ביאור:תוספתא/פסחים/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק ז

אכילת הפסח בשבת

(א)
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

ראו משנה שבת א, יא. ההיתר הזה הוא דווקא לגבי פסח, ואילו שאר הצליות צריכות להתחיל מוקדם יותר.

מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה,
וְעוֹשֶׂה לוֹ לִמּוּדִין, נסרים וְנוֹתְנָן עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
נוֹתֵן עַל גַּבָּיו כִּסּוּי, וְנוֹטְלוֹ בַּשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲזִיר.
וְאִם הֶחְזִיר, הֲרֵי זֶה חַיָּב,
מִפְּנֵי שֶׁבָּא לִידֵי מֵרוּחַ, וְהַמְּמָרֵחַ בַּשַּׁבָּת, הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת.
מְבַקְּרוֹ וְעוֹדֶנּוּ בַּתַּנּוּר: בודק את רמת הצליה של הפסח בלי להוציאו מהתנור
אִם נִצְלָה - נוֹטְלוֹ, וְאִם לָאו - מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיִּצָּלֶה.
נִצְלָה הַחִיצוֹן וְלֹא נִצְלָה הַפְּנִימִי, קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַנָּא.

(ב)

הַפֶּסַח, מַחְזִירִין אוֹתוֹ שָׁלֵם, וְאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ חֲתִכּוֹת. שנראות כבשר חול

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ר' יהודה חולק על הלכה א, ומתיר להחזיר את הפסח לתנור בשבת אם עוד לא נצלה כראוי. וראו ספרי דברים קלד, שם הוא אוסר להחזיר כשצולה את הפסח בחתיכות על גבי גחלים אפילו ביו"ט שחל בחול, ראו לעיל ה, י.
לדעת ר' שמעון החמירו בית הלל שלא להחזיר גם איברים של הפסח, למרות שאין בהם חשש מראית עין של בשר חול. המחלוקת הזאת אינה מנויה במסכת עדויות בין חומרי בית הלל.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אָסוּר.
בְּיוֹם טוֹב, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מֻתָּר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל עַל הַפֶּסַח,
שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתוֹ שָׁלֵם, וְאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ חֲתִכּוֹת.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? עַל הָאֵבָרִין,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מַחְזִירִין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַחְזִירִין.

הפסח ומנוייו

(ג)

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפִּין, יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

הֻמְנָה עַל אֶחָד מֵהֶן, אוֹכֵל מִמָּקוֹם שֶׁהֻמְנָה.

לעניין היתום ראו משנה ח, א. לדברי ר' שמעון ראו שם משנה ג.

הֻמְנָה עַל שְׁנֵי פְסָחִים, אוֹכֵל מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם נִמְנִין עַל הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט,
וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם.

(ד)

לֹא יִשְׁחֹט אָדָם עַל יְדֵי עבור בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,
וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ - אֶלָּא מִדַּעְתָּן.

אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

העבד והשפחה אוכלים מהפסח של רבם, אלא אם לא שחט עליהם. לגבי השאר, אם שחטו בחבורה כלשהי אוכלים שם כברירת מחדל.

וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן וּבֵין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן.
וְכֻלָּן אלה ואלה שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָן וְשָׁחַט רַבָּן עֲלֵיהֶן - אוֹכְלִין מִשֶּׁלְּעַצְמָן,
חוּץ מִן הָעֶבֶד, שֶׁאוֹכֵל מִשֶּׁלְּרַבּוֹ.

(ה)
עֶבֶד עִבְרִי, וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, אוֹכְלִין מִשֶּׁלְּעַצְמָן.

מי שחציו עבד – ראו משנה ח, א.

עֶבֶד שֶׁלִּשְׁנֵי שׁוּתָפִין, אוֹכֵל מִשֶּׁלִּשְׁנֵיהֶן.

הֻמְנָה עַל אֶחָד מֵהֶן, אוֹכֵל מִמָּקוֹם שֶׁהֻמְנָה.

הברייתא מרחיבה את משנה ח, ב, העוסקת בבעיות תקשורת בין העבד לרבו. המשנה כר' נתן.

