ביאור:משנה חולין פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מסכת חולין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מבוא למסכת חולין ומבנה המסכת

שחיטת חולין לעומת שחיטת קדשים[עריכה]

חטיבה I: תנאי השחיטה[עריכה]

שחיטת הקטן פסולה אם לא ראו אותו, אבל השוו תוספתא א, ג - שם מכשירים את שחיטתו אם יודע לשחוט.

לעומת זאת פוסלים בתוספתא את שחיטת המין, וראו תוספתא א, א-ג.

(א) הַכֹּל שׁוֹחֲטִין - וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמֵּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן.
וְכֻלָּם, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָן - שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

שְׁחִיטַת נָכְרִי - נְבֵלָה, וּמְטַמָּא בַמַּשָּׂא. כדין נבלה

הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ שחילל את השבת או את יום הכיפורים - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.


כפי שראינו במשנה א, לא הכל שוחטים. המשנה באה להגביל גם את הכלל "בכל שוחטים", וראו תוספתא א, ד-ז.

מגל קציר ומגרה (משור) הם בעלי שיניים המוטות לכיוון משיכת הכלי. אם שחט בהם בכיוון השני - בית הלל מכשירים.

לגבי השוחט בציפורן - כדרך המליקה - השוו משנה ד.

(ב) הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, וּבַצּוּר, וּבַקָּנֶה - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, כאמור במשנה א וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בכל זמן, כבמשנה א וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין בכל כלי

חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, שיני השוחט או שיני בהמה מתה וְהַצִּפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. קורעים את הצואר ואינם חותכים אותו יפה

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר כְּדֶרֶךְ הוֹלָכָתָהּ - בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין, וּבֵית הֶלֵּל מַכְשִׁירִין.

וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ מחו את שיני המגל - הֲרֵי זוֹ כִסְכִין.


חטיבה II: שחיטת העוף[עריכה]

השחיטה חייבת לדעת ת"ק לחתוך את כל הסימן, ולהגיע לפחות לעובי של חוט בצידו הפנימי. ר' יוסי בר' יהודה מסתפק ברוב הסימן. וראו לקמן ב, א.

(ג) הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.

רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ.


מליקה כשרה רק בעורף, והביטוי "כשרה" אינו בדיעבד, אלא מובא כניגוד לדין השחיטה מהעורף.

וראו תוספתא א, יא, שפוסלת שחיטה מהצדדים.

(ד) הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.

הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין - מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף - שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.

הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף - מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.

הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר - מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה;

שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה.

ההיפוך בין מליקה לשחיטה מרמז שאין מדובר בהיררכיה אלא בגזירה, וראו בראשית רבה מד א.

ההבחנה בין הקודשים לחולין אינה לגמרי היררכית, ויש קדושה מסוימת גם בבשר החולין.

בגלל המסר הזה מרחיבה המשנה לדינים מהופכים נוספים. וראו דינים כאלה גם בתוספתא א, יב-כו.

חטיבה III: הבדלה בין קודש לקודש[עריכה]

נִמְצָא הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה - פָּסוּל בִּמְלִיקָה;

הַכָּשֵׁר בִּמְלִיקָה - פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.


תורים הם דווקא גדולים, ובני יונה הם גוזלים. בתחילת הציהוב - כלומר בשלב המעבר - שניהם פסולים.

(ה) הַכָּשֵׁר בַּתּוֹרִין תורים בוגרים כשרים לקרבן - פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה;

הַכָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה גוזלים - פָּסוּל בַּתּוֹרִין.
תְּחִלַּת הַצֵּהוּב - בָּזֶה וּבָזֶה פָסוּל.


לגבי פרה אדומה ועגלה ערופה ראו פרה א, א, לגבי הגיל שלהן, ויתכן גם לפרש בדומה למשנה ד, על מקום השחיטה.

הכוהנים והלוויים - אין המשנה מדייקת: אכן יש כהנים העובדים לפני גיל 30 או אחרי גיל 50, ולווים בגילאים אלו פסולים, וכן לויים בעלי מום כשרים וכהנים פסולים, אבל כמובן יתכנו מקרים ששניהם כשרים. וראו תוספתא א, טז, שהמדובר דווקא בלוויים בתקופת המדבר, ומאוחר יותר נפסלו הלוויים רק בקול ולא בגילם.

כך גם לגבי הטומאה: כלי חרס סגור, שנגעה בו טומאה מבחוץ טהור וכלי אחר טמא (ראו כלים י א,) ואילו טומאה באויר הכלי, שאינה נוגעת בגופו, מטמאת כלי חרס ולא כלי אחר (כלים ב, א,) אבל יש מצבים שכלי חרס וגם כלים אחרים טהורים.

פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, ופשוטי כלי מתכת כן, ואילו גולמי כלי מתכת (שלא נגמרה יצירתם) אינם מקבלים טומאה ואילו גולמי כלי עץ מקבלים - ראו כלים יא, א ושם טו א. כמובן גם כאן יש כלים טהורים לגמרי.

לגבי השקדים ראו מעשרות א, ד.

(ו) הַכָּשֵׁר בַּפָּרָה - פָּסוּל בָּעֲגָלָה;

הַכָּשֵׁר בָּעֲגָלָה - פָּסוּל בַּפָּרָה.

הַכָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים - פָּסוּל בַּלְוִיִּם;

הַכָּשֵׁר בַּלְוִיִּם - פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.

הַטָּהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ - טָמֵא בְכָל הַכֵּלִים;

הַטָּהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים - טָמֵא בִכְלִי חֶרֶשׂ.

הַטָּהוֹר בִּכְלִי עֵץ - טָמֵא בִּכְלֵי מַתְּכוֹת;

הַטָּהוֹר בִּכְלֵי מַתְּכוֹת - טָמֵא בִכְלִי עֵץ.

הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים שקדים מרים צעירים שחייבים במעשרות - פָּטוּר בַּמְּתוּקִים;

הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים שקדים מתוקים בשלים - פָּטוּר בַּמָּרִים.


לגבי התמד - ראו מע"ש א, ג. יש נוסחאות הקושרות לכאן גם את מקואות ז, ב.

לגבי האחים ראו שקלים א, ז, וכן בכורות ט, ג.

לגבי המכר והקנס ראו כתובות ג, ח. מכאן ואילך משנה המשנה את דרך הניסוח.

לגבי חליצה - אפשרית רק בגדולה, ראו יבמות יב, ד, ואילו מיאון - רק בקטנה, ראו שם יג, א.

בעניין ההבדלה והתקיעות יש הבדלה כפולה: בין התקיעות להבדלה, ובין שבת ליו"ט.

המעבר מיו"ט לשבת הוא עליה בקדושה, ולכן תוקעים (ראו סוכה ה, ה,) ואילו יו"ט שחל במוצ"ש - אין תוקעים אלא מבדילים, כי זו ירידה בקדושה, כמו משבת לחול.

העיסוק בדרגת הקדושה מרמז על המעבר מענייני הקודשים במסכתות הקודמות לענייני החולין כאן, ולטענה שגם בחולין יש קדושה מסוימת, כמו ביו"ט.

(ז) הַתָּמָד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ נחשב מים - אֵינוּ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר,

מִשֶּׁהֶחְמִיץ דינו כיין - נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

הָאַחִים הַשּׁוּתָפִים שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן שעברו לשותפות - פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה,

וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שהם אחים - פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס על אונס נערה פנויה - אֵין מֶכֶר,

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר ילדה שאביה רשאי למכרה כאמה - אֵין קְנָס.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן ילדה שיכולה למאן לנישואין שהשיאוה אנשי משפחתה - אֵין חֲלִיצָה,

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה בוגרת שמת בעלה בלי ילדים - אֵין מֵאוּן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה - אֵין הַבְדָּלָה,

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה - אֵין תְּקִיעָה.
כֵּיצַד? - יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - תּוֹקְעִין, וְלֹא מַבְדִּילִין;
לְאַחַר הַשַּׁבָּת - מַבְדִּילִין, וְלֹא תוֹקְעִין.

כֵּיצַד מַבְדִּילִין? - "בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ".

רְבִּי דוֹסָה אוֹמֵר: "בֵּין קֹדֶשׁ הֶחָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל".