלוקות ר' יוסי ור' יהודה. אנו מוצאים במרכז החלק שתי מחלוקות בהן מופיע ר' יוסי, אחת במפורש נגד ר' יהודה והשניה לא. בגמרא (טו:) מופיעה ככל הנראה גירסא שגרסה גם ברישא 'דברי ר' יהודה'. התוס' מסבירים שאין מדובר בגירסא אלא בסברא האומרת שאם בסיפא המחלוקת היא מול ר' יהודה, אזי גם ברישא . בין כה ובין כה, אנו מוצאים כל אחד מהם מייצג גישה שונה.

במשניות אלו מוצבת הקריאה מול השמיעה, ר' יוסי מדגיש את השמיעה, ור' יהודה (או ת"ק) את הקריאה. ייתכן שהדבר קשור לאופיים הכללי של ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה ראש המדברים בכל מקום, ור' יוסי ששתק. בכל מקרה, אנו מוצאים זו מול זו את ה"קריאה" ואת "שמע", האם עניינה של הקריאה היא באמירה או בשמיעה. ניתן להציע שהמחלוקת מתקשרת לנושא הקודם, ר' יהודה מדגיש את הפן של קריאת שמע כלימוד תורה, חשוב לדקדק בו ולומר אותו, אך אין צורך לשמוע אותו. מצד שני, ר' יוסי מדגיש את החשיבות לשמוע, גם אם הדברים אינם מדוייקים, העיקר ההבנה. אינני עומד בנוקשות מאחורי פרשנות זו, וייתכן והדבר קשור יותר לטקס מול טבעיות, למסורת מול חידוש וכדו', אך נראה שיש כאן מחלוקת משמעותית.

מלכות שמים

אל תוך הדיון הזה נזרקת המימרא האגדתית של ר' יהושע בן קרחה. יש לדייק, ריב"ק לא בא להסביר את עניינן של הפרשיות, אלא לדרוש את קדימותן זו לזו. ייתכן שפרשיות אלו נבחרו מסיבות אחרות לחלוטין, אך ריב"ק מסתכל על הנוסח שלפניו (ייתכן והמסורת הקדומה היתה זו שבמשנה ב') ודורש אותו. הוא מסביר שהסדר הוא מלכות שמים, מצוות ו... לא ברור איך הוא מסביר את פרשיית 'ויאמר', והאם הכוונה לכך שמצוות ציצית אינה נוהגת אלא ביום או שמא הכוונה לזכירת יציאת מצרים (מאן דכר שמיה?) או להזכרת הפרשיה כולה .

שאלות אלו צריכות להיות נידונות ברצינות, אך נדמה כי עיון במשנה גרידא לא יספק לנו תשובות ברורות עליהן ולכן נשאיר אותן פתוחות לעת עתה. בכל מקרה, אנו מוצאים כי עול מלכות שמים קיים בקריאת שמע, לכל הפחות כערך מוסף, הפועל שמשמש לביטוי זה הוא 'שיקבל עליו'. מהי בדיוק אותה קבלת עול מלכות שמים? האם מדובר בהצהרה? בכוונת הלב? נראה שאנו חוזרים לדיון בין ר' יהודה לר' יוסי. למעשה, דיון זה מתחיל כבר בעצם הפעולה של קריאת שמע, אנו קוראים לעצמנו "שמע ישראל!", האם אנחנו הדוברים או השומעים?

שואל ומשיב

המשנה העוסקת באפשרות לדבר תוך כדי ק"ש היא משנה מוזרה, מדוע יש חילוק בין אנשים שונים, לחלק מותר להשיב ולחלק לשאול, לחלק מותר גם באמצע ולחלק רק בפרקים, מה משמעות דינים אלו. נראה שיותר ממה שניתן ללמוד מכאן הלכה, ניתן ללמוד מכאן על אופיה של קריאת שמע. ההצהרה כי במהלך איזה מעשה אני מתייחס לאנשים מסוימים בלבד, מעידה על אופיו של המעשה. יש להזכיר בהקשר זה את המשנה בפרק חמישי 'אפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק', המעידה כי התפילה היא כה חשובה עד כדי כך שאין מפסיקים בה כלל. על פי זה, קריאת שמע איננה כתפילה, כפי שכבר ראינו, אך גם בה יש הגבלות, עליהן יש לעמוד. יש להוסיף, כי ההתייחסות גם לפרקים שבין הפרשיות, מכוננת מהלך אחד רציף שיש בעיה להפסיק בו, ייתכן שהיא כבר רומזת לתהליך אותו מתאר ריב"ק.

מכאן ניתן לגלוש בקלות לפרשנות, שעשויה להיות נכונה או לא נכונה, אך הבסיס הוא העובדה שההפסקה מעידה על האופי.

ההלכה משורטטת על גבי שני צירים, ציר ראשון של שאלה והשבה , ציר שני של כבוד, יראה וכל אדם. לצד צירים אלו אנו מוצאים גם עמדה קיצונית של ר' יהודה האומרת כי בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק כלל. הסיפא של דברי ר' יהודה מגלה לנו כי מדובר כאן בשאילת שלום בין אדם לחברו, ובהשבת שלום לאדם השואל בשלום הקורא. נראה שמתוך דעותיהם של ר' יהודה ור' מאיר ניתן לעמוד על תפיסת ק"ש שלהם, האם היא עניין של כבוד לקב"ה או שמא של יראתו, מחלוקת זו נסובה גם על התהליך כולו, כלומר, על הפרקים. לא ברור לגמרי האם ק"ש נמצאת מתחת ליראת אדם, או שמא היא שווה לה, אך כולם מסכימים שניתן לשאול מפני היראה. כך יש כנראה לפרש גם את יתר הדעות, מה בדיוק משמשת קריאת שמע, ואולי מהו עול מלכות שמים. יש להתיישב עוד בדבר.

חתן

מכאן אנו עוברים לדון בחצי השני של הפרק, העוסק בפטור החתן מק"ש. לחלק זה יש מסגרת מאד ברורה, ובתוכה שלושה סיפורים על ר"ג, בהם הוא עובר על הוראות עצמו. היחס בין המשנה הראשונה לאחרונה לא ברור, קריאת הסיפורים באמצע מספקת מעין הסבר למעבר שחל בין המשניות, אך נראה מוזר לומר שהמשנה האחרונה נכתבה כמסקנה מסיפור ר"ג .

ננסה להציע איזה הסבר ליחידה הנובע מתוך קריאה בתוספתא, ייתכן שהדברים עולים בקנה אחד גם עם הקריאה של הבבלי. בתוספתא מופיע הפטור של החתן בשני מקומות, בפרק א' ובפרק ב':

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק א

הלכה ג

החתנים וכל העסוקין במצות פטורין מן קרית שמע ומן התפלה שנ' בשבתך בביתך פרט לעסוקים במצות ובלכתך בדרך פרט לחתנים.

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ב

הלכה י

השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפלין כל שבעת הימים חייבי' בקרית שמע ר' שילא או' חתן פטור וכל בני חופה חייבין.

בנוסח הבבלי, התוספתא של פרק ב' כוללת גם את החתן ("חתן וכל בני חופה"), דבר שמסתבר גם מהסיפא של ההלכה. אם אכן כך, נראה לכאורה שת"ק מחייב את החתן בק"ש, ור' שילא פוטר אותו. אפשר להסביר שר' שילא הוא התנא של ההלכה בפרק א', אך לשם כך יש לומר לכאורה שהפטור שלו הוא רק כל עוד החתן לא עשה מעשה, אך אם עשה מעשה חייב- בניגוד למשתמע מפרק ב'. הסבר מסתבר יותר יהיה שאין מחלוקת בין המקורות, כל עוד לא עשה מעשה ברור שפטור כיוון שהוא עוסק במצוה, המחלוקת היא על שאר שבעת ימי המשתה- האם פטור כיוון שהוא טרוד (שמח/שיכור/וכו') או שמא אין פטור כזה. אם אכן כך, הרי לנו שתי סיבות שונות לפטור חתן- אחת איננה קשורה לכוונה אלא למהות המצווה, שאינה שייכת אצל העוסק במצוה, ושניה הקשורה לבעיית הכוונה (אל תתפסו אותי על המילה). חילוק כזה מתאים מאד להקשר- פרק א' עוסק בדרשה של "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" כנספח למחלוקת ב"ה וב"ש, לכן הוא עוסק בפטורים עקרוניים וכלל לא מוזכרת בו הכוונה, ואילו פרק ב' עוסק בפטורים ממצוות שונות, תוך רמיזות לכך שהעניין הוא הכוונה.

אם כן, ניתן להציע שזה ההסבר לפער בין שתי המשניות בפרקנו. משנה ה' עוסקת בפטור חתן מטעם היותו עוסק במצווה. פטור זה קיים כל עוד לא עשה מעשה, ולא שייך לחלוק לגביו האם החתן יכול או לא יכול לקרוא, כיוון שזהו פטור עקרוני שלא נובע מיכולתו של החתן. לעומת זאת, משנה ח' פוטרת את החתן מטעם אחר, שאינו יכול לכוון, ולכן היא אומרת כי מי שיכול ורוצה מוזמן לעשות זאת, אך רשב"ג סובר שהדבר אינו מותר . נאמר ברמז כי אפשר לקשר פער זה לפער העקרוני שהצגנו בין קריאה לבין שמיעה, האם העניין הוא קריאה מסויימת בזמנים מסוימים, שאפשר לפטור ממנה את העוסק במצוה, או שהעניין הוא הכוונה והשמיעה, ואז פוטרים את מי שלא יכול לכוון- אך מי שיכול יקרא וישמע .

המעשים

המעשים בר"ג, מלבד הקשר התוכני הברור, קשורים זה לזה גם בקשר ספרותי הדוק. בין הסיפור הראשון לשני מקשר הביטוי "לילה ראשון " וכן העובדה שמדובר באשתו, מיום החתונה עמה ועד למותה. הסיפור השני קשור לשלישי מתוך כך ששניהם עוסקים במוות ואבל. קישורים נוספים הם הקשר בין נשים לעבדים, הפטורים ממצוות, והמשפט "אין... כשאר...". נראה שלפנינו יחידה ספרותית בעלת משמעות עצמית. את המשמעות ניתן לקחת למקומות שונים. ראשית, ניתן לראות כי המעשים כולם עוסקים בכך שהמעשה איננו עיקר אלא הכוונה. ר"ג חוזר שוב ושוב על כך שניתן לעשות מעשים שאינם כהלכה, במקרה שהמשמעות שלהם נכונה . בהקשר שלנו אפשר ללמוד מכך על הקשר בין קריאת שמע לבין הכוונה שלה, האם העיקר הוא המעשה וההלכה או המשמעות והכוונה. בהמשך אנסה להציג מסר קצת הפוך אך מי שרוצה מוזמן להישאר עם קשר זה.

איני שומע לכם

במעשה הראשון ר"ג מתנגד לכך שיבטל מעצמו מלכות שמים. הוא לא מתייחס אל ק"ש כקבלת מלכות שמים, אלא את ביטולה כביטול מלכות שמים. מלכות השמים נמצאת כל הזמן, הפסקה שלה הוא ביטולה. מה משמעות ק"ש במבנה כזה? ניתן להציע לכך פרשנות ע"פ המעשה הבא מיד לאחר מכן. ר"ג לא מסוגל שלא להתרחץ אפילו לילה אחד, הוא איסטניס ורגיש ללכלוך יותר משאר בני אדם, שמא כך הוא גם בק"ש. ק"ש היא מעין מקלחת, היא באה לסלק את הלכלוך שהצטבר במהלך היום, ולוודא שמלכות שמים נשארה בתוקפה. החתן פטור מק"ש, אך ר"ג לא מסוגל להשאר אפילו לילה אחד בלי מלכות שמים, הוא מרגיש מלוכלך וריק. האירועים סביב אשתו, חתונתם ולהבדיל מותה, אינם מוציאים אותו מדרכו הרגילה. כבר הערנו שייתכן וזו משמעות הקריאה על פי ר' יהודה, הדורש קריאה ולא שמיעה. הקריאה היא מעין הצהרה שצריכה להיאמר בכל יום, אך אין בה משמעות מיוחדת, מלבד עצם המעשה של הקריאה בתורה. מלכות שמים נמצאת על האדם כל הזמן, אך הוא צריך לבטא זאת פעמיים בכל יום, בלי כל תהליך פנימי. מסיבה זו, החתן פטור כיוון שהוא עוסק במצווה, ומלכות שמים נמצאת עליו כל הזמן. ר"ג לא מסכים לכך- הוא דורש לומר ק"ש בכל זאת, אולי הוא לא מרגיש שהוא עוסק במצוה- הוא איסטניס.

תמיכה לרעיון זה ניתן למצוא משימוש הפועל ש.מ.ע, בחלק הראשון הסברנו שהשמיעה מבטאת את ההפנמה, את התהליך הפנימי שצריך לעבור על הקורא קריאת שמע, שצריך להשמיע לאזנו. בסיפור זה, ר"ג אומר "איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים", השמיעה מבטאת את ביטולה של מלכות שמים ולא את קבלתה, מלכות שמים נמצאת כל הזמן, האדם מסוגל רק להתרחק ממנה אם ישמע לאחרים (ואולי יש להוסיף שר"ג הוא שלימד אותם שחתן פטור, והוא לא שומע לעצמו, לא 'להם', כך שהמהלך דומה מאד לק"ש בה אדם שומע לעצמו).

מעבר לדברים הללו אין לי הסבר לסיפור מותה של אשתו, אולי בא לשמש כחוליית קישור בין הסיפור הראשון לשלישי, ועל הדרך ללמד שק"ש כמוה כמקלחת.

כשר היה

הסיפור על טבי הוא סיפור מרתק, בכלל דמותו של טבי מרתקת, אך אין זה המקום לדבר על כך. לעניינו, על פניו נראה שמעבר לקישור אסוציאטיבי אין קשר בין מעשה זה לבין נושא הפרק, שהרי הוא עוסק בתנחומים ועבדים שכלל אינם מענייננו. אם נחפש את הקישור הספרותי, דומני כי נוכל למצוא אותו בביטוי "קיבל עליו" שכבר הופיע לפני כן בפרק "שיקבל עליו מלכות שמים". כבר ראינו כי ר"ג סובר שמלכות שמים נמצאת כל הזמן, ואין צורך לקבל אותה אלא רק שלא לבטל אותה. נראה שכאן מוסיפה המשנה את הסברו של ר"ג לשאלה מה כן מקבלים- תנחומים. כשחסר משהו, כשמת מישהו, מקבלים עליו תנחומים, לא כן המצב במלכות שמים. מלכות שמים אדם לא "מקבל עליו", היא נמצאת שם כל הזמן, הוא רק צריך לדאוג שלא יתלכלך יותר מדי, לכן הוא מקפיד לקרוא משהו בכל יום.

סיכום

טרם עיינו די, יש עוד הרבה מה לומר על פרק זה, אך נראה ששרטטנו כמה צירים מרכזיים עליהם נעות הלכות הפרק.

ראינו את התפילה ואת הקריאה בתורה כשני גבולות גזרה ביניהן נעה ק"ש, בהקשר זה ראינו את הפער בין השמיעה לבין הקריאה וקישרנו ביניהן לבין שאלת הכוונה. אל תוך זה הכנסנו את הדיון בהפסקה, ואת המשמעות המוענקת לפרשיות ק"ש ע"י ריב"ק. התמונה הובהרה יותר בעזרת הדיון על חתן, ראינו כי פטור חתן יכול להיות נובע משני מקורות שונים, הקשורים לקריאה לעומת הכוונה. הסיפורים של ר"ג הבהירו קצת יותר את עמדתו, שאולי עולה בקנה אחד עם עמדת ה'קריאה' ואולי יוצרת עמדה שלישית המתנגדת לשתי העמדות הללו.

מהי יראת שמים? איך מתבטא הקשר עם הקב"ה? האם צריך לומר זאת כל הזמן? האם צריך לעשות מעשים סימלים שיעידו על כך? האם צריך בכל פעם מחדש להחליט את זה? שאלות אלו ואחרות עולות בפרק שוב ושוב.

תגובות

בין תורה לתפילה

הנחת שאם ק"ש נחשבת לימוד - יש לדקדק באותיותיה. זה נראה מוזר, וסביר יותר לומר שהדקדוק באותיות הוא מדרגה גבוהה יותר של השמעה בקול רם. לימוד הטקסט אינו מחייב דקדוק באותיות אלא קריאה שלו גרידא (אומנם עדיף בקול רם). הקריאה בקול היא טקס, ואילו הלימוד הוא מהות. תוכן הטקס הוא קבלת מ"ש, ואילו הלימוד הוא קניית ידע. הדקדוק באותיות גם הוא טקסי, ונראה שהמחלוקת בין ת"ק לר' יוסי על עניין זה היא מחלוקת על רמת הטקסיות. הרי אין לדקדק באותיות בקריאה שאינה נשמעת. כלומר יש לפנינו שלוש דעות: ר' יהודה, ר' יוסי ות"ק.

שואל ומשיב

במענים לשאילת שלום יש דירוג בין יראה לכבוד. כאן "יראה" היא יראת מוות, כפי שמודגם בסיפור החסידי בברכות לב ב. לכן ברור ההיתר לשאול מפני היראה, שהרי אין דבר העומד בפני סכנת החיים. האיסור לכאורה בעניין התפילה הוא הבעייתי, וראה בביאור למשנה ה, א.

הפירוש הסביר שם הוא שלא מדובר בהלכה אלא בתגובה ספונטאנית של החסיד המתפלל אל המוחשיות של הנוכחות של ה' שחווה בתפילתו. החסיד שם מסביר שהנוכחות הזו גרמה לו רגשות של יראה במובן של יראת מוות! ברור שבק"ש אין יסוד של עמידה לפני ה', ואין בכך כדי להפחית משהו מחשיבותה של ק"ש. ההבדל בין תפילה לק"ש אינו ברמת החשיבות אלא באופיין.

חתן

יישר כוחך על התוספתא. ההבחנה בין פ"א לפ"ב דומה במקצת להבחנה בין חתן המחוייב למעשה לבין אבל, הטרוד רק במחשבתו.

אבל את משנה ח נוח יותר להסביר בפטור לחתן שלא עשה מעשה, במיוחד כיוון ששאר בני החופה אינם פטורים בה, וכיוון שמדובר רק על הלילה הראשון. התוספתא פ"ב, המרחיבה מאד את הפטור, מתיחסת גם לטירדה נפשית, אבל לכאורה אינה מקובלת על עורך המשנה כלל.

המעשים

ראה במגירה על מעשי רבן גמליאל: נראה שהוא מדגים יחס גמיש במקצת להלכה, והסיפור על יחס כזה מצד הנשיא בכבודו ובעצמו בא ללמד משהו גם אותנו, אבל בנו חוסם את ההגמשה הזו.

מקרים נוספים שבהם נהג כך מפורטים בעדויות ג, י-יא.

איך זה קשור לק"ש? התשובה נראית ברורה למדי: כשם שבעניין התפילה היתה גמישות מצד החסידים, שהתירו לעצמם לסכן את חייהם בזמן התפילה - כך גם בעניין ק"ש יש גמישות, הפעם מצד הנשיא. המסר הוא שההרגשה של האדם היא פרמטר חשוב ומשמעותי להלכה, במיוחד בהקשר של ק"ש שהוא הקשר רגשי (אבל גם בהקשרים נוספים).

Ahituvrs (שיחה) 15:47, 3 באוקטובר 2013 (IDT)

חזק וברוך! תגובותי

דקדוק האותיות

אתה צודק שהדקדוק איננו עניין של לימוד, אדייק את דברי. אני חושב שהדקדוק מבטא עניין של 'קריאה'. אכן יש בכך מימד טקסי, שים לב להבדל שבין קריאה בתורה בבית הכנסת לבין סתם ציטוט של פסוקים, היכן מקפידים והיכן לא. עם זאת, לא מדובר בטקס סתמי, אלא בטקס עם תוכן של קריאה בתורה- של קשר קבוע וברור לתורת ה' המדוייקת.

היראה

ראשית, אינני בטוח שהיראה המוזכרת היא יראת המוות. בכל מקרה, לא נראה לי שהעניין המדובר כאן הוא מצד פיקוח נפש, שהרי אז לא היה שייך להכניס את זה לתוך מערכת ההלכות של הפסקות בק"ש, אלא דין מיוחד של פקו"נ. בעיני גם אם מדובר ביראת המוות, משמעות המשנה היא בשאלה איפה נמצאת ק"ש ביחס ליראה הזאת. ייתכן שגם כאן וגם בפרק חמישי לא מדובר על הלכות קונקרטיות אלא על אידיאלים, אבל בעיני זו המשמעות.

בעניין החתן

לא אתעקש על מה שכתבתי, זו רק הצעה.

מעשי ר"ג

אכן מדובר בהתנהגות חוזרת של ר"ג וביתו, אך לדעתי יש עדיין מקום להבין מה העניין של המעשים הספציפיים שנבחרו לפרק זה.