הֻמְנָה עַל שְׁנֵי פְסָחִים, אדם שנמנה בשתי חבורות אוֹכֵל מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן.
אֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, עבד ששכח מה אמר לו רבו, ושחט טלה וגדי, ואינו זוכר איזה מהם ראשון
אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלְּרַבּוֹ.
שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרִיפָה,
וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,
שֶׁכְּבָר נִזְרַק הַדָּם עֲלֵיהֶם.

(ו)
בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁנִּמְנוּ עַל הַפֶּסַח,

בניגוד למשנה ח, ג, שאין להימנות אם אין כזית לכל אחד – כאן נמנים, ואם לא נשאר כזית בשר – מחלוקת האם צריכים לעשות פסח שני.

אִם יֵשׁ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, יֹאכֵלוּ, וְאִם לָאו, לֹא יֹאכֵלוּ.
נִמְנוּ עָלָיו זֶה אַחַר זֶה,
הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יֹאכֵלוּ, וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יֹאכְלוּ,
וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. דִּבְרֵי רַבִּי.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,
שֶׁכְּבָר נִזְרַק עֲלֵיהֶם הַדָּם.

(ז)
בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁרָצוּ לְהַמְנוֹת אֲחֵרִים עַל פִּסְחָן, הָרְשׁוּת בְּיָדָן.

ראו משנה ח, ג-ד, וכן מכילתא פסחא ג.

רָצוּ לְהִמָּשֵׁךְ וּלְהַמְנוֹת אֲחֵרִים עַל פִּסְחָן, הָרְשׁוּת בְּיָדָן.
הַמַּמְנֵה אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
רָצָה לְהִמָּשֵׁךְ וּלְהַמְנוֹת אֲחֵרִין עַל חֶלְקוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
לְעוֹלָם נִמְשָׁכִין וְהוֹלְכִין,
וּבִלְבַד שֶׁנִּשְׁתַּיַּר אֶחָד מֵחֲבוֹרָה רִאשׁוֹנָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וְרַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בֵּין מֵחֲבוֹרָה רִאשׁוֹנָה בֵּין מֵחֲבוֹרָה אַחֶרֶת,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ אֶת הַפֶּסַח כְּמוֹת שֶׁהוּא.

(ח)

בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁרָצוּ לְהַמְנוֹת אֲחֵרִים עַל חֶלְקָן, בתשלום

הָרְשׁוּת בְּיָדָן, מָעוֹת חֻלִּין.

למרות שאין למכור קודשים, בפסח ובחגיגה מותר, ואין המחיר מתקדש.

רָצוּ לְהִמָּשֵׁךְ, לְהַמְנוֹת אֲחֵרִים עַל חֶלְקָן,
הָרְשׁוּת בְּיָדָן, וּמָעוֹת חֻלִּין.
הַמַּמְנֵה אֲחֵרִים עַל חֶלְקוֹ,
הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, הַמָּעוֹת חֻלִּין.
רָצָה לְהִמָּשֵׁךְ, לְהַמְנוֹת אֲחֵרִים עַל חֶלְקוֹ,
הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, הַמָּעוֹת חֻלִּין.
הַמַּמְנֵה אֲחֵרִים עַל חֲגִיגָתוֹ, הַמָּעוֹת חֻלִּין.
רָצָה לְהִמָּשֵׁךְ וּלְמַנּוֹת אֲחֵרִים עַל חֲגִיגָתוֹ, הַמָּעוֹת חֻלִּין.
הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו, לֹא עָשָׂה כְלוּם,
הַמָּעוֹת גָּזֵל בְּיַד בְּעָלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַטָּאת וְאָשָׁם.

(ט)
בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁמֵּתוּ מִקְצָתָן, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ מִקְצָתָן,

אמנם אם מתו כל המנויים על הפסח הוא פסול, ראו משנה ז, ט.

הַשְּׁאָר אוֹכְלִין וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

(י)

בְּנֵי חֲבוֹרָה, שֶׁהָיָה אֶחָד בָּהֶן שֶׁהָיוּ יָדָיו רָפוֹת, בלשון סגי נהור: שחוטף הרבה

רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: "טֹל חֶלְקָךְ שֶׁלָּךְ!"

אם רוצים, יכולים לחלק את הפסח עם תחילת אכילתו לפי המנויים עליו, ואינם חייבים לאכלו יחדיו. והשוו משנה ח, ד, לגבי מי שהמנה עימו אחרים על פסחו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶסַח,
אֶלָּא אַף בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁעָשׂוּ סִבּוֹל, súmbolon: הסכם להתחלק בהוצאות המשתה
וְהָיָה בָהֶן אֶחָד שֶׁהָיוּ יָדָיו רָפוֹת,
רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: "טֹל חֶלְקָךְ שֶׁלָּךְ!"
רָצוּ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ טוֹבָה, בָּא וְאוֹכֵל עִמָּהֶן.

(יא)
מְצֹרָע מֻסְגָּר, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי;

למרות שהמצורעים והיולדת אינם יכולים לאכול בזמן השחיטה, והמוסגר והיולדת אף צריכים להביא קרבן לכפרתם בערב פסח – שוחטים עליהם, כי מניחים שיביאו את קרבנם ויוכלו לאכול בערב.
ר' ישמעאל מדייק, שהמפקח את הגל (ראו משנה ח, ו) לפעמים פטור מפסח שני: אם נמצאה הגופה בקצה הרחוק של הגל וכדומה.
לגבי הביטוי "כולם" – הוא מתיחס לזב שראה שתי ראיות ולשומרת יום כנגד יום, המופיעים רק במשנה ח, ה.

מֻחְלָט, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי.
יוֹלֶדֶת, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ יוֹם אַרְבָּעִים לְזָכָר, וְיוֹם שְׁמוֹנִים לִנְקֵבָה,
וְכֻלָּן מצורע מוסגר, זב שראה שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שֶׁנִּטְמְאוּ שהתבררה טומאתם בֵּין לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, בֵּין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים,
הֲרֵי הֵן כִּמְפַקֵּחַ הַגַּל, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁהֵן כִּמְפַקֵּחַ הַגַּל,
וּפְעָמִים שֶׁמְּפַקֵּחַ הַגַּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן.
כֵּיצַד?
הָיָה גַּל אָרֹךְ, בָּדַק בְּצַד זֶה וְנִמְצֵאת טֻמְאָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי,
הֲרֵי הוּא כַיּוֹצֵא בָהֶן, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
הָיָה גַּל עָגֹל, הֲרֵי הֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
וְכֻלָּן שֶׁנִּטְמְאוּ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, חוזר על הנאמר לעיל
הֲרֵי הוּא כַיּוֹצֵא בָהֶן, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

(יב)
הָיָה טָמֵא בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה, וְטָהוֹר בְּשָׁעַת זְרִיקָה,

גם כאן הכוונה לזב ולשומרת יום כנגד יום, שנטמאו לפני השחיטה או לפני הזריקה, או לחולה שאינו יכול לאכול כזית; וראו משנה ח, ה-ו.

טָהוֹר בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה, וְטָמֵא בְּשָׁעַת זְרִיקָה,
הֲרֵי זֶה אֵין אוֹכֵל, וְצָרִיךְ לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
חוֹלֶה בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה, וְאֵין יָכוֹל לוֹכַל כַּזַּיִת, חָלוּם בריא בְּשָׁעַת זְרִיקָה, וְיָכֹל לוֹכַל כַּזַּיִת,
חָלוּם בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה, וְיָכֹל לוֹכַל כַּזַּיִת, חוֹלֶה בְּשָׁעַת זְרִיקָה, וְאֵין יָכוֹל לוֹכַל כַּזַּיִת,
הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל, וְצָרִיךְ לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
לְעוֹלָם אֵין יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ
עַד שֶׁיְּהֵא חָלוּם בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה וּבְשָׁעַת זְרִיקָה.
וְכֻלָּן, סָפֵק נִזְרַק עֲלֵיהֶן דָּם, סָפֵק לֹא נִזְרַק עֲלֵיהֶן דָּם,
סָפֵק יֵשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, סָפֵק אֵין בָּהֶן,
סָפֵק טְמֵאִין, סָפֵק טְהוֹרִין,
פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
זֶה הַכְּלָל: כָּל הַסְּפֵקוֹת פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

(יג)
רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

חולק על הלכה יא, שקבעה ששומרת יום כנגד יום שנטמאה לאחר זריקת דמים חייבת בפסח שני. ר' יוסי קובע שרק ערל, שצריך למול, חייב בפסח שני אם נזרק עליו הדם. וראו משנה ח, ח, במימרה של בית הלל.

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ דָּם, וְאַחַר כָּךְ רָאָת,
הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, וּפְטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,
שֶׁכְּבָר יָצָאת בִּזְרִיקָה.
אֲבָל עָרֵל שֶׁנִּזְרַק עָלָיו דָּם, וְאַחַר כָּךְ מָל,
הֲרֵי זֶה אֵין אוֹכֵל, וְחַיָּב לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

(יד)
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק:

ראו משנה ח, ח, המתפרשת כאן דווקא לגבי גרים, זכרים ונקבות.
ר' אליעזר בן יעקב מעיד שנהגו כבית שמאי.

מוֹדִין בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל בְּעָרֵל זָכָר, שֶׁמְּקַבֵּל הַזָּאָה וְאוֹכֵל.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? עַל עָרֵל גּוֹי,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר.
אֶחָד נָכְרִי שֶׁמָּל וְאַחַת שִׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה.
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִצְטְרָטִיוֹטוֹת  stratiótai: חיילים רומיים וְשׁוֹמְרֵי צִירִין שומרי שערים
הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁטּוֹבְלִין, וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב.

(טו)
בְּנֵי חֲבוֹרָה, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶהוּ,

למרות האמור לעיל, הלכה יב, ספק מסוג זה שחל לפני זריקת הדם פוסל את כל החבורה ולכן את הפסח עצמו, ולכן עליהם לעשות פסח שני, וראו משנה ז, ט.
אבל אם חל הספק על הציבור כולו – אין פוסלים את כל הפסחים אלא עושים פסח בטומאה, וראו משנה ז, ו.

צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
צִבּוּר, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶהוּ,
עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּטֻמְאָה.

(טז)

בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁהֻמְנָה אֶחָד עִמָּהֶן, אֲפִלּוּ מִן הַצְּדָקָה, בחינם, שלא שילם על חלקו
הֲרֵי זֶה חוֹלֵק עִמָּהֶן בָּעוֹרוֹת.

(יז)
בְּנֵי חֲבוֹרָה שֶׁטָּעוּ וְאָכְלוּ פִסְחֵיהֶן שֶׁלַּחֲבֵרֵיהֶן,

הברייתא מתארת מקרה שאוכלים פסח שאינו שלהם, או שהוא פסול, ואינם יוצאים ידי חובה. אבל בני החבורה השניה, שלא אכלו כלל פסח – פטורים מפסח שני, כי בזמן זריקת הדם היו ראויים לאכול את הפסח.
לגבי המצב של עירוב הפסחים, ראו משנה ט, י.
האמור בהלכה יב אינו חל על המקרה שהפסח היה ספק פסול, אלא רק על מקרה שהפסח ספק טמא.

אוֹמְרִין לָהֶן בני החבורה השניה "אִכְלוּ אֶת שֶׁלָּנוּ!" את הפסח שנשאר, שהוא שלכם.
אָכְלוּ אֶת שֶׁלָּהֶן, וְנִמְצֵאת יַבֹּלֶת בְּעוֹרוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, של הפסח שלהם, ומתברר שהיה פסול
צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
עָשׂוּ פֶסַח שֵׁנִי, וְטָעוּ וְאָכְלוּ פִסְחֵיהֶן שֶׁלַּחֲבֵרֵיהֶן, שוב
אוֹמְרִין לָהֶן: "אִכְלוּ אֶת שֶׁלָּנוּ!"
אָכְלוּ אֶת שֶׁלָּהֶן, וְנִמְצֵאת יַבֹּלֶת בְּעוֹרוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן,
צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. כלומר לא יצאו ידי חובה.
נִמְצְאוּ אוֹכְלִין אַרְבָּעָה פְסָחִים, וִידֵי חוֹבָתָן לֹא יָצָאוּ.
חָמֵשׁ חֲבוֹרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן,
וְנִמְצֵאת יַבֹּלֶת בְּעוֹרוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן,
צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.