ביאור:משנה נזיר פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נזיר: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת נזיר עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

טומאה וצרעת של נזירים[עריכה]

חטיבה I: קרבנות נזירים משותפים[עריכה]

השוו פסחים ט, י-יא, לגבי מקרה דומה של ספק, הגורם לקרבנות משותפים.

המשנה מציגה את הפתרון לבעיה, תוך מאמץ לחסוך בקרבנות. נראה שהיא בשיטת ר' שמעון, ראו לעיל ב, ח ולעיל ה, ו.

שיוך הקרבנות לזה או לזה תלוי בספק, וכנראה אינם שורפים את השיער שגילחו.

(א) שני נזירים, שאמר להן אחד: ראיתי אחד מכם, שנטמא, ואיני יודע איזה מכם

מגלחין, לאחר שהשלימו את נזירותם ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה
ואומר: אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך.
ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך.
וסופרין שלושים יום, שבהם שניהם נוהגים כנזירים, אבל אינם נודרים נזירות ומביאין קרבן טהרה אחד משותף.
ואומר, אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך, הקרבנות הקודמים וזה - קרבן טהרתי.
ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך.

מת אחד מהן - אמר רבי יהושע: יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר מתנדב ל60 יום נזירות

ואומר: אם טמא הייתי - הרי אתה נזיר מיד.
ואם טהור הייתי - הרי אתה נזיר אחר שלושים יום.
וסופרין שלושים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה,
ואומר: אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך.
ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה בספק. הקרבן מיותר, אבל עלי להקריבו מספק
וסופרין שלושים יום ומביאין קרבן טהרה
ואומר: אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך, הקרבנות הקודמים וזה - קרבן טהרתי.
ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה בספק, וזהו קרבן טהרתך.

חטיבה II: ספק טומאה בנזיר יחיד[עריכה]

בן זומא טוען שלא קל למצוא מתנדב לנזירות, והשוו לעיל, ב, ה-ו, שבעבר היו נזירים מצויים יותר, אם לא היו צריכים לשלם את קרבנותיהם.

הקרבן הראשון מורכב מחטאת העוף שהיא חלק מקרבן הטומאה, ומעולת בהמה שהיא חלק מקרבן הטהרה - אבל אין בה עולת העוף והאשם מקרבן הטומאה, שאינם מעכבים. הנזיר מגלח על עולת הבהמה.

אמר לו בן זומא: ומי שומע לו, שידור כנגדו בנזיר?

אלא: מביא חטאת העוף ועולת בהמה,
ואומר: אם טמא הייתי - החטאת מחובתי, והעולה נדבה.
ואם טהור הייתי - העולה מחובתי, והחטאת בספק.
וסופר שלושים יום, ומביא קרבן טהרה,
ואומר: אם טמא הייתי - העולה הראשונה נדבה, וזו חובה.
ואם טהור הייתי - העולה הראשונה חובה, וזו העולה שבין קרבנות הטהרה - נדבה, וזה החטאת והשלמים שבקרבן הטהרה - שאר קרבני.

אמר רבי יהושע: נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים.

אבל הודו לו חכמים, לבן זומא:


המשנה משלבת שלושה מקרים המחייבים גילוח: סיום נזירות, טומאת הנזיר, וסיום הצרעת - המחייבת שתי תגלחות (ראו ויקרא יד ח-ט). אם הנזיר סיים צרעת ודאית - מגלח מייד, ולאחר שבעה ימים שוב, ומשלים את הנזירות, כפי שלמדנו לעיל ו, ה. אם היה טמא ודאי - מגלח מייד ומונה מחדש את הנזירות, אבל אם היה ספק - עליו להמתין 30 יום בין תגלחת לתגלחת, כפי ששנינו במשנה א. אם היו לנזיר שני ספיקות, רק לאחר שיצא מספק תגלחות המצורע מתחיל למנות נזירות, ומגלח פעם אחת על הטומאה ולבסוף על הנזירות. וראו פירוט ארוך למצבים אלו בתוספתא ו, א.

הקשר בין שלוש התגלחות מרמז על קשר בין הנזיר למצורע, ששניהם יוצאים מכלל הציבור: זה לקדושה וזה לטומאה, ויתכן לראות כאן שלילה של הנזירות. וראו גם תוספתא ה, ד, שמכריעה בניגוד לדעת רשב"י שם. אבל ראו הבחנות בין התגלחות בתוספתא א, ח.

(ב) נזיר שהיה טמא בספק, ומוחלט מצורע שנרפא בספק

אוכל בקודשים אחר ששים יום
ושותה יין, ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום
שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר - בזמן שהיא ודאי
אבל בזמן שהיא ספק - אינה דוחה: