ביאור:משנה חולין פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
המסכת נקראת "חולין", אבל כבר בפרק א נרמז שגם בבשר חולין יש קדושה, וההבחנה אינה בין קודש לחול אלא בין קודש לקודש. ואכן, במדבר לצורך כל אכילת בשר היו מקריבים שלמים, וראו דברים יב, שם הותר לאכול בשר תאוה, אבל עדיין חלה עליו לשון "זביחה". כמו בקדשים, גם כאן יש חשיבות לכוונת השוחט, והבשר עלול להיפסל, כפי שניתן לראות בסוף פרק ב.
יתכן להסביר את היחס המיוחד לאכילת הבשר בכך שמדובר בהריגת בעלי חיים, דבר שקשה להצדיקו ללא הממד של הקדושה, המדגיש את עליונות האדם כעליונות מהותית מעל בעלי החיים, ואכן, בימי אדם הראשון נאסר על בני האדם לאכל בשר בכלל. רמז נוסף להסתייגות מהריגת בעלי חיים נמצא בדברים יב כד, ומתבטא באיסור אכילת הדם, וכן בויקרא יז יג-יד, שם נדרש לכסות את דם החיה והעוף. במקביל לכך, גם בקדשים נודע לדם תפקיד מיוחד, שהרי הוא נשפך על יסוד המזבח. בכך ניכר שוב הדמיון בין קדשים לחולין.
שורת מצוות נראית לכאורה כביטוי של חמלה על רגשי האמהות החייתיים: איסור שחיטת "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח), איסור בישול גדי בחלב אמו (שמות כג יט), מצוות שילוח הקן (דברים כב ו-ז), וכן איסור הקרבת עגל צעיר (ויקרא כב כז). אבל חכמים התייחסו למצוות אלו כאל גזרות הכתוב, ולא חפשו את טעמיהן. את איסור בישול הבשר והחלב הם הרחיבו, ואילו את שילוח הקן צמצמו והתירו בתנאים מסוימים. עם זאת נשארו מעט סימנים לרעיון האמהות, בכך שבשר עוף בחלב לא נאסר מהתורה, ובצמצום של איסור "אותו ואת בנו" לאם ולבנה דווקא.
קבוצת מצוות נוספת היא מתנות הכהונה מהבשר, הכוללות את הזרוע הלחיים והקבה ואת ראשית הגז. כאן אנו נוכחים בצמצום משמעותי של המצוות, ביחס לפשט הכתוב. הצמצום מושג ע"י הקביעה שבמקרי ספק אין לתת את המתנות הללו, כי "המוציא מחברו עליו הראיה", וראו להלן י, ג. והשוו לבכור ולמעשר בהמה, ראו מבוא למסכת בכורות. במיוחד נוכחים אנו במידת הצמצום הזו אם אנו משוים את "ראשית הגז" למצוות הביכורים משבעת המינים, המפורטת במסכת ביכורים.
לענייני השחיטה והטריפה מוקדשים ארבעת הפרקים הראשונים, ושאר שמונת הפרקים מוקדשים כל אחד למצוה אחת. ברוב הפרקים פתיחה המגדירה את תחולת המצווה, ולעיתים גם משווה אותה למצוות אחרות. כך מושווית מצוות ראשית הגז לנתינת הזרוע הלחיים והקבה (ראו לקמן יא, א,) ומצוות שילוח הקן למצוות כיסוי הדם (ראו לקמן יב, א.) ההשוואה הראשונה מתבקשת, כי שתי המצוות הן מתנות כהונה ומקורן בפסוקים סמוכים (דברים יח ג-ד); ואילו ההשוואה השניה נובעת מהתחולה הדומה של המצוות, שאינן נהוגות בבהמה.
כאמור, נפתחת המסכת במצוות השחיטה. פרק א משווה את שחיטת החולין לשחיטת הקדשים, ופרק ב מפרט את דיני השחיטה. פרק ג עוסק בטריפה ובבעלי חיים אסורים באכילה אפילו אם נשחטו. פרק ד עוסק בהמלטה ובשחיטת הבהמה המקשה להמליט, כדי לנצל את בשרה ואת בשר העובר. בהקשר זה עוסקת המשנה בשאלת ראשית החיים של העובר כיצור חי, ומזכירה גם את עובר האדם.
פרק ה עוסק באיסור השחיטה של בהמה וולדה, ופרק ו במצוות כיסוי הדם בשחיטת חיה ועוף. פרק ז עוסק באיסור אכילת גיד הנשה, שמקורו בספר בראשית, ופרק ח - באיסור אכילת בשר בחלב, באיסור אכילת הדם והחֵלֶב. פרק ט עוסק בטומאת הנבלה לעומת טהרת הטריפה השחוטה, ויתכן שבמקורו היה פרק סיום למסכת.
פרקים י-יא עוסקים במתנות הכהונה - הזרוע הלחיים והקבה וראשית הגז, ופרק יב במצוות שילוח הקן, הקשורה לציד העוף. מצווה זו גם מספקת סיום נאה למסכת, שהרי דווקא במצווה קלה זו נזכר בתורה שכרו של המקיים אותה.
שחיטת חולין לעומת שחיטת קדשים
[עריכה]חטיבה I: תנאי השחיטה
[עריכה]|
שחיטת הקטן פסולה אם לא ראו אותו, אבל השוו תוספתא א, ג - שם מכשירים את שחיטתו אם יודע לשחוט. לעומת זאת פוסלים בתוספתא את שחיטת המין, וראו תוספתא א, א-ג. |
(א) הַכֹּל שׁוֹחֲטִין - וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,
- חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמֵּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן.
- וְכֻלָּם, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָן - שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
שְׁחִיטַת נָכְרִי - נְבֵלָה, וּמְטַמָּא בַמַּשָּׂא. כדין נבלה
הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ שחילל את השבת או את יום הכיפורים - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
|
כפי שראינו במשנה א, לא הכל שוחטים. המשנה באה להגביל גם את הכלל "בכל שוחטים", וראו תוספתא א, ד-ז. מגל קציר ומגרה (משור) הם בעלי שיניים המוטות לכיוון משיכת הכלי. אם שחט בהם בכיוון השני - בית הלל מכשירים. לגבי השוחט בציפורן - כדרך המליקה - השוו משנה ד. |
(ב) הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, וּבַצּוּר, וּבַקָּנֶה - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, כאמור במשנה א וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בכל זמן, כבמשנה א וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין בכל כלי
- חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, שיני השוחט או שיני בהמה מתה וְהַצִּפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. קורעים את הצואר ואינם חותכים אותו יפה
הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר כְּדֶרֶךְ הוֹלָכָתָהּ - בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין, וּבֵית הֶלֵּל מַכְשִׁירִין.
- וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ מחו את שיני המגל - הֲרֵי זוֹ כִסְכִין.
חטיבה II: שחיטת העוף
[עריכה]|
השחיטה חייבת לדעת ת"ק לחתוך את כל הסימן, ולהגיע לפחות לעובי של חוט בצידו הפנימי. ר' יוסי בר' יהודה מסתפק ברוב הסימן. וראו לקמן ב, א. |
(ג) הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
- רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ.
|
מליקה כשרה רק בעורף, והביטוי "כשרה" אינו בדיעבד, אלא מובא כניגוד לדין השחיטה מהעורף. וראו תוספתא א, יא, שפוסלת שחיטה מהצדדים. |
(ד) הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
- הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין - מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה.
הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף - שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
- הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף - מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה.
הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר - שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
- הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר - מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה;
שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה.
|
ההיפוך בין מליקה לשחיטה מרמז שאין מדובר בהיררכיה אלא בגזירה, וראו בראשית רבה מד א, וכן מכילתא כספא סוף כ. ההבחנה בין הקודשים לחולין אינה לגמרי היררכית, ויש קדושה מסוימת גם בבשר החולין. בגלל המסר הזה מרחיבה המשנה לדינים מהופכים נוספים. וראו דינים כאלה גם בתוספתא א, יב-כו. |
חטיבה III: הבדלה בין קודש לקודש
[עריכה]נִמְצָא הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה - פָּסוּל בִּמְלִיקָה;
- הַכָּשֵׁר בִּמְלִיקָה - פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.
|
תורים הם דווקא גדולים, ובני יונה הם גוזלים. בתחילת הציהוב - כלומר בשלב המעבר - שניהם פסולים. |
(ה) הַכָּשֵׁר בַּתּוֹרִין תורים בוגרים כשרים לקרבן - פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה;
- הַכָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה גוזלים - פָּסוּל בַּתּוֹרִין.
- תְּחִלַּת הַצֵּהוּב - בָּזֶה וּבָזֶה פָסוּל.
|
לגבי פרה אדומה ועגלה ערופה ראו פרה א, א, לגבי הגיל שלהן, ויתכן גם לפרש בדומה למשנה ד, על מקום השחיטה. הכוהנים והלוויים - אין המשנה מדייקת: אכן יש כהנים העובדים לפני גיל 30 או אחרי גיל 50, ולווים בגילאים אלו פסולים, וכן לויים בעלי מום כשרים וכהנים פסולים, אבל כמובן יתכנו מקרים ששניהם כשרים. וראו תוספתא א, טז, שהמדובר דווקא בלוויים בתקופת המדבר, ומאוחר יותר נפסלו הלוויים רק בקול ולא בגילם. כך גם לגבי הטומאה: כלי חרס סגור, שנגעה בו טומאה מבחוץ טהור וכלי אחר טמא (ראו כלים י א,) ואילו טומאה באויר הכלי, שאינה נוגעת בגופו, מטמאת כלי חרס ולא כלי אחר (כלים ב, א,) אבל יש מצבים שכלי חרס וגם כלים אחרים טהורים. פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, ופשוטי כלי מתכת כן, ואילו גולמי כלי מתכת (שלא נגמרה יצירתם) אינם מקבלים טומאה ואילו גולמי כלי עץ מקבלים - ראו כלים יא, א ושם טו א. כמובן גם כאן יש כלים טהורים לגמרי. לגבי השקדים ראו מעשרות א, ד. |
(ו) הַכָּשֵׁר בַּפָּרָה - פָּסוּל בָּעֲגָלָה;
- הַכָּשֵׁר בָּעֲגָלָה - פָּסוּל בַּפָּרָה.
הַכָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים - פָּסוּל בַּלְוִיִּם;
- הַכָּשֵׁר בַּלְוִיִּם - פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.
הַטָּהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ - טָמֵא בְכָל הַכֵּלִים;
- הַטָּהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים - טָמֵא בִכְלִי חֶרֶשׂ.
הַטָּהוֹר בִּכְלִי עֵץ - טָמֵא בִּכְלֵי מַתְּכוֹת;
- הַטָּהוֹר בִּכְלֵי מַתְּכוֹת - טָמֵא בִכְלִי עֵץ.
הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים שקדים מרים צעירים שחייבים במעשרות - פָּטוּר בַּמְּתוּקִים;
- הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים שקדים מתוקים בשלים - פָּטוּר בַּמָּרִים.
|
לגבי התמד - ראו מע"ש א, ג. יש נוסחאות הקושרות לכאן גם את מקואות ז, ב. לגבי האחים ראו שקלים א, ז, וכן בכורות ט, ג. לגבי המכר והקנס ראו כתובות ג, ח. מכאן ואילך משנה המשנה את דרך הניסוח. לגבי חליצה - אפשרית רק בגדולה, ראו יבמות יב, ד, ואילו מיאון - רק בקטנה, ראו שם יג, א. בעניין ההבדלה והתקיעות יש הבדלה כפולה: בין התקיעות להבדלה, ובין שבת ליו"ט. המעבר מיו"ט לשבת הוא עליה בקדושה, ולכן תוקעים (ראו סוכה ה, ה,) ואילו יו"ט שחל במוצ"ש - אין תוקעים אלא מבדילים, כי זו ירידה בקדושה, כמו משבת לחול. העיסוק בדרגת הקדושה מרמז על המעבר מענייני הקודשים במסכתות הקודמות לענייני החולין כאן, ולטענה שגם בחולין יש קדושה מסוימת, כמו ביו"ט. |
(ז) הַתָּמָד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ נחשב מים - אֵינוּ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר,
- מִשֶּׁהֶחְמִיץ דינו כיין - נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.
הָאַחִים הַשּׁוּתָפִים שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן שעברו לשותפות - פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה,
- וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שהם אחים - פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס על אונס נערה פנויה - אֵין מֶכֶר,
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר ילדה שאביה רשאי למכרה כאמה - אֵין קְנָס.
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן ילדה שיכולה למאן לנישואין שהשיאוה אנשי משפחתה - אֵין חֲלִיצָה,
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה בוגרת שמת בעלה בלי ילדים - אֵין מֵאוּן.
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה - אֵין הַבְדָּלָה,
- וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה - אֵין תְּקִיעָה.
- כֵּיצַד? - יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - תּוֹקְעִין, וְלֹא מַבְדִּילִין;
- לְאַחַר הַשַּׁבָּת - מַבְדִּילִין, וְלֹא תוֹקְעִין.
כֵּיצַד מַבְדִּילִין? - "בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ".
- רְבִּי דוֹסָה אוֹמֵר: "בֵּין קֹדֶשׁ הֶחָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל".