ביאור:בראשית כב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כב טו: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ראו יורה דעה א

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית[עריכה]

המלאך קרא בפעם הראשונה: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם ... אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאומָּה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (ביאור:בראשית כב יב).

אז אברהם ראה את האייל, שחרר את יצחק, עקד את האייל, הקריב את האייל, בירך את אלוהים וקרא למקום: "יְהוָה יִרְאֶה". לשרוף את האייל, כעולה, עד תומו, לוקח זמן רב. אין ספק שאברהם לא היה עוזב את האייל בחוסר כבוד לפני תום הבערה והשלמת תהליך העלאת קורבן העולה.

לכן כשהמלאך הופיע ודיבר, אברהם ויצחק היו ליד המזבח והמתינו לאש שתכלה את הקורבן או שהם בדיוק סיימו עם הקורבן. סביר להניח שגם יצחק וגם אברהם שמעו את דברי המלאך, ולכן אברהם לא היה צריך לספר ליצחק את דברי המלאך שנועדו גם ליצחק וזרעו.

כך, יצחק הפך מקורבן-עולה למבורך. אברהם העלה את שארית חייו של יצחק לאלוהים כאשר הוא חי ולא מת.

שֵׁנִית[עריכה]

המלאך חיכה לוודא שאברהם הבין ולא עשה מאומה ליצחק. רק לאחר שאברהם שיחרר את יצחק וגמר את כל עבודתו, רק אז המלאך ברך את אברהם וזרעו בנוכחות יצחק.