קטגוריה:במדבר יא טז

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש עד ותדבר מרים ואהרן במשה. הנה ית' הבין כוונת משה ורובי דבריו והשיבו ע"פ דרכו אם לענין תרעומתו ותלונתו לא רצה לבקש ממשה שיסבול טרח' ויכפר בעד חטאת' כמו שחשב משה שיעשה אבל מלא שאלתו ונתן לו חברי' ומסייעי' בהנהג' ונתן א"כ שאלתו אבל לא נתן רצונו ולפי שהיה דעת מרע"ה ומחשבתו שמפני דבריו יפטרו ישראל מהעונש הודיעו יתברך שלא יהיה כן כי עם כל התחכמותו לא ימלטו מהעונש הראוי אליהם וז"ש ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' והנה באמרו אספה לו ע' איש מזקני ישראל ביאר לו שהע' איש יהיו חכמים ונבונים כי אין זקן אלא שקנה חכמה ושידעו בענין הנהג' העם וע"ז אמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ר"ל שנוהגי' פעמים רבות להתעסק בצרכי צבור ואמ' ולקחת אותם אל אהל מועד אל אהלו של משה ללמד' כן כמו שעשית לראשונים כשמנית השופטים הזקנים שעלו עמך אל ההר. ואמר ולקחת' אותם מלשון ולוקח נפשות חכם וכבר כתב הרמב"ן שצוה ית' שיהיו ע' איש מפני שיש בעול' ע' אומות וע' לשונות וכנגד' שבעים שרים בשמים. ואמרו ויתיצבו שם עמך אין הכונה לשישמעו הקול האלהי מדבר אל משה כי הזקנים האלה לא הגיע למעלות הנבואה באמת ואמנם אמרו ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' ר"ל שיושפע עליהם מהשם כח מנהיג ומעיר אותם אל השלמות ולהשיג אופני ההנהגה עד שיספיקו לישראל את העם ולפייס' בדברים ולמשוך לבבם אל האמת ולזה יוסרו התרעומות מעל משה כי בראות כל העם שאלה המתנבאים היו מסכימים במצוות ובמעשים ההם אין ספק שישמעו אליהם כי היו אלו הע' איש מגדולי השבטים והמשפחות ישמעו אליהם כי יהיו קרוביהם או קרובי קרוביהם ומפני זה הושפע על אלו הזקנים זה הרוח והוא הרוח הקדש שזכר הרב המורה במדרגה הראשונה מהנבואה בפמ"ה ח"ב שאין ענינו ראיית צורה ולא שמיעת דברים והשגה רוחניית אלא שילוה באדם רוח אלהי יזרזהו ויניעהו לעשות פועל משובח וע"ז נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וזה הרוח היה במע"ה בתחלת נערות' ולכן באומץ לבו הכה את המצרי והושיע את בנות יתרו וע"ז אמר כאן ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' אבל בענין הנבוא' האמיתית נאמר כאן וירדתי ודברתי אתך שם ר"ל שעמו בלב' ידבר ולא עמהם אלא בלבד שישפע עליהם בלבד רוח עצה וגבורה ושלמות הכח לטוב ההנהג' ולכך צוה ית' שיהיו שם עם משה כי זה הרוח וכח ההנהג' ראוי שיצא ממעין אחד כדי שהכל יסכימו בטבע במה שראוי לעשותו ולא יהיה ביניהם חלוף דעות. ואפשר לומר והוא היותר נכון שבאהל מועד אשר במשכן השם היו מתקבצים כדי שמרע"ה כשישמע את קול נבואתו יודיע מיד להם דבר ה' והם יזרזו להוציאו לפעל במצותו ולכך נאמר ונשאו אתך במשא העם כי לא יספיק הכח הנתון להם להנהיג הגוי העצום ההוא אלא שיהיו עם משה ויעזרוהו בתוך ההנהג' כמ"ש ולא תשא אתה לבדך כי לא היה תכלית כל זה בעבור התועלת אשר יעשו אלא להפיק רצונך שלא תשא לבדך כל טורח העם והותרו במה שפירשתי השאלות הי' והי"א. וכדי שישראל יקבלו עונש חטאם צוה ית' לומר אליהם התקדשו למחר ואכלת' בשר ואינני נותנה לכם להיות שאלתכם נכונה כי היא רעה ומגונ' אלא מפני שאתם בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי עם היות שמרע"ה כדי להקל בחטא אמר שכנגדו היה התרעומ' באמרו תנה לנו בשר ונאכלה אנכי ידעתי את רוע דבריהם שכפרו בהשגחתי וביכלתי ואמרו מי יאכילנו בשר. ולכן אתן לכם בשר לשבעה כי לא תאכלו אותו ימים אחדים שנים או חמשה או עשרה. עד חדש ימים כדי שיצא מאפכם כלומר שלא תוכלו להריח בו כי זהו עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרה כלומ' להרחקה שתחפצו להרחיקו מכם כמו שקרבת' אותו בשאלתכם. וזרה הוא מלשון ואתכם אזרה בגוים וזר לא יקרב שהם כלם מענין רחוק. וידוע כי זה דרך התאוות הגשמיו' למתמיד בהם שיבא לתעוב במהרה. והנה זכר גבולי הימים האלה לפי שכן היתה מיתתם שמהם מתו ליום אחד ומהם לחמשה ומהם לעשרה ומהם לעשרי' יום והיותר חי חיה עד חדש ימים כי כפי חטא כל אחד מהם כך קבל ענשו כדי שיכירו כלם כי יד ה' עשתה זאת להביא בהם תעוב הבשר אשר התאוו עד שכל חוטא מהם בו יקוץ ויחלה עד שימות וז"ש כי מאסת את ה' אשר בקרבכ' משגיח ומנהיג אתכם. והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר לפי שהשאלה ההיא היתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלהיות. אבל אחרי שירד להם המן מזון נכבד מאד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה' כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם לא היה ראוי שיספקו בהשגחתו ולא ביכלתו כ"ש שכבר נתן להם פעם אחרת את השלו. ואיך אמרו עתה מי יאכילנו בשר. הנה מפני זה נתחייבו כאן עונש ולא בראשונה. וע"כ אמר כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ור"ל המשגיח בכם ותבכו לפניו כי באמת לפניו היתה הבכיה שעשיתם לפי שהוא היה משגיח בכל מעשיכם. והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם למה זה יצאנו ממצרים כאלו מאסתם את דבקות אלהותו. והותרה בזה השאלה הי"ב. והנה מרע"ה מאשר ראה שהקב"ה נתן לו עוזרים רבים ואחר כך יעדו בבשר חשב שיהיה מוטל עליו לבקש להם הבשר אשר יאכלו ושלכן נתן עמו הע' איש כדי שיעזרוהו בדבר הזה כי עם היות שכבר אמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם אולי שהבינו שיתנה להם על ידו ומפני זה אמר לפניו ית' שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ר"ל שעל עצמו אמר משה כן. לא על הקב"ה ולכך תמה ואמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל מה דעתך האם אתן להם בשר או דגים שהם בבשר וגם בדגי' דברו. ואם על הבשר אמר ומאין לי צאן ובקר לשחטם גם שלא נוכל לתת להם כל מה שיספקם ואם על הדגה כוונתם שג"כ יקרא בשר להיותם ב"ח הנה אף שנשלח לחוף הים להביאם היספיק להם כל דגי הים אשר יאספו ואיך א"כ אמרת שאני משה בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ובעבור שכל זה היה מפני שמשה ע"ה לא הבין כוונת הש"י ולכך השיבו היד ה' תקצר ר"ל נראה מדבריך שחשבת שאני לא אעשה הדבר הזה אלא אתה ואינו כן. כי אין הדבר מוטל עליך להביא הבשר כי אם עלי וז"ש היד ה' תקצר כלומר מתת הבשר ע"ד נס ותצטרך אתה לעשותו בדעת ובמלאכה עתה תראה בנסיון היקרך דברי שאני אתן להם הבשר ושיהיה לרעתם אם לא. הנה זהו דרך נכון בפי' הענין הזה והתר הספק הי"ג העצום כי דברי המפרשים לא נתכנו בהתירו כמו שתראה מדבריהם. והיותר נכון בעיני הוא שמרע"ה הבין תמיד שהשם יתן להם הבשר ולא היה מספק ביכלתו חלילה. אבל שאמיתת הענין הוא שהוא השיב לשני הענינים שאמר לו הש"י אם למה שאמר לו אספה לי שבעים איש וגומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שעליו השיבו משה בקצור ורמיזה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והסתכל שלא אמר העם הזה אלא העם אשר אנכי בקרבו כלומר ולהיותו עם רב מופלג היה ראוי להוסיף בי רוח על רוחי להנהיג ואתה אמרת שתאצל מרוחי לשום עליהם. והנה קצר בזה מפני כבודו פן יחשב שהוא היה מקנא בנבואתם. והענין השני שאמר לו ית' הוא בענין נתינת הבשר ועליו אמר ואתה אמר' בשר אתן להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל אע"פ שיש לך יכולת רב לתת להם כל מיני בשר האם אפשר שהם לשטיפת