ביאור:בראשית כב י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כב י: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ[עריכה]

הַמַּאֲכֶלֶת[עריכה]

"מַּאֲכֶלֶת" - סכין גדולה המשמשת לשחיטה: תַּעַר, מוֹרָה, סַכִּין, קוֹפִיץ, אוֹלָר. (מילוג) סביר שכאשר אברהם קיים את ברית המילה לעצמו ולמשפחתו הוא השתמש בסכין חדה. אפשרי שמדובר באותה מאכלת שבה הוא עשה את ברית המילה לעצמו וישמעאל, ואחר כך ליצחק עצמו. אנשים שאלוהים בוחר שישרתו אותו מצווים לא לגלח את שער ראשם, לדוגמא:

  • שמשון - "ומּוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבָּטֶן ... עַד יוֹם מוֹתוֹ" (שופטים יג ז).
  • שמואל - "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים ונְּתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו, ומּוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א א יא).

באופן דומה, אלוהים בוחר ביצחק ואוסר להביא סכין לראשו ולצווארו. כאשר אברהם כבר מוכן לשחוט את יצחק ולתת את גופתו המתה של יצחק לאלוהים, אלוהים פוקד עליו לא להרוג את יצחק כי הוא רוצה אותו חי, למענו. אלוהים רצה להעלות את יצחק בדרגה. אלוהים רצה שאברהם יבין שמעתה יצחק שייך לו ולכן הוא אינו נתון למרותו יותר. כשם שאברהם גירש את ישמעאל למות במדבר ואלוהים הציל אותו, וכשם שחנה נתנה את שמואל לאלוהים, כך אברהם נתן את יצחק לאלוהים. אלוהים דרש שאברהם יעלה את יצחק אליו ולא יחסוך אותו לעצמו (ביאור:בראשית כב טז)

לִשְׁחֹט[עריכה]

"לִשְׁחֹט" - הרג מהיר בחיתוך הצוואר והעורקים הראשים המובילים דם לראש ולמוח. השימוש בפועל לרוב נעשה בהקשר לחיות: "ויִַּשְׁחֲטו שְּׂעִיר עִזִיּם" (ביאור:בראשית לז לא), או לשבויים: "וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהו שָּׁחֲטו לְּעֵינָיו" (מלכים ב כה ז).
למרות היעילות שבפעולה והכאב הנמוך, המילה 'שחיטה' מעידה על חוסר כבוד.

  • האם זה מה שאברהם חשב?
  • האם יחסו של אברהם ליצחק השתנה מבן יוצא חלציו, לאדם זר או לחיה?

אברהם ציווה להעלות את יצחק לעולה. למה לא נאמר: 'ויקח את המאכלת להקריב את בנו לעולה', כשם שנאמר בהמשך: "ויִַּקַּח אֶת הָאַיִל, ויַַּעֲלֵהו לְּעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (ביאור:בראשית כב יג)? אם כן, ניתן לראות שהקרבת האיל תוארה בצורה הרבה יותר מכובדת מאשר הקרבת יצחק.
כל הכבוד נעלם מהאירוע. בעייני עורך התורה, המקום נהפך לבית מטבחים, משחטה.

  • אברהם לא הסביר ליצחק מה ולמה. ייתכן שהוא חשב שזה לא משנה, הרי יצחק ימות ולא ידע דבר.
  • אברהם לא התפלל ובירך את אדוני, אברהם לא בירך את יצחק על נכונותו להיות קורבן.
  • אברהם לא ניסה להתווכח עם אלוהים כמו בסיפור סדום - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק" (ביאור:בראשית יח כג).
  • האם אברהם כבר ראה את האיל וידע את פתרונו של אלוהים?
  • מדוע אברהם לא ביקש מיצחק להתחנן לאלוהים, כשם שיצחק עשה עם רבקה: "ויֶַּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (ביאור:בראשית כה כא)?

נסיון פשע[עריכה]

אדם אשם כאשר הוא מבצע פשע.
אולם אדם גם יכול להיות אשם בעבירת ניסיון לפשע, היינו, האדם עשה מספיק צעדים שמעידים על כך שהוא התכוון לבצע פשע. במקרה הזה, אברהם כמעט עשה את כל שנדרש לביצוע ניסיון לפשע של קורבן אדם. הוא עקד את יצחק והרים את הסכין. כל שנשאר לעשות היה לקרב את הסכין ולחתוך. כמובן, קיימת האפשרות שברגע האחרון אברהם היה עוצר את עצמו ולא מבצע את הפשע, עם זאת, הניסיון כבר הושלם.

חוקי חמורבי מספר 169 מרשה לאב לגרש את בנו רק אם הבן חטא עבירה קשה נגד אביו, לאחר שהבן הוזהר. חוקי חמורבי לא מותרים לאב להרוג את בנו בשום מקרה. חוק חמורבי מספר 169 מרשה לאב לגרש את בנו רק אחרי שהבן חטא עבירה קשה נגד אביו, הבן הוזהר, והוא עשה עבירה קשה נוספת. אין רשות לאב להרוג את בנו.

ברוך שפטרני מעונשו של זה[עריכה]

ראו את כל הניסיונות שאלוהים עשה לאבות ולאימהות בסיפורי התורה (ביאור:בראשית כב א). אברהם, שרה, ישמעאל, לוט, יצחק, עשו, יעקב, יוסף, יהודה ובני ישראל במצרים ובמדבר, כולם עברו חוויה מסוכנת שגרמה להם להתבגר, להשתחרר מהעבר, ולהתחזק באמונתם באלוהים.

אלוהים הורה לאברהם להעלות את יצחק אליו. אברהם היה מוכן לשחרר את יצחק לאדוני ולא לשמור אותו לעצמו (ביאור:בראשית כב יב). כמובן שכל זה היה ניסיון עבור יצחק. זו היתה הזדמנות ליצור קשר בין אלוהים ליצחק. זו היתה הדרך שבה בחר אלוהים לשחרר ולפטור את אברהם מאחריותו ליצחק ולהעביר את יצחק אליו. יצחק הבין שהוא שייך לאדוני, הרי אדוני הצילו בצורה פלאית.

יש שטוענים שבזמן העקדה גילו של יצחק היה בסביבות גיל 13, וייתכן שכסיפור העקדה רומז על המקור של המנהג בתרבות היהודית שברבות השנים הפך לברכה בחגיגת בר המצווה: "ברוך שפטרני מעונשו של זה", כאשר הנער נעשה בוגר ואחראי לעצמו.