עם טעמים:
וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ויקרא אליו מלאך ה' וגומר עד וישא אברה' את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ"מ ח"ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו'. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו' הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ"כ רחוק מכוונתו כי אם היה המעשה ההוא כלו במראה הנבואה מהו והאלהים נסה את אברהם כי הנה יראה האדם בחלום דברים רחוקים וגם נמנעים ואיך יצדקו א"כ דברי הרב שכתב פכ"ד ח"ג שזכרתי למעלה מהלמודים שלמדנו ממעשה העקדה כי אם לא היה דבר מזה בהקיץ לא נלמד ממנו דבר ויהיו א"כ דברי הרב סותרים זה את זה אבל קרה זה למעייני' המרשיעים האלה לקוצר דעתם ומעוט הבנתם בדברי הרב כי הוא לא אמר שבכל דבר שנזכר ראיית מלאך או שמיעת דבריו יהיה הספור ההוא כלו במראה הנבואה, אבל אמר שראיית המלאך או שמיעת דבריו או המעשים שיעשה המלאך עצמו הוא במראה הנבואה לא בהקיץ לפי שהחושים הגשמים לא יראו את המלאך ולא ישמעו את דבריו אבל פעולות בני אדם ומעשיהם מי המונע שיהיו בהקיץ הלא תראה שספר הכתוב מה שקרה לאברהם עם לוט ונאמר אחריו וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגומר. וכן אחרי מלחמת המלכים בא לו דבור אל תירא אברם ושאר המאמרים וכן אחרי שנאמרה לו מצות המילה נאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגומר וגם אחריו נאמר וירא אליו וגומר ומצינו ביעקב בפחדו מעשו אחיו והכינו את המנח' לשלוח אליו ראה את המלאך ויאבק איש עמו שהיה לדעת הרב בנבואה כדי להבטיחו מיראת עשו וחזר הספור להודיע גלגול ביאת עשו האם אמר שיחשוב הרב בכל אלה שכל הפעולות ההן היו במראה הנבואה ושלא קרה לאברהם עם לוט מה שקרה ועם המלכים מה שסופר ושלא מל אברהם ואנשי ביתו ושלא שלח יעקב מלאכים לעשו ושלא ירא ממנו לפי שמצאנו בסוף דבור השם או המלאך על אותו ענין. הדעת נותן שהרב לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אבל שדעתו באמת הוא שראיית המלאך או שמיעתו והמעשים שנזכרו שעשה המלאך בעצמו הם במראה הנבואה אבל הספורים והמעשים שלא נתיחסו אל המלאך כי אם לאיש מן האנשים לא יאמר הרב חלילה לו שהיו במראה הנבואה עם היות שבאו בתוך הספור נבואות ודברי מלאך כיון שהפעלות ההן שנזכרו בספור אינן מהמלאך כי אם מבני אדם וכן הענין בעקדה לדעתו שהשם אמר לאברהם בחלום הלילה קח נא את בנך את יחידך וגומר וישכם אברהם בבקר ובעבור אותה נבואה עשה כל המעשים שנזכרו בספור בפעל ובהקיץ וכאשר שלח ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו אז בא אליו דבור המלאך שהיא נבואה לדעתו לאמר אל תשלח ידך אל הנער וכשהקיץ מאותה נבואה ראה את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ואח"ז אמר נבואה אחרת שנית לאמר בי נשבעתי וגומר והיו אם כן הספורים והפעלות מעשה אברהם בהקיץ ודבורי המלאך בנבואה לדעת הרב ובזה האופן יסכימו דבריו באותם שני פרקים אשר זכרתי אין בהם נפתל ועקש. וגם יורה על שזה דעתו מה שכתב פמ"ה ח"ב במדרגו' הנבואה וז"ל המדרגה הא' שיראה המלאך מדבר במראה כאברהם בשעת העקדה ע"כ. מה נמרצו דברי הרב באמרו בשעת העקדה שגלה דעתו בזה שבאותה עתה שעקד את בנו ושמע דברי המלאך אותם הדברים היו בנבואה לא מה שעשה קודם זה ולא מה שעשה אח"ז. ולדעתי היתה הנבואה הזאת לאברהם בשמעו את דברי המלאך נבואה מוחשת שהוא מין ממיני נבואה כמו שזכרתי למעלה ר"ל שהגיע לאזניו קול מוחש מאת ה' מן השמים ולא היתה זו נבואה דמיונית ולכן לא נצטרכה אל בטול החושים כי בהשתמשות חושיו שמע והבין אותה קול ועשה מעשיו. והנה היו דברי המלאך אברהם אברהם בכפל השם לפי שהיה כפשע בין יצחק ובין המות ולנחץ הדבר ולמהרו ממניעת השחיטה אמר אברהם אברהם אל תשלח ידך והנה הוסיף לומר ואל תעש לו מאומה לפי שבראשונה צוהו אל תשלח ידך אל הנער לשחטו ולפי שאולי ירצה אברהם לעשות שום רושם בגוף יצחק לסימן הדבר כדברי חז"ל לכן הוצרך לצוותו עוד ואל תעש לו מאומה כי להיות יצחק עולה תמימה לא רצה ית' שיעשה בו מום כלל ולא פצע וחבורה ומכה טריה. ואמנם למה היה השנוי במצות האל ודברו שבראשונה צוהו והעלהו שם לעולה וכאן אמר לו ואל תעש לו מאומה הנה אין ספק שמתחלה לא היה רצון השם שאברהם ישחוט את בנו אבל צוה אותו והעלהו שם לעולה כיון בו דבר אחר. וכתב הרב יונה המדקדק בס' הרקמה שהתחכם הש"י לנסות את אברהם מבלי שישנה את מאמרו בשני התחכמיות האחד מצד הצווי שלפעמים יבא לשיתגולל עליו העשיה לא שיעשהו עכ"פ והוא כמו והשקית את בית הרכבים יין ויהיה לפי זה אמרו והעלהו שם לעולה התגולל והתעסק בהעלותו לעולה לא שיעשהו בפועל כי זה היה הנסיון שרצה השם לעשות לא מה שהבין ממנו אברהם. והב' אמרו לעולה לפי שהלמ"ד תשמש מקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר והיתה כוונתו ית' שיעלהו אל אחד ההרים תחת העולה כי יהיה חשוב לפניו כקרבן עולה. ורצה הש"י שיבין אברהם והעלהו שם לעולה שהיא למ"ד מורה על הפעול והיא לא היתה כן אלא במקום תחת. והרלב"ג כתב שלמ"ד לעולה תשמש במקום בעבור ושהיתה הכוונה האלהית שיקח את בנו ויוליכהו עמו שמה להתחנן בעבודת האלהות ולראות העלאת העולה ועל זה אמר והעלהו שם לעולה ר"ל שיעלהו באותו הר בעבור העולה שיעשה שם כדי שילמד לעשות' כן. ואברהם הבין שהמצוה שיעשה ממנו העולה וזה היה הנסיון אם יבינהו כפשוטו הראשון או אם יבקש עליו פירוש וכאשר אברהם לקח את המאכלת לשחוט את בנו הודיעו המלאך שלא הבין כוונתו האלהית כי לא היתה לעשות עולה מיצחק כי אם לחנכו בעבודת הש"י ואז צפה אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואין דבריו נכונים בעיני וקרוב לדברי הרב יונה הוא מה שנראה לי בזה וענינו שהכוונה האלהית היתה שאברהם יחשוב בלבו שהיה רצון השם שהוא יעשה את יצחק עולה כליל לפניו כדי שאברהם יסכים על זה בכל לבבו ובכל נפשו מיראתו מלעבור על מצות אלהיו ובזה יעקוד את יצחק ע"ג המזבח וישלח את ידו לשחטו ברצוי מופלג ובזה אע"פ שבפעל לא תעבור השחיטה בעבור הפועל ההוא ירצה לפניו ית' כאלו נקרב עולה וגופה כליל לה' ובעבור זה ישאר יצחק מיוחד לגבוה והוא וזרעו מיוחדים להשגחתו ית' בלתי מסורים להנהגת הגרמים השממיים ושאר הכחות וכדי שאברהם לא ידע כונתו האמתית דבר לו דברים סובלים שני פרושים ואברהם יבין האחד והקב"ה יכוון באחר. והנה מאמר והעלהו שם לעולה אפשר שיובן למ"ד לעולה שהיה מורה על הפעול כדברי הר' יונה וכן הבינו אברהם. אבל הקב"ה שלא היתה כונתו אלא שהלמ"ד היא תשמש במקום כ"ף כמו להעלו' עולו' על מזבח ה' תמיד לבקר ולערב ולכל הכתוב בתורת ה'. ויהיה כח המאמר שיעלה יצחק כעולה לא ישחטהו ויהרגהו כלל. או יהיה פירושו שאמר לו ראשונה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וביאר למי יעלה לעולה באמרו אשר אומר אליך כלומר ותעלה שם לעולה הדבר אשר אומר אליך רומז אל האיל. והוא כמו ותפתח ותראהו את הילד ולפי זה לא יחזור אשר אומר אליך למה שאמר אל אחד ההרים אלא על כנוי והעלהו וכבר יורה שהש"י לא הודיעו לאברהם באיזה הר יעלה עולתו לפי שהיה בידו להעלות עולתו באחד ההרים שבארץ המוריה כרצונו. הנה אם כן לא צוה השם את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו ואל תעש לו מאומה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ולכן צדקו חז"ל באמרם ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ושאר המאמרים אשר זכרתי ואין להקשות איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם כי מאת ה' היתה זאת וכמאמר הנב א וה' העלים ממני ולא הגיד לי והותרו בזה השאלה הי"ד והט"ו. ויש מי שפירש שהשם צוה לאברהם לעשות את יצחק בנו עולה לא להיות הכוונה אלהית כן אלא כדי שישתדל הצדיק במעשה הנור' ההוא ובזה יגיע תועלת גדול ליצחק בהגיעו עד שערי מות והכניע חמרו והתיחדו הוא וזרעו להתיחדו ית' ובזה יחשוב הפועל הזה לצדקה לאברהם ואם היה יודע אברהם ויצחק אמתת הכוונה האלהית לא היתה נחשבת לאברהם העקדה לשלמות ולא ליצחק לקרבן עולה ולא יושג התכלית המכוון להוציא את יצחק וזרעו מממשלת הכחות השמיימיים והטבע הכולל וכאלו רצה הקב"ה להטעות את אברהם במחשבתו ולהעלים ממנו אמתת כוונתו מפני התועלת שהיה נמשך מזה אבל הכונה האלהי' לא נשתנתה בשום צד כי קודם העקדה ובעת העקדה תמיד היה רצון האל שלא ישחט אברהם את יצחק וגם זה דרך נאות ונכון הוא. וכאשר ראה ית' כי לא ישקוט האיש כי אם כלה מעשיו ושלא היה הדבר תלוי אלא בהולכת הסכין שלח לו מלאכו וקראו מן השמים בקול גדול ומוחש ואמר לו אברהם אברהם והוא משיבו הנני כי חשב שהיה הדבור על ענין העולה לזרזו בשעת המעשה ולזה השיבו הנני כלומר הנני עושה מצותך ועומד בנקודה האחרונה של אותו פועל ולזה ענהו המלאך אל תחשוב שבאתי לזרזך על תשלום המעשה אבל באתי למנעך ממנו וזהו ואל תעש לו מאומה. ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה צריך אל ביאור ומה שנראה לי הוא בא' מב' אופנים. האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ"ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים. ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ' שנה. והנה אברהם הסכים לעשות זה הפועל המצוה אליו עם כל זרותו ולא הרהר אחר מצות הש' לחקור ולידע למה זה ועל מה זה לפי שמדר' העובד האמתי שלא יבקש טעם למצות אדוניו זולת רצונו שהוא רוצה בכך ואמנם היה מחוייב זה בש"י להיותו נורא על כל בתכלית מה שאפשר ולהיות יראת הדבר ראויה שתהיה כפי מעלת הדבר אשר ממנו תהיה היראה הנה ראוי שתהיה מצות הש"י בתכלית מה שאפשר וכשהוא כן אין כח בשום דבר בעולם למנוע מעשות מה שתגזור לעשות אותה כי אלו היה דבר יכול לנגד ולמנוע אותה לא תהיה אותה היראה בתכלית מה שאפשר אחר שיש דבר בעולם יותר חזק מן היראה מנגד לה ולכן היה מן ההכרח שהירא אלהים האמיתי לא יהרהר אחר מדותיו כלל ואם יאמר לו הש"י לעשות דבר שהוא זר לשכל מאד יעשהו עכ"פ מצד היראה שיש לו מאת הש"י שאין ראוי לעבור על מצותיו ומזה הצד שהיה פעל העקד' זר אצל השכל שישחוט האב הזקן את הבן היחיד אשר לו הסכים אברהם עכ"פ לשחטו מאין פנות אם הדבר ראוי או בלתי ראוי ולכן נבחן מזה הפעל היותו ירא אלהים. והנה להיות מעלת היראה אמתית תכלית כל התורה ותכלית מה שאפשר לאדם להשיגו מן השלמות כאמרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה היה אברהם משתוקק להשלים הפועל הנפלא מעולת יצחק כדי להגיע אל זאת המדרגה ממעלת היראה האמתית ולזה אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כלומר אתה חושב שתכלית זה הפעל הוא לנסותך אם אתה ירא אלהים יראה אמתית ר"ל שתעשה דבר זר לשכל מצד יראה ולכן אתה רוצה להשלים הפועל לשיתברר היותך ירא אלהים לא תעשה כן ולא תגמור הפועל כי אין הכוונה בו הנסיון ההוא כי כבר ידעתי ועתה אני יודע בכל הזמנים שוה כי ירא אלהים אתה ולזה אמר מלת עתה שמורה על הווה וידעתי שמורה על העבר כלומר בכל עת אני יודע וידעתי כי ירא אלהים אתה ולכן אין צריך שתעשה דבר זר לשכל מצד יראתי וזהו ולא חשכת את בנך את יחידך ר"ל ידעתי שלא מנעת בלבך בנך עם היותו יחידך ממני מצד שאני המצוה. וזהו הדרך הראשון. והאופן הב' הוא שהדברים האלה היו מהמלאך שדבר אל אברהם בשם האל ית' אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ואמנם אמרו עוד כי עתה ידעתי וגו' הם דברי המלאך שהוא מעצמו אמרם לא בשם האל ולכן לא אמר נאם ה' כמו שאמרו בדבור השני. ולפי שיש במלאכי' חדוש ידיעה כמו שיקבלו מהשפעה מפאת סבתם לכן צדק באמרו עתה ידעתי כי נתחדשה אז הידיעה ההיא ויהיה פירוש הכתוב כי אני המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה בהפלג' עצומה בהיות כי עד עתה היית כן בכח ולכן לא חשכת את בנך את יחידך מלהעלותו עולה ואמרו ממני חזר ליראה. יאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ממני, כלומר יותר ממני אחרי אשר לא חשכת את בנך את יחידך ואמר זה לפי שהמלאכים יקראו יראי אלהים כמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. והראי' על פי' מלת ממני ושאינה חוזר' ללא חשכת כי הנה למטה אמר במאמר השני יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ולא אמר שם ממני לפי שפירושו הוא כמו שפירשתי והיה נאות לאמרו כן אצל היראה ולא בדבור השני. והנה אמר כי ירא אלהים אתה לפי שהירא' השלימ' שהיא לשמ' ענינ' וענין האהב' אחד הוא. ואברהם מיראתו מאלהיו לא הרהר אחר מדותיו וכפי כל א' מהדרכים האלו הותר' השאל' הי"ו ועם היות שהספור הזה כלו בא בשם אלהים ליחס הדברים כלם אל השם הנכבד הנה בנבוא' הזאת היו הדברים בשם המלאך לפי שהיתה זאת נבואה מוחשת והיה ענינ' בהקיץ והנבואה המוחשת היתה לאדון הנביאים מרע"ה מהסבה הראשונ' ית' אמנם לכל שאר הנביאים ולאברהם לא הית' אלא ע"י מלאך ואמנם שקרא הכתוב מלאך אל הקול ששמע שבא אליו במלאכות ה' והותרה השאלה הי"ז וכן הותר' השאלה הי"ח לפי שכל המעשים אשר עשה אברהם במצו' השם ותכלית עבודתו ויראתו לא היו נחשבים לכלום בערך פעל העקד' אשר עשה להסכים בלב לשחוט בידיו את בנו יחידו מבלי הרהור על מצות השם ולא תפנה אליו להשיבו מדבורו כי בזה נתגבר שכלו על חמרו ונשלם בדעתו שהחומר הוא נפסד והשכל הוא נצחי ונשאר לעד ולזה עצמו הזכיר קודם שנעשה פועל העקד' תמיד שם אלהים אשר פירושה בעל הכחות ובכללו בזה המלאכים והגרמי השמיימיים שיש להם כח והנהג' בשפלים כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. ויצחק קודם שנעשה עולה היה תחת ממשלת הכחות ההם ולכן נזכר בספור קודם העקדה מלת אלהים אבל אחר שנעשה הפעל כבר היה תחת ממשלת הש"י ביחוד ולזה נזכר מאז והלאה שם יהו"ה המורה על השם המיוחד מחוייב המציאות והותרה בזה השאל' הי"ט:
(יא) "ויקרא אליו מלאך ה'". הנה הדבור קח נא את בנך היה ע"י ה' בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע"י מלאך ולמה לא עכבו ה' בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י"ל עפ"י מ"ש חז"ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה' לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ"ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה', אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה' רק שיעלהו לא שישחטהו, וע"כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע"כ אמר במד' שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ"א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה', וע"כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז"ש לו כי עתה ידעתי "כי ירא אלהים אתה ולא חשכת" וכו' "ממני", שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר"ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר"ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ"ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי' רצח ותועבה:
"אברהם אברהם". לשון חבה, ומה שלא קראו בפעם ראשון ב"פ לשון חבה לפי שעדיין לא נודע חבתו לכל באי עולם כי שמא לא יעמוד בנסיון, ואחר שעמד בנסיון אז נראה לעין כל ביתר שאת ויתר עוז על זולתו, על כן קראו אברהם אברהם שני פעמים לשון חבה, כי נסיון זה היה לתועלת המנוסה להודיע חבתו.
דבר אחר, לפי שבשעה שעסק במצוה בעקידת בנו היה כל כך טרוד במצוה לגומרה כהלכתה עד שלא היה נותן לב לקול הקריאה, לפיכך הוצרך לקרותו שנית וזהו טעם לכפל אברהם אברהם, מה שאין כן בראשונה שלא היה עדיין טרוד במצוה. וי"א שאברהם הבין בקריאה זו שמן השמים יעכבוהו לפיכך עשה את עצמו כאיש נדהם וכאיש אשר לא שומע כדי לגמור המצוה, עד שקראו שנית.
ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, לשון חבה, לשון זירוז. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לו ולדורות; אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה ושמואל.