תאוותם ימצא ויספיק להם באמת תמיד יבקשו דבר מותר. וכן בדגי הים מפני תאוותם הרעה לא יסתפקו בדבר מהדברים כי בתת להם דג אח' ישאלו דג אחר וכבר אמר הפלוסוף שהמותר אין לו גבול. והש"י השיב למשה לענין הרוח היד ה' תקצר ויד ה' היא הנבואה וכאלו אמר האם תקצר השפע הנבואיי שלא אוכל להשפיע בהם על ידך מבלי שיגרע מחקך כלום. ולענין הבשר השיבו עתה תראה היקרך דברי אם לא ולא פי' לו מה שיהיה והוא שימותו באכילת הבשר באופן שימצא להם ולא ישאלוהו עוד. ואפשר לפרש היד ה' תקצר על העונש כמו הנה יד ה' הויה. יאמר שיבא עליהם יד ה' וענשו באופן שימצא להם הבשר ההוא. ובכל אחד מהדרכים האלו יותרו השאלות הי"ג והי"ד. והנה משה להרויח את לב העם בשרם תחלה בבשר ואח"כ אסף את הזקני' והיו עמו כמו שצוה לא שהכניסם בהיכל השם הנקרא אהל מועד אבל שהיו סמוכי' לאהל וז"ש ויעמד אותם סביבות האהל ר"ל במחנה לויה והנה אמר וירד ה' בענן וידבר אליו להגיד שעם היות שמשה בהיותו באהל היה שומע את הקול מבלי אמצעות ענן הנה אז כדי שיתפעלו לבבות הזקנים ההם ירד הענן האלהי וידבר אליו השם כי אליו היה הדבור לא להם וכבר זכר הרב המורה שנתיחסת אליו הירידה להיות בחקו ירידה הגלו' נבואתו לבני אדם. ויותר נכון לומר שהיריד' היא בערך הענן שהיה יורד מלמעלה על האהל. והוא שאמרו וירד ה' בענן שבענן היתה הירידה ודבר עם משה ועיני הזקנים רואות הענן על ראש משה. ואז האציל מרוח ההנהג' אשר בו כי להיות משה דבק עם השם נתחזק כחו כ"כ עד שיושפעו הזקנים ההם באמצעותו בכח משער המעשי הנקרא רוח עצה גם בכח המתעורר להנהיג ולמחות ביד עוברי עבירה ולעשות משפט וצדקה והוא הנקרא גבורה. ולפי שענין הזקנים האלה לא היתה נבואה גמורה אלא רוח הקדש מאשר היה מלבש את שופטי ישראל כמ"ש הרב המורה ולכך אמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו ר"ל ויתנבאו ברוח הקדש שלבש אותם כי הוא נקרא נבואה ע"ד ההעברה והכללות כמ"ש הרב במקום הנזכר ולא יספו מדרגה יותר מזה בנבואה כי אחר שניתן להם הכח הזה לא היה צורך שיתנבאו עוד. ואם תרצה לפרש ולא יספו ולא פסיקו כתרגומו אמור מעתה שלא פסקו ולא סרו מהיותם מלובשים בכח ההוא מרוח הקדש אשר זכרתי והותרה בזה השאלה הט"ו. וספר הכתוב שנשארו שני אנשי' ר"ל אנשי המעל' לרוב ענותנות'. ולכן פי' שמותם כי האנשים המיוחדים אם בשלמות ואם ברשע תמיד יספרום ששמותם כדי שיהיו תמיד נזכרים. וכבר ארז"ל בספרי מה ענין האנשים האלה. והוא שמשה כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים רצה שיהיו ששה זקנים מכל שבט ושבט והיו עולים כלם לע"ב הכתובים ואלדד ומדד בדעתם שהיה הצווי האלהי אספה לי שבעים איש כדי שלא יתביישו שני' מהכתובים אותם שלא יקבל משה המה לענותנותם נשארו במחנה ולא באו אל אהל מועד כשאר הזקנים. אבל הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה עם היות ששני השלמים האלה לא באו אל אהל מועד זכו שניהם להגיע אל השפע ההוא ותנוח עליהם הרוח שנחה על שאר הזקנים כמו שנזכר וע"ז נאמר ויתנבאו במחנה ר"ל שרוח אלהים לבש גם אותם בהתנבאות הנזכר ההוא בהיותם במחנה לפי שהספיק גודל שלמותם להגיע לזה מבלי אמצעות משה והחניות אל אהל מועד לכך זכו במה שזכו האחרים שהלכו שמה והנה רץ הנער ונראה שהיה הוא המשרת בעניני הצבור ושליח ב"ד שהיה קורא את הזקנים לבא לפני משה ולזה הזכירו בה"א הידיעה הנער וכשראה שנשארו אלדד ומידד במחנה ולא באו אל משה אל אהל מועד ושהם היו שם מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה אמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה כי מתנבא הוא מבנין התפעל וחז"ל אמרו (רש"י במדבר י"א כ"ז) וירץ הנער זה גרשום בנו של משה שאמר שהם היו מנבאים רעה על משה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו רוצה לומר שיהושע להיות משרת משה מזמן בחרותו ונעוריו של יהושע השתומם בעצמו ואמר בלבו איך אפשר שאלו מתנבאים מבלי משה ואני ששמשתי את משה מבחרותי שהולך את חכמים יחכם לא התנבאתי ולא זכיתי לכך ואמר למשה אדוני משה כלאם. ואפשר לפרשו מלשון מניעה כמו ויכלא הגשם ויאמר שימנעם מן הנבואה כי חשב שעכ"פ באמצעות משה היה מגיע השפע אליהם. ולכך יהיה בידו למנוע הנבואה כמו להשפיעה ואם נפרש כלאם מלשון בית הכלא יהיה ענינו אדוני משה כיון שאלו עשו עצמם נביאים והם נביאי השקר ומשתגעים ראוי לשים אותם בבית הכלא כאשר יעשו למשוגעים או לנביאי השקר. ומשה השיבו המקנא אתה לי כלומר אם אתה מקנא לעצמך לא עלי תלונתך כי השם יביא לנבואה מי שירצה אבל אם מקנא אתה לי לכבודי בעבור שאלדד ומידד לא נבאו על ידי ובאמצעותי אין אני חושש לזה ומי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיה באמצעותי אלא שיתן ה' את רוחו עליהם כי הכל מאתו. והר"ן כתב שיהושע חשב שאלה בהתנבאם בעצמם היו חולקים על הכונה האלהית שצוה שיהיו עם משה והיה אפשר שימשך ממנו רוע הסדור ובלבול ההנהגה ולכך בקש שיכלאם בבית כלא. ומשה השיבו המקנא אתה לי כי בהיות שיתן ה' את רוחו עליהם א"א שימשך חלוף דעות. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הי"ו. וספר הכתוב שאחרי שעבר ההתבודדות הזה נאספו אל המחנה כלו' ששבו אל בתיהם ואהליהם משה והזקנים בדעתם שהש"י יתן הבשר לעם ושאין להם לטרוח בזה או שנאספו ממחנה לויה אל מחנה ישראל לומר לעם התקדשו למחר כאשר צוה יתברך. וכן היה כי רוח נסע מאת ה' רוצה לומר שהיה הרוח ההוא בלתי טבעי בזמן ההוא עד שהכירו וידעו כי מאת ה' הוא. ורוח מזרחית היתה שנאמר יסע קדים בשמים ויגז מלשון כי גז חיש ונעופה לשון כריתה ושלוים מן הים שהוא מין עופות הגדלים על פני הים. והיה רבוי גדול מהם עד שהעם ההוא בזוללותם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת קבצו הממעיט מהם עשרה חמרים כי לא תשבע עין תאותם ושטחום כדי שלא יתעפשו ויארך להם זמן אכילתם. והנה עם היות שהש"י יעד הבשר להם עד חדש ימים. הנה לא מתו כל המתאוים בעת אחת אבל מהם מתו ביום הראשון מהאכילה והם היות רשעים שבהם ואחרים בשאר הימים עד חדש הימים שיעד להם וז"ש הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואך ה' וגו' כי התחילו למות ביום הראשון שאכלו והתמידו למות עד חדש ימים. ואפשר שלא מתו עד חדש ימים כי על הגבול ההוא אמר הבשר עודנו בין שיניהם ר"ל בעוד שהיו אוכלים הבשר כל אותו החדש ר"ל בזוללותם והותרה בזה השאלה הי"ז. ובחר הקב"ה לתת להם את השלו לפי שהוא ארסיי וכבר זכרו הרופאים שהשלו הזה אוכל הרו"ש והוא הנא"פילו הממית. ולזה העיד הכתוב כי עוד הבשר בין שניהם מתו. והנה השלו הראשון שירד עם המן לא היה אלא מועט והיה עולה להם בערב אך זה היה הרבה מאד והיו אוכלים ממנו ערב ובקר וצהרים והתמיד ל' יום ומפני זה המיתם בפעם הזאת ולא בפעם הראשונ' ולמזכרת קרא מר"עה שם המקום ההוא קברות התאוה כי תאותם הביאתם שם אל הקבר ונתן הטעם באמרו כי שם קברו את העם המתאוים. ר"ל להיותם מתאוים והיה ראוי לקראו קברות המתאוים אלא שכיון שהיה המקיום ההוא קברות התאוה שגברה בהם. ועם היות שנאמר בסדר אלה מסעי ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות אין ראוי לחשוב שהיה תבערה הוא עצמו קברות התאוה. אבל תבערה היא בדרך בבואם ממדבר סיני לקברות התאוה כמו שביארתי וכמ"ש ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מכלל שאין מקום תבערה עצמו קברות התאוה ולא כדברי המפרשים שכתבו בחלוף זה: