מלבי"ם על בראשית כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · כב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ה)    מה ענין הנסיון בכללו שהרבו חכמי לב בזה כמה פליאות. למה לא אמר בשום א' מעשרה נסיונות שהאלהים נסה את אברהם רק בנסיון זה. למה האריך את בנך את יחידך אשר אהבת ודי לאמר את יצחק. מ"ש אשר אומר אליך ולא מצאנו שאמר לו איזה הר רק אברהם בעצמו ראה את המקום מרחוק, וחז"ל אמרו אשר לא עלתה על לבי זה עקדת יצחק והלא אמר והעלהו שם לעולה. למה ספר שחבש חמורו ולקח נעריו ובקע עצי עולה. למה צוה להנערים לשבת פה וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם:

(א) "ויהי אחר הדברים האלה". מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין "נסיון לבחינה", הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה' כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ"ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ"ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים "והאלהים כבר נסה את אברהם" בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר "והאלהים נסה", על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה' ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ"ש במד' ע"ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה' יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע"ז אמר ה' חקרתני ותדע, ר"ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ"ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז"א ותדע מכבר. ב] שעם כ"ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא"ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא"ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ"ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע"ז אמר במד' כי עתה ידעתי הודעתי, ר"ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא"ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. "ויאמר אליו אברהם". בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי' בת"כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר"ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ"ש במד' שלא יאמרו הממו וערבבו, וע"כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב "הנני" שמוכן ומזומן על אופן זה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב)" ויאמר קח נא את בנך." הנה עקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה', באופן שכל האהבות שי"ל יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה' וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו ובכ"ז יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבת יה אהבת הבורא כן יבחן אהבתו לאלהיו, וע"כ צוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו, רק "קח נא את בנך "ולא יסיח מדעתו שהוא יחידו ויחשוב הלא עדיין י"ל בן שני שהוא ישמעאל, ועז"א "את יחידך", ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, עז"א "אשר אהבת", ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק, עז"א את יצחק, שבעת תקריבהו, תזכור היטב כל אלה המעלות שי"ל, ובכ"ז תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר יחיד ונאהב לתתו מנחה לה' שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות, כמשל מי שנותן כלי יקרה מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי, כן תגדל שמחתו שכבד את המלך במנחה יקרה כזאת. "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך," כבר אמרו אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק. והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו, אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה' כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו איזה הר, יקשה הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה' שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק, מבואר שהיה מכיר את ההר, כי פה אמר "אל ארץ המוריה," ובד"ה אומר בהר המוריה, מבואר שהר אחד היה שם שנקרא הר המוריה שגדל שם המור, או מיתר טעמים שנמצא בדברי חז"ל ומפ', וכל הארץ נקרא ארץ המוריה מפני ההר הזה, ר"ל ארץ שנמצא בו הר המוריה, וכיון שאמר לו על אחד ההרים, כבר הודיעו מי הוא ההר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין אחד שבא בסמיכות אל ה"א הידיעה, שאז יבוא אל האחד הנודע, כמו כמעט שכב אחד העם זה המלך, וכן אחד ההרים היינו ההר הנודע, שאל"כ הי"ל אחד מההרים [כמ"ש בחבורי התו"ה תזריע סי' מ"ג], א"כ ידע שהוא הר המוריה שכל הארץ נקראת ע"ש. וע"כ כתיב וירא את המקום מרחוק שהכיר את המקום מעצמו, ואף לחז"ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך רק על אחד ההרים אשר אראך, כיון שלא באה אמירה מיוחדת ע"ז, וכן אמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, שע"כ פירושו שבמ"ש לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמ"ש "אשר אומר אליך," אינו מוסב על ההר רק על "והעלהו שם", ר"ל העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שע"ז באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער, ובא הכנוי עם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה, ותראהו את הילד, וכן רבים כמ"ש באילת השחר כלל ר"י, ועוד התבאר אצלי בס' התו"ה (מצורע סי' ס"א) שלא השתמש בספר התורה על הקרבת העולה בשום מקום בלשון העלאה רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח, אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש, יזכיר תמיד לשון עשיה או הקרבה או הקטרה, ומזה הוכיחו חז"ל שמש"ש והעלה הכהן את העולה, מדבר בעולה שנשחטה שלא לשמה, שעיקר הרבותא שיעלה אותה, שאם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דכל הפסולים אם עלו לא ירדו, וכיון שפה כתוב ויבן שם אברהם את המזבח שהוא מזבח הידוע שבירושלים שעליו הקריב אדם הראשון וקין והבל ונח כמ"ש חז"ל, ולא היה לא במה ולא פעם הראשון שהקריבו עליו, לא יצדק עליו לשון עליה, והיל"ל והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי"ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ"ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ"ד, כי הלמ"ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ"ז הי"ל לדעת האמת, רק שה' אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה' לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "וישכם." לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות "שהשכים בבקר", ולא נתעכב בדבר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי כדי שע"י איחור העשיה וההליכה יוכל להיות שינחם ה' ויבטל הגזירה, ואם ממה "שחבש את החמור", בעצמו בחשקו לקיים מצות ה' בעצמו, ואם במה "שלקח נעריו אתו" ולא הלך לבדו כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו כי יצחק לא נצטוה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת שלא יהיה לו שום עכוב." ויבקע עצי עלה," הכשרים למערכה בדוקים מתולעים ובקע העצים בעצמו, ובעקדה כתב שהחמור היה רמז לכבישת החומר והיצר, ועז"א חז"ל שהוא החמור שרכב עליו משה, ושעתיד המלך המשיח לרכב עליו, ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש, ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה':

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "שבו לכם פה עם החמור". יספר בזה כי נבדל הנסיון הזה מכל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה' וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים למען דעת כל עמי הארץ את ה' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו שעד הנה דרש ויוכח נגד ע"ז שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דם, כמ"ש כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם וכו' ישרפו באש לאלהיהם, ועתה כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו, [שלפי דעת חז"ל היו אליעזר וישמעאל], כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, וע"כ הסתיר הדבר מהם "ונשתחוה ונשובה אליכם," וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות ה', שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכ"ז לא הרהר אחרי ה'. והנה אברהם קיים התורה עד שלא נתנה כי נפשו היתה מלוטשת כמראת הצובאת נוכח האור העליון, עד שהביט בצורת נפשו באספקלריא המאירה כל פרטי המצות, אשר שרשם בהחכמה העליונה, שהיתה כשמש זורח ומגיה אור נפשו וקרנים מידה בסתרי לבבו הטהור, ומצד זה לא עמד שום כח מכחות החומר לעכב עליו שום מצוה כי אור הנפש גבר על חשכת החומר, אבל מעשה זה שבאמת לא רצה ה' בו, ואם היה שוחט את יצחק, היה זה מעשה רצח ותועבת ה' אשר שנא, הנה גם נפשו הרוחניית הצופה מסתרי החכמה העליונה היתה מתנגדת למעשה זאת, עד שלכן בוש מלעשות זאת נגד נעריו, כאשר יבוש אדם לעשות מעשה תועבה במקום רואים, ובכ"ז האמונה בה' ואהבתו ויראתו גברו על כל אלה, ולא מנע מלקיים דבר ה', שהוא נגד השכל והיושר וחרפה לו נגד בני אדם, ובכ"ז אהבת ה' גברה על כל אלה ונתנסה וימצא תמים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו)" וילכו שניהם יחדו." ר"ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ"ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה', ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ"ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ"ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז – יז) למה לא שאל יצחק עד הנה איה השה לעולה, ומשמע ששאל מן האש והעצים על השה, ולמה לא גלה לו תיכף שהוא הנבחר לקרבן, ולמה אמר ב"פ וילכו שניהם יחדו. למה נאמר והאלהים נסה את אברהם והלא עקר הנסיון היה ביצחק שמסר א"ע לקרבן, ולמה תחלה נאמר שם אלהים, ומעת העקדה נאמר שם הויה ב"ה:

למה קרא אליו המלאך שני פעמים ולא אמר לו בפעם הראשון כל הענין, ולמה אמר ה' יראה והיל"ל ה' ראה, ואם ה' אמר לו תחלה שיעלהו לעולה איך חזר ואמר אל תשלח ולא איש אל ויתנחם:

(ז – ח) "ויאמר הנה האש והעצים" וכו', פי' המפ' ששאלו ממ"נ אם דעתך לבא לעיר מושב ששם תמצא שה לעולה, הלא שם תמצא גם אש ועצים, ואם לקחת אש ועצים כי לא תבא בעיר מושב, א"כ איה השה לעולה. וי"ל עוד ששאל אותו בין מן האש בין מן העצים, אם מן האש, שיצחק חשב בלבו שהוא יהיה השה לעלה, אבל הלא אז ראוי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה לא שישרף באש של חול, וע"כ שאל הנה האש של חול וא"כ איה השה לעולה, ואם מן העצים ששם על שכמו, שמזה מבואר שהוא אינו עולה, דא"כ איך עביד עבודה בקדשים וכמ"ש בפסחים דף ס"ו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, וכמ"ש בפסחים שם על מה ששאל עמש"ש שתחבו הסכין בצמר הפסחים איך עביד עבודה בקדשים, והשיבו דעביד כהלל שלא הקדישו עד שבאו לעזרה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז – יז) למה לא שאל יצחק עד הנה איה השה לעולה, ומשמע ששאל מן האש והעצים על השה, ולמה לא גלה לו תיכף שהוא הנבחר לקרבן, ולמה אמר ב"פ וילכו שניהם יחדו. למה נאמר והאלהים נסה את אברהם והלא עקר הנסיון היה ביצחק שמסר א"ע לקרבן, ולמה תחלה נאמר שם אלהים, ומעת העקדה נאמר שם הויה ב"ה:

למה קרא אליו המלאך שני פעמים ולא אמר לו בפעם הראשון כל הענין, ולמה אמר ה' יראה והיל"ל ה' ראה, ואם ה' אמר לו תחלה שיעלהו לעולה איך חזר ואמר אל תשלח ולא איש אל ויתנחם:

(ז – ח) "ויאמר הנה האש והעצים" וכו', פי' המפ' ששאלו ממ"נ אם דעתך לבא לעיר מושב ששם תמצא שה לעולה, הלא שם תמצא גם אש ועצים, ואם לקחת אש ועצים כי לא תבא בעיר מושב, א"כ איה השה לעולה. וי"ל עוד ששאל אותו בין מן האש בין מן העצים, אם מן האש, שיצחק חשב בלבו שהוא יהיה השה לעלה, אבל הלא אז ראוי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה לא שישרף באש של חול, וע"כ שאל הנה האש של חול וא"כ איה השה לעולה, ואם מן העצים ששם על שכמו, שמזה מבואר שהוא אינו עולה, דא"כ איך עביד עבודה בקדשים וכמ"ש בפסחים דף ס"ו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, וכמ"ש בפסחים שם על מה ששאל עמש"ש שתחבו הסכין בצמר הפסחים איך עביד עבודה בקדשים, והשיבו דעביד כהלל שלא הקדישו עד שבאו לעזרה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "ויבאו אל המקום". ספר הכתוב שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן שע"כ לא יעבוד בו שום עבודה, ובזה אם לא היה מסכים אל המעשה, לא היה מניח שיעקדנו אביו אחר שידע בברור שעקדו ע"מ לשחטו, והוא היה בן ל"ז ואברהם איש זקן, בכ"ז מסר א"ע ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק, שהגם שכתוב והאלהים נסה את אברהם, כי אצל אברהם לא היה תכלית אחר במעשה זו רק לנסיון, אם מצד המנסה כמ"ש בפסוק א', אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש, ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה' עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאל"כ לא היה עושה מעשה כזה אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים וכמ"ש הרי"א באורך. אבל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, וא"כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע"כ צוה ה' שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א"ע להיות עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וחז"ל אמר במד' שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה' שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם, שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ופלא מתמיד, שע"ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע"כ בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז' שם אלהים כי הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה והשגחתו הפרטיית שיחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג, וחכמי חרשים יאמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה וע"י העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס נגד הטבע, שבזה ידקדק ה' במדה"ד בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העה"ז שאינו מתנהג במדה"ד, כמ"ש שראה שאין העולם מתקיים במדה"ד והקדים מדה"ר ושתפו למדה"ד, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ויקרא אליו מלאך ה'". הנה הדבור קח נא את בנך היה ע"י ה' בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע"י מלאך ולמה לא עכבו ה' בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י"ל עפ"י מ"ש חז"ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה' לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ"ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה', אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה' רק שיעלהו לא שישחטהו, וע"כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע"כ אמר במד' שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ"א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה', וע"כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז"ש לו כי עתה ידעתי "כי ירא אלהים אתה ולא חשכת" וכו' "ממני", שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר"ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר"ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ"ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי' רצח ותועבה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב)" ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. "פי' חז"ל שרצה עכ"פ לעשות בו איזה רושם וחבלה שיוציא ממנו דמים, לכן הוסיף אזהרה שניה ואל תעש לו מאומה. כי "עתה ידעתי", שעתה נגמר תכלית המצוה עד שאדע ואודיע לכל שאתה ירא אלהים וגם המעשה עצמה "שלא חשכת את בנך," כי נחשב כאלו הקרבתיו עולה כליל. ובדרושי ארצות השלום כתבתי בזה כי עקר הנסיון היה אם יעשה המצוה לשם ה' בלבד בלא תערובות איזה פניה וכוונה זרה. והנה היה בזה שתי מצות, שתחלה כשהעלהו קיים מצות ה' שצוה והעלהו שם לעולה, ועתה שהורידהו קיים שנית מצות ה' שאמר אל תשלח ידך, ומה שקיים מצוה הראשונה בלא שום פניה זרה, אין זה חדוש, כי מה היה יכול לקוות לעצמו איזה תועלת מהקרבת בנו יחידו, ובודאי עשה זאת רק לש"ש, אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה' בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה' היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה' בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו, והראיה שהיה קשה בעיניו הורדתו ורצה לעשות בו עכ"פ איזה מום עד שהוצרך להזהירו ע"ז, וע"ז אמר "כי עתה," מן המצוה השניה שקיימת, "ידעתי כי ירא אלהים אתה כי לא חשכת", ר"ל מה שחשכת אותו מן המות, לא היה בו איזה כוונה ומחשבה חיצונית, שיעלה על לבך שחשכת ממות "את בנך" מצד שהוא "בנך יחידך," לא על כוונה זאת חשכת אותו, רק ממני עשית זאת, רק למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג)" וישא אברהם." הנה עתה התחיל אברהם לחקור על דברי ה' שאמר והעלהו שם לעולה ואיך יצוה עתה בהפך ונצח ישראל לא ינחם. והבין האמת שמ"ש "אשר אומר אליך" מוסב על והעלהו, העלה את אשר אומר אליך להעלותו, ובהיותו משוטט במחשבתו את מי יצוה ה' להעלות, ראה פתאום והנה איל שלא היה שם מקודם, "ואחר," ר"ל תיכף אחר זה ראה שהאיל "נאחז בקרניו בסבך" של האילנות וידע שהאיל הוא הנשלח לקרבן תמורת יצחק ועליו כוון במ"ש אשר אומר אליך, לכן "העלהו לעולה תחת בנו." והנה עיקר ענין העקדה ומ"ש בתד"א דכל מי שאומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הקב"ה זוכר עקדת יצחק, ומה שקבע בש"ע לומר בכל יום פ' העקדה קודם פרשת הקרבנות, בארתי בחבורי ארצות החיים סי' אל"ף באורך, כי לפי הראוי היה שהאדם יקריב א"ע לקרבן אשה לה', רק ה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, וע"ז השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט כאלו אני נקרב והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וע"ז אמרו בחגיגה זבול בו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוס' במד' יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים ע"ג המזבח, ר"ל שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת ע"י המחשבה של מסירת נפש, ע"ז מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח. וזה היה ענין העקדה, שבעת העלה את יצחק ע"ג המזבח ויצחק מסר א"ע להשחט על כבוד שמו, היה מחשבה זו כמעשה, ומיכאל הקריב נשמתו ע"ג המזבח של מעלה. (ויש לרמז במ"ש ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח אשר הוא ממעל לעצים, ר"ל שאז שם אותו לקרבן על מזבח של מעלה שהוא ממעל לעצים, וכן אמר במד' תנחומא מהו ממעל שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד שנא' שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל שיש הבדל בין מעל ובין ממעל, מעל הוא על גב הדבר וממעל הוא למעלה מן גב הדבר והיל"ל מעל העצים ומ"ש ממעל לעצים מורה שהמזבח הוא למעלה למעלה). וה' צוהו על העקדה שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקרבנות וה' יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השרש לכל זרע ישראל שהוא הקריב א"א בפועל, ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה יזכור עקדת יצחק ששם הי' גם נשמת זרעו בכח, ויקבל זה כמעשה ממש, וז"ש:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "ויקרא אברהם שם המקום," שאז השיג אברהם את הענין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקדת יצחק יראה ה' תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ועז"א "אשר יאמר היום," שזה הנאמר גם היום "שבהר ה' יראה" תמיד אפרו של יצחק כאלו נשרף עולה כליל: "אמנם" מדברי חז"ל נראה שאברהם לא הוריד את יצחק מן המזבח תיכף, וכמ"ש בפסיקתא הובא בילקוט שאברהם אמר למלאך מי אתה א"ל מלאך, א"ל כשאמר לי הקב"ה לשחטו בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שהוא יאמר לי, מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואמר בי נשבעתי. ר"ל שכל דבר ששמע הנביא מפי הקב"ה בעצמו אין לו לשמוע כשיאמר לו נביא שנצטוה בהפך עד שישמע מפי ה' בעצמו, שלכן נענש הנביא בבית אל אף שאמר לו אף אני נביא כמוך, ושכיון ששמע האזהרה מפי ה' בעצמו אין לו לקבל פקודה אחרת עד יאמר לו ה' בעצמו, וכן אברהם ששמע מפי ה' בעצמו שיעלהו לעולה, לא רצה להורידו עד שישמע מן ה' בעצמו, ועל כן המתין על דבור ה' ולא הורידו מן המזבח, וכאשר ראה את האיל, לקח אותו "והקריבו תחת בנו," ר"ל שבנו לא ירד מן המזבח והיה מונח במקומו רק אברהם הקריב את האיל למטה, ומלת תחת ישמש ג"כ על המקום כמו והשענו תחת העץ, וקרא שם המקום ה' יראה, ר"ל ה' בעצמו יבחר מי יהיה הקרבן העקרי אם בני שהוא על המזבח למעלה אם האיל הקרב למטה, והוסיף שאשר יאמר היום בהר ה' יראה, שמזה נשאר שם המקום עד היום ששם יראה ה' בעצמו בבית הבחירה, לא ע"י מלאך ושליח רק בכבודו ובעצמו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו - טז)" ויקרא ויאמר בי נשבעתי". נגד מה שאברהם לא רצה להוריד אותו מן המזבח עד שישמע הדבור מפי ה' בעצמו, א"ל "בי נשבעתי נאם ה'," ושעורו" נשבעתי, בי נאם ה'," אני נשבע לך שאיני שליח שאין אדוניו אתו, רק בי נמצא נאם ה', הדבור שדברתי לך הוא דבור של ה' בעצמו שהוא הדובר בי, "ויען אשר עשית את הדבר הזה," הודיע שבמעשה זה שלא רצה עתה להורידו מעל המזבח נשלם הנסיון ונגלה צדקתו ביתר שאת ויתר עז, למשל מלך אחד בא אל בית אוהבו ביום השלג והמלך נצטנן מן הקור ולא היה לאוהבו עצים לבער להחם את המלך ולקח כלים יקרים שהיו לו ויבקיעם לעצי מוקדה להחם את המלך, ופעם אחר בא אצל אוהבו השני ביום השלג והוא היה לו עצים לבער, רק אמר שלכבוד המלך לא אעשה המוקד מעצים פשוטים, ולקח כלים יקרים שלו ויעשה מהם מוקד לחמם, מבואר כי גדול ונעלה מאד מעשה השני על מעשה הראשון, שהראשון שלא היה לו עצים היה מוכרח להשחית כליו להציל את המלך מצנת שלג וקור, אבל זה השני שהיה לו עצים הוא הראה גודל אהבתו איך יקר כבוד המלך בעיניו וכל הון ביתו יתן באהבת המלך. כן הדבר הזה, שבפעם הראשון שאמר לו ה' קח את בנך והעלהו שם לעולה שחשב אברהם שה' אינו רוצה בעולות אילים רק בבנו שיהיה לעולה, א"כ היה מוכרח להעלות את בנו, אחר שה' רוצה קרבן ואינו מקבל דבר אחר רק נפש בנו. אבל בפעם הזאת שהזמינו לפניו את האיל להקריב אותו לקרבן, הלא ראה שה' מקבל גם בהמה לקרבן ואינו נחוץ שיקריב דוקא את בנו יחידו, ובכ"ז מרוב אהבתו אל ה' לא רצה להורידו כי חשב בלבו שלכבוד המלך העליון רוצה להביא את בנו היקר מכל הון. אך בזה הראה את גודל אהבתו. וז"ש "יען אשר עשית את הדבר הזה," ר"ל מה שהקרבת את האיל שבזה הראית לדעת שה' מקבל גם קרבן איל וא"צ לבנך דוקא, ובכ"ז "ולא חשכת את בנך את יחידך," ורצית שהוא דוקא יעלה לעולה לכבודי, לכן כי ברך אברכך:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו - טז)" ויקרא ויאמר בי נשבעתי". נגד מה שאברהם לא רצה להוריד אותו מן המזבח עד שישמע הדבור מפי ה' בעצמו, א"ל "בי נשבעתי נאם ה'," ושעורו" נשבעתי, בי נאם ה'," אני נשבע לך שאיני שליח שאין אדוניו אתו, רק בי נמצא נאם ה', הדבור שדברתי לך הוא דבור של ה' בעצמו שהוא הדובר בי, "ויען אשר עשית את הדבר הזה," הודיע שבמעשה זה שלא רצה עתה להורידו מעל המזבח נשלם הנסיון ונגלה צדקתו ביתר שאת ויתר עז, למשל מלך אחד בא אל בית אוהבו ביום השלג והמלך נצטנן מן הקור ולא היה לאוהבו עצים לבער להחם את המלך ולקח כלים יקרים שהיו לו ויבקיעם לעצי מוקדה להחם את המלך, ופעם אחר בא אצל אוהבו השני ביום השלג והוא היה לו עצים לבער, רק אמר שלכבוד המלך לא אעשה המוקד מעצים פשוטים, ולקח כלים יקרים שלו ויעשה מהם מוקד לחמם, מבואר כי גדול ונעלה מאד מעשה השני על מעשה הראשון, שהראשון שלא היה לו עצים היה מוכרח להשחית כליו להציל את המלך מצנת שלג וקור, אבל זה השני שהיה לו עצים הוא הראה גודל אהבתו איך יקר כבוד המלך בעיניו וכל הון ביתו יתן באהבת המלך. כן הדבר הזה, שבפעם הראשון שאמר לו ה' קח את בנך והעלהו שם לעולה שחשב אברהם שה' אינו רוצה בעולות אילים רק בבנו שיהיה לעולה, א"כ היה מוכרח להעלות את בנו, אחר שה' רוצה קרבן ואינו מקבל דבר אחר רק נפש בנו. אבל בפעם הזאת שהזמינו לפניו את האיל להקריב אותו לקרבן, הלא ראה שה' מקבל גם בהמה לקרבן ואינו נחוץ שיקריב דוקא את בנו יחידו, ובכ"ז מרוב אהבתו אל ה' לא רצה להורידו כי חשב בלבו שלכבוד המלך העליון רוצה להביא את בנו היקר מכל הון. אך בזה הראה את גודל אהבתו. וז"ש "יען אשר עשית את הדבר הזה," ר"ל מה שהקרבת את האיל שבזה הראית לדעת שה' מקבל גם קרבן איל וא"צ לבנך דוקא, ובכ"ז "ולא חשכת את בנך את יחידך," ורצית שהוא דוקא יעלה לעולה לכבודי, לכן כי ברך אברכך:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח)" כי ברך אברכך", תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכן" הרבה ארבה", וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז"א" ככוכבי השמים", וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ"ע כמו שכל כוכב עולם בפ"ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר "כחול אשר על שפת הים", שהוא השם גבול לים כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. "וירש זרעך את שער איביו", וכתב הרי"א שמפני שע"י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ"ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח)" כי ברך אברכך", תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכן" הרבה ארבה", וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז"א" ככוכבי השמים", וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ"ע כמו שכל כוכב עולם בפ"ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר "כחול אשר על שפת הים", שהוא השם גבול לים כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. "וירש זרעך את שער איביו", וכתב הרי"א שמפני שע"י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ"ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "וישב אברהם." לפי הפשט ישב אברהם בעת ההיא בבאר שבע שהיתה שייכה אז לארץ פלשתים כדעת רש"י, והגם שאח"כ היתה בנחלת שמעון, אז משלו פלשתים שם כי הוא קרוב לארץ פלשתים, ושרה ישבה בעת ההיא בחברון, ובשוב אברהם מן העקדה שלח את יצחק לחברון לבשר לאמו כי חי הוא ועמד בנסיון, וע"כ כתיב וישב אברהם לבדו, והם הלכו לבאר שבע ויצחק הלך לחברון, וע"כ לא נזכר שיצחק בא לספוד לשרה כי היה שם בחברון:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כד) "ויהי אחרי". גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י"ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד' בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כד) "ויהי אחרי". גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י"ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד' בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כד) "ויהי אחרי". גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י"ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד' בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כד) "ויהי אחרי". גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י"ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד' בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כד) "ויהי אחרי". גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י"ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד' בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו: