כד הקמח/רשות

רשות

רשות א

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה בחמה איומה כנדגלות (שיר השירים ו', י'). פסוק זה מדבר בנפש הצדיק שכ"ז שהיא משתדלת בתורה ובמצות ובמעשים טובים הולכת מעילוי לעילוי ועולה ממדרגה למדרגה מארבע מדרגות שיש לנפש, המדרגה הראשונה שהיא שקועה בתאוות הגופניות והשגתה חלושה ועל כן צריך לחנך לנער על פי דרכו. המדרגה השנית בהגיעו לכלל מצות שאז הנפש יתחזק כח השגתה והיא משתדלת במצות ובמעשים טובים. המדרגה השלישית בהגיע האדם לזמן שלמות השכל והוא בהיותו בן ארבעים שנה. המדרגה הרביעית בהגיעו לימי הזקנה שהם נקראים ימי הרעה וחשך לגוף וכל עסקו והשתדלותו אינו אלא בדרכי הנפש שהם העבודה והתפלה והוא זמן החשק בהקב"ה שהוא דבוק בו בסוף. וכנגד ד' מדרגות אלו שיש לנפש המשיל שלמה בחכמתו את הנפש לד' ענינים, והם סוסיא רעיה כלה יונה, והם ארבע פרשיות (שיר השירים א', ט"ו) לסוסתי ברכבי פרעה (שם) הנך יפה רעיתי (שם ב) יונתי בחגוי הסלע (שם ד) אתי מלבנון כלה, המשילה תחלה לסוסיא יפה המקושטת והמנהיגים ינהגוה לכל מקום שירצו כנגד המדרגה הראשונה אשר לנפש שהיא חלושה מאד ומנהיגי הגוף ינהגוה לכל מקום שירצו, וכן הנער מקשט את עצמו ומסלסל בשערו. ואחרי כן המשילה לרעיה כנגד המדרגה השנית שהיא מתחברת אל המצות ואל המע"ט. ואחרי כן המשילה ליונה הדבקה בבן זוגה כנגד המדרגה השלישית שהוא דבק בשכלו והוא שלם בו, ואמרי כן המשילה לכלה כנגד המדרגה הד' שהוא זמן הזקנה שהנפש נכספת וכלה לשוב לשרשה כענין שכתוב (תהלים פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי. וע"כ הזכיר הכתוב הזה שהתחלנו בו ד' מעלות של אור זו למעלה מזו שהנפש מתעלה ומוספת אורה בכל אחת מהן עד שתהא מגעת אל התכלית, וזהו שאמר כמו שחר כלבנה כחמה כנדגלות. תחלה המשיל את הנפש לאור השחר והוא הכוכב המאיר בשחר וכשאמר כמו שחר כאלו אמר כמו כוכב השחר לפי שיש לו נגה על שאר הכוכבים והוא הנקרא אילת השחר והלל בן שחר מלשון בהלו נרו. וכונת המשל הזה כי כשם שכוכב השחר הוא אור חלוש ויתערב עמה שחרות השחר כן הנפש בתחלת השגתה היא חלושה ויתערב עמה הנערות, ולכך אמר יפה כלבנה כדי להגדיל האור כי אור הלבנה גדול מאור השחר, וכך הנפש תגדל אורה והשגתה מצד ידיעת המצות ולימוד התורה, ומפני שאור הלבנה נוטה אל השחרות ואפילו גוף הלבנה בעיגול שלה נוטה אל שחרות מעט ואין אורו בהיר ועוד שהאור שלה מושאל מן החמה לכך הוסיף ואמר ברה כחמה כדי להגדיל האור, ולהמשיל אור הנפש לאור השמש שהוא אור בהיר ואינו נשאל אלא אורו מעצמו כן הנפש אורה מעצמה, ולכך נמשלה הנפש לשמש. ומצינו יעקב אבינו ע"ה שנקרא שמש, שכן אמרו במד' (בראשית כ"ח, י"א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שמע מלאכי השרת שהיו אומרים בא השמש בא השמש, ויוסף אמר עליו (שם לז) והנה השמש והירח, וכן דרשו ז"ל אמר יעקב מי הגיד ליוסף ששמי שמש, וכדי להמשיל שלמות הנפש אל שלמות האור שהוא המאור הגדול ולכך הזכיר כאן ברה כחמה, ועדיין אפשר להבין בדבר זה כי על דרך האמת השמש אין לו שלמות לא בעצמותו ולא בפעולתו, לא בעצמותו שהרי הוא לוקה כמו הלבנה או הכוכבים ולא בפעולתו שאע"פ שתועלת השמש רבה בנמצאים כלם אין התועלת מבלי נזק כי הוא מזיק את העולם ברב החמימות, ואין ראוי להמשיל אור הנפש אלא לאור שאינו מקבל לקות ושיהיה מועיל ולא מזיק, לכך אמר כנדגלות והם כתות של מלאכי השרת וקראם נדגלות על שם שהכתות ההם עשוים דגלים דגלים, וזהו שאמר איומה כנדגלות שהן אור שכלי כאור הנפש לא גופני כאור האמה, וההשגה הזאת תכלית הנפש שהיא למעלה מן השמש. וכמו שדרשו (קהלת ב', י"א) ואין יתרון תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון הא על השמש יש לו. וכן מצינו ביהושע ששתק את השמש ואמר לו (יהושע י', י"ב) שמש בגבעון דום. ומזה ראה שלמה בחכמתו להזכיר בכתוב הזה ארבע אורים זה למעלה מזה. אור השחר. אור הלבנה. אור החמה. אור הנדגלות. והן הכתות של מלאכי השרת וזה כנגד ארבע מדרגות שיש לנפש זו למעלה מזו ועל כן הזכירם כסדר בקטן החל ובגדול כלה, וכל העילוי הזה שיש לנפש עד שתהא מגעת אל התכלית אינו אלא בלימוד התורה והמצות, וזהו שאמרו ז"ל רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות:

ובמדרש מי זאת הנשקפה כמו שחר ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת בית ארבאל וראו אילת השחר שבקעה אורה, אמר לו רבי שמעון כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת ועולה דכתיב (מיכה ד') כי אשב בחשך ה' אור לי. בתחלה היא באה קימעא ואחר כך מבצבצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת. כך בתחלה (אסתר ב', כ"א) בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ ומרדכי יצא מלפני המלך ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה, הוי אומר מי זאת הנשקפה כמו שחר, אי כשחר הזה שאין לו צל יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה, אי מה לבנה אין אורה בהיר יכול אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה וכן הוא אומר ואוהביו כצאת השמש. אי מה חמה קודרת יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה. וכן הוא אומר (תהלים ל"ו, ח') מה יקר חסדך אלהים, אי מה לבנה זו פעמים חסרה פעמים יתירה יכול אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה, אי מה חמה זו משמשת ביום ואינה משמשת בלילה יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה מה לבנה זו משמשת ביום ובלילה דכתיב (בראשית א', י"ח) ולמשול ביום ובלילה כך ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב, אי מה חמה ולבנה אין להם אימה יכול אף ישראל כן ת"ל איומה כנדגלות כדגלים של מעלה שיש להם אימה כגון מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו, ומנין שיש להם אימה שנא' (יחזקאל א', י"ח) וגביהן וגובה להם ויראה להם ע"כ במדרש שהש"ר. והנה שלמה קרא כאן לכנסת ישראל איומה כנדגלות ולמדנו מתוך המדרש הזה שישראל יש להם אימה כמלאכי השרת, ועוד מצינו מחנה ישראל שהוא שקול כמחנה המלאכים ממה שכתוב (בראשית ל"ב, ג'-ד') ויקרא שם המקום ההוא מחנים, הרי יעקב השוה מחנהו למחנה המלאכים שפגע בו וא"כ כל מי שמדבר בפניהם צריך לנהוג בהם אימה ולשום יראתם על פניו, ואפי' הכהנים שהם זרעו של אהרן שהברכה מסורה בידם לברך את ישראל מצינו שהיו כפופין לישראל והיתה אימת הצבור עליהם, שכן דרשו ז"ל במסכת סוטה (פ"ו דף מ) לעולם תהא אימת הצבור עליך שהרי כהנים נושאין כפיהם ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, ועוד שכל זמן שאחד מישראל אומר לו לכהן לברך אין הכהן רשאי לעכב ואלו עכב היה עובר בעשה דאמור להם ותרגם אנקלוס כד יימרון להון, ואם מי שהוא מזרע אהרן ויש לו כתר כהונה היה כפוף ומשועבד לצבור ועליו לנהוג אימה בצבור כ"ש מי שאינו כהן, ואפילו ישראל כמוני היום שיש לי לנהוג כבוד ואימה בצבור ושלא לדבר בפניהם אלא ברשות:

רשות ב

לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהלים כ"ז, א'). המזמור הזה יסדו דוד כנגד שונאיו כמו שמזכיר והולך בקרוב עלי מרעים ואמר אל תתנני בנפש צרי. ויש שפי' שלא דבר אלא כנגד אומות העולם שהם שונאי ישראל והוא מדבר במקום כל ישראל כמו שנוהג בכמה מזמורים, ולפי' לאיזו כונה שנתיסד או על שונאי דוד או על אומות העולם הכתוב הזה בא להודיענו מעלת אדוננו דוד הגדולה והפלגת שלמותו במדת היראה ושהיה בוטח בהקב"ה בטחון גמור שישמור נפשו וגופו, ישמור את גופו מכף שונאיו בעוה"ז, ואת נפשו שתהיה צרורה בצרור החיים לעוה"ב, וז"ש ה' אורי וישעי אורי כנגד הנפש שהנפש אור הגוף, וישעי נגד הגוף שהגוף סובל מקרי העולם ותלאותיו והוא הנושע בהם בסיוע אלהיו. ה' מעוז חיי, הוא כח קשור שניהם כי הנפש חיי הגוף והוא יתברך חיי הנפש, ולכך אמר אחר שהקב"ה מעוז החיים שיש בי ממי אפחד שיפריד קשור שניהם, הכונה לדוד כי עם השי"ת לא יפחד מזרוע בשר כי כיון שהקב"ה עמו להושיעו מה לו ליראת ב"ו, ואין ראוי לצדיק להתיירא כי אם מהקב"ה לבדו, וזהו עיקר מדת היראה שכל זמן שאדם ירא מזרוע בשר ודם יראתו בהקב"ה בכח שלמותה שהרי הוא משתף ומחלק אותה עם אחר, הוא שאמר דוד ע"ה (שם נו) באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי, ואמר (תהלים קי"ז) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. וכן התורה תרחיק יראת ב"ו ותזהיר תמיד שלא יירא מן האומות כאמרו (דברים כ', א') כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב לא תירא מהם. וכתיב (שם ז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים, ויש להתבונן כי בכל פעם שמזהיר הכתוב על היראה הוא מזכיר ענין יציאת מצרים לפי שבזכרון אותם הנפלאות שהיו ביציאת מצרים יוסיפו להם יראה בהקב"ה ותתגבר אז יראתו על יראת העם, ואל כונה זו צותה תורה להשיב היראים כי מאחר שלא גדל נפשו במדרגות הבטחון ולא הגביר על עצמו יראתו של הקדוש ברוך הוא על יראת העם אין זכותו שלם ואיננו ראוי להצלה, ועל כן אמר (דברים כ', ח') מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ודבר ידוע כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות לא היו נוצחין בריבוי עם גם לא היו נוצחין בסבת חרב וכלי זיין שהרי החרב ירושה לעשו ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו הזכות, וכן הוא אומר (תהלים מ"ד, ד') כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו', ובפסוק זה רמז זכות האבות כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, ומצינו כי בסיבת החטא היו מנוצחין שכן אתה למד ממלחמת העי שכתוב שם (יהושע ה') חטא ישראל ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא, ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם למה היו יוצאין למלחמה בעם רב והיה מספיק להם במעט גוי ועוד למה היו יוצאין חלוצים ולמה יצטרכו לתקן המערכות, כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם. והתשובה בזה כי גם בזמן שישראל זכאין היו ראוין להתנהג בדרך הטבע והמקרה, כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו והשאר יניח בידי שמים שאם לא כן לא היה צריך נח שיעשה התיבה ולא הים שיקרע לפני ישראל כי היה הקב"ה יכול להפריחם באויר ולהצילם, אבל היו ראוין שיתנהגו על פי המקרה והטבע במקצת אף כשהם זכאין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ט, כ"ה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, פי' החרדה שיחרד האדם הוא סבת החטא והוא עדות שאין יראתו בהקב"ה שלימה ולכך ראוי שתהיה לו למוקש ושתגביר עליו האויב אע"פ שלא היה ראוי לבא עליו, ועל כן אמר דוד ע"ה בכאן ממי אירא שאין ראוי להתיירא מן האדם כלל כי אם מהשם יתעלה. ומה שכפל הלשון ואמר ממי אירא ממי אפחד כנגד מדת היראה הנחלקת לשני חלקים, האחת יראת הגמול והעונש בעוה"ז ובעולם הבא, והשנית היא מדרגה עליונה שתקבל הנפש ענין רוממות השם יתעלה וגבורותיו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו קבועים בנפש ומצוין בה בכל עת, ושני חלקים אלו רמוזים בפסוק אחד שאמר איוב (איוב ל"א, כ"ג) כי פחד אלי איד אל וגו' כי פחד אלי איד אל זהו יראת הגמול והעונש, ומשאתו לא אוכל זהו קבלת הנפש רוממותו יתעלה וזכרון נפלאותיו בכל עת ובכל רגע:

אע"פ שאמרנו שאין לירא מבשר ודם כי אם מהש"י לבדו מכל מקום מוזהרין אנו לירא מתלמידי חכמים וזהו שדרש רבי עקיבא (דברים ו', י"ג) את ה' אלהיך תירא (בבא קמא פרק ד' דף מד) לרבות תלמידי חכמים, שהרי יראת החכמים אינה בכלל יראת בשר ודם אלא בכלל יראת המקום היא, ומי שהוא זהיר ביראת החכמים הלא זה עדות על יראתו בהקב"ה שלא הביאו לידי מדה זו להזהר ביראת החכמים אם לא שיהיה זהיר ביראתו של הקב"ה, וזהו שהוכיחו רבי עקיבא ראש החכמים מן הכתוב המזהיר על יראת המקום. גם בכלל יראה זו יראת הצבור שבכל מקום שהצבור עומדין שם השכינה שורה וזכות הרבים גדול עולה למעלה ושכרם מרובה ויראת החכמים ויראת הצבור הכל בכלל יראת ה' יתברך. ומכלל יראת החכמים והצבור שלא לדבר בפניהם אלא ברשות:

רשות ג

שום תשים עליך מלך וגו' (דברים י"ו) פסוק זה מצות עשה מן התורה למנות על ישראל מלך בכניסתן לארץ מיד, ומצוה זו לדעתם של ישראל הוא שישאלוהו הוא שכתוב (שם) ואמרת אשימה עלי מלך לא לדעתו של הקב"ה, כי כיון שישראל עם מיוחד שהקב"ה נתיחד להיות מלך עליהם מה חפצם במלך ב"ו, והנה ישראל היה ענינם נבדל משאר העמים בעילוי גדול והם רצו שיהיו כשאר העמים להיות להם מלך, וזה נחשב להם לחטא כאשר ביאר להם שמואל הנביא, ואמר (שמואל א י"ב, י"ז) ודעו וראו כי רעתכם רבה. והכתיב יבאר שכל זמן שימנו את המלך שלא יהיה מיתר העמים אלא מישראל וכמו שאמר עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר מקרב אחיך. והטעם מבואר הוא פן ימשך אחר עיקרו ויפסיד אמונת האמת, ודרשו ז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב דף כב) שום תשים עליך שתהא אימתו עליך. אין יושבין על כסאו ואין רוכבין על סוסו ואין משתמשים בשרביטו ולא בכתרו, וטעם האימה כדי שיראו הבריות מוראו ויהיו נמנעים מן הגזל והחמס והרציחה, וכמו שדרשו רז"ל (אבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו:

כשם שהזהירו החכמים על אימת המלך כך הזהירו על אימת הצבור, והוא שאמר במסכת סוטה (פ"ז דף מ) לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי הכהנים נושאין את כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, וזה דבר מתמיה שיהיו מהפכין אחוריהם לקדש, אבל ביאור הענין כי הכהן בשעה שנושא את כפיו השכינה שורה על ידיו, וכמו שדרשו רז"ל (שיר השירים ב', ט') משגיח מן החלונות אלו ידי הכהנים, וכיון שהשכינה שורה בין שתי ידיו כבין שני הכרובים אין לחוש אם אחוריהם כלפי הקדש שאין קדושת הקדש לפני ולפנים אלא מקדושת השכינה ויורה על זה מה שאמר הנביא (ישעיהו א', ט"ו) ובפרשכם כפיכם. והנה זה בשעת הכעס וממנו אתה למד עיניהם ושכינה שורה על ידיהם. והוקשה אימת הצבור לאימת השכינה שהרי מחנה ישראל שקול כמחנה המלאכים ממה שכתוב (בראשית ל"ב, ג'-ד') ויקרא שם המקום ההוא מחנים. השוה יעקב מחנהו למחנה המלאכים, וכן הזכיר שלמה כמחולת המחנים שתי מחנות מחנה ישראל ומחנה המלאכים וכיון שכן שכינה ביניהם וצריך לנהוג בהם אימה, וידוע כי מכלל אימת הצבור שלא לדבר בפניהם אלא אם כן נוטל מהם רשות:

רשות ד

אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים וגו' (קהלת ה', א'). בא הכתוב הזה להזהיר על האדם שלא יהיה נמהר אחר דבריו להוציאם מפיו פתאום אלא במתון ואחר התבוננות, וזהו שאמר אל תבהל על פיך כי המדבר בלא קדימת מחשבה ההוא יקרא נבהל, ואף יכשידבר דבריו במתון יהיו מעטים, זהו שאמר ולבך אל ימהר שיהיה לך מתון אפי' במחשבה, ותהיה זהיר שלא תוציא דבר לפני האלהים כלומר לפני מתנה האלהים והם ישראל הנקראים מתנה אלהים ובני עליון והשכינה שורה בכל עשרה מהם. ואמר כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, הכונה כי הרבים במדרגה העליונה בערך היחיד כמדרגת השמים הגבוהים בערך הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ביניהם, ואע"פ שאמר החכם כי תועלת גדולה היא לדבר בפני רבים מפני שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך, אעפ"כ הזהיר שלמה למעט בדברים בצבור מפני אימתן. ואמרו במדרש אל תבהל על פיך וגו' זש"ה (משלי י"ז, י"ט) אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו וגו' מהו מגביה פתחו היה לו לומר משפיל פתחו וגו' שהמשפיל פתחו בני אדם נשברין וניזקין בו, אלא מהו מגביה פתחו זה המגביה פתחי פיו ואומר דברים שלא כהוגן הקדוש ב"ה משברו לכך נאמר מגביה פתחו מבקש שבר, בוא וראה חלש מלמעלה וגבור מלמטה אימת העליון על התחתון כ"ש גבור מלמעלה וחלש מלמטה שכך כתוב (שופטים ט', נ"ג) ותשלך אשה אחת פלח רכב וגו', כ"ש כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ, הנה עתה בין לדרך הפשט בין לדרך המדרש הכל אזהרה שוה שימעט אדם בדברים לפני האלהים, אין צריך לומר הטחת דברים כלפי מעלה כפרעה וכחירם וכיוצא בהם שהיו עושין עצמן אלוהות והיה לבם ממהר להוציא דבר לפני אלהים אלא אפילו להוציא דברי תורה מפיו בפני רבים שהם בני האלהים אין ראוי לו להוציאם במהירות אלא במתון ויהיו מעטים וזה מפני אימת צבור. וידוע כי מכלל אימת צבור שלא ידבר אדם בפניהם אלא אם כן יטול רשות מהם:

רשות ה

משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו (משלי ט"ו). בא הכתוב הזה להזהיר על האדם שישכיל בלבו תחלה באיזה דבר שירצה לדבר או שירצה לפעול, קודם שידבר או קודם שיעשה המעשה על איזה צד יעלה בידו ותזדמן לו מזה הצלחה ותועלת, ואם הוא עושה כן ימצא טוב, וכן אמר עוד (שם יז) חושך אמריו יודע דעת, ולפי שפעולותיו של אדם נכללים בג' דברים והם המחשבה והדבור והמעשה כענין שכתוב (דברים ל', י"ד) בפיך ובלבבך לעשותו, והוא כלול ומוטבע מיצר הרע ושוגה תמיד מצד המשך אחר החומר לכך הזהיר שלמה בכאן שיהיה האדם משכיל תחלה על אותו דבר שרוצה לדבר, ושיקדים המחשבה אל הדבור ואל המעשה. ובוטח בה' אשריו כשישכיל ויתבונן על מה שיבקש לעשות, ואע"פ שהשכיל בלבו תחלה אין ראוי לו לסמוך על מה שהשכיל אלא שיבטח בהש"י שיבא הדבר ההוא לפועל ולגמר הצלחה, זהו שאמר ובוטח בה' אשריו. כלומר אחר השתכלות המחשבה באותו דבור או באותו מעשה אם הוא תולה בטחונו בהשי"ת ושיסכים בדעתו שאין ביד שכלו להוציא שום דבר לפועל אלא בחפץ הש"י אשריו, כי הבטחון בהש"י אחת מן המדות העליונות ומעיקרי התורה, וכן אמר הכתוב (משלי ג', ה') בטח אל ה' בכל לבך. ועל זה אמר שלמה (שם כ) מים עמוקים עצה בלב איש. בא להרחיק מדת האדם הבוטח על מחשבותיו והעולה על רוחו שלא יעשה פעולה ולא ידבר דבר עד שיחשוב תחלה בלבו ויהיה לו מתון בדבר ואחרי זאת ישיג מה שירצה. לפי שהעצה הנכונה לא תמצא באדם ולא תגמר אליו הדעת זולתי במחשבה, וכן אמרו חכמי הפילוסופים, הלשון כלי המחשבה. וזהו מים עמוקים עצה בלב איש. ביאורו כשם שאי אפשר לדלות ולשתות מן המים העמוקים בלא דלי כך אי אפשר להשיג פעולה נכונה או עצה ברורה זולתי במחשבה. וכיון שהזהירנו שלמה המלך ע"ה שישכיל האדם בלבו תחלה מה שירצה לדבר או מה שירצה לעשות אפי' המשכיל בבני אדם והחכם שבהם קל וחומר למי שאינו יודע כמוני היום שהיה לי להשכיל מה שאני רוצה לדבר, ואלו השכלתי לא הייתי מדבר כי הייתי משגיח בחסרון חכמתי וידיעתי, על אחת כמה וכמה בפני גדולים וחכמים ממני, אבל מכל מקום במחילה מהם אפשר, שכן אמרו רז"ל (קידושין פ"ק דף לב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואחר נטילת רשות:

רשות ו׳

ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש (תהלים קי"ט, מ"ו). אמר דוד המלך ע"ה בשעה שאני רואה המלכים והשרים שהם מספרים ומשיחים גבורותיהם אני מתבייש למה שהיה להם לעסוק בדברי נסים ונפלאות שאתה עושה עמהם והם מבלים כל ימיהם בדברי הבאי ומשתבחים ומתפארים בגבורה ואומרין בגבורתי כבשתי מדינה זו, והגבורה אינה שלהם אלא שלך היא שנאמר (דברי הימים א כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה. מתפארים בנצחון ואינו שלהם שנאמר (שם) והתפארת והנצח וההוד. מתהללים בחייליהם ואינם שלהם אלא שלך שנא' (תהלים ל"ג, ט"ז) אין המלך נושע ברב חיל, ולמי היא הישועה שלך היא שנאמר (תהלים ג', ט') לה' הישועה, אמר דוד כשמדברים הללו דברים אלה אני איני מדבר כמותם אלא אני מדבר בדברי תורה ומודיע לכל גבורותיך ואיני מתבייש לדבר בדברי עדותיך שנאמר ואדברה בעדותיך וגו'. ויש להתבונן במה שאמר עדותיך ולא אמר מצותיך או תורתך. לפי שבשעה שאדם מעיד על דבר הוא מדקדק בעדותו שלא יאמר על מה שלא ראה ראיתי שאם יאמר שקר בא לידי בושה, ולכך רצה לומר ואדברה בעדותיך אפי' נגד המלכים שאדם מתבייש לדבר בפניהם ולא אביש כי עדותיך נאמנים ומחכימים את האדם ואפי' אם יהיה פתי שנאמר (שם יט) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ואין צריך לומר שמחכימין את החכם שנא' (משלי ט', ט') תן לחכם ויחכם עוד, ועוד אמר דוד עדותיך עשוין בענין שהקטן יכול לדבר עמהם בפני מי שהוא גדול ממנו, שאם אמר דבר וטעה בו הגדול יתקן דבריו, ואם ידבר בפני מי שהוא כמותו כלומר ששניהם שוים בחכמה ישאו ויתנו בדבר עד שיוציאו דבר לאמתו, ואם הוא מדבר בפני מי שהוא קטן ממנו ישמע דבריו ויתלמד, ועל כן אמר דוד ואדברה בעדותיך וגו' אפי' נגד המלכים ונגד הגדולים ממני בכל דבר אדבר ובמה אדבר בעדותיך, ואמר דוד המלך שהיה גדול בכל כענין שכתוב בו (שמואל א י"ז, כ"ה) ראיתי בן לישי הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה וגו' וה' עמו ודרשו רז"ל (חלק דף צג ע"ב) מאי וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום כל המעלות האלו היו בו והיה מתבייש לדבר בפני מי שגדול ממנו אלא בהקדמות גדולות, על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם להזהר שלא לדבר לפני גדולים ממנו מי שהוא חסר מכל המעלות האלה, אבל אחר נטילת הרשות אפשר שהרי אמרו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וברשותכם אפרש פסוק אחד:

רשות ז

חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה (משלי י׳:ל״א״ז:כ״ז) בא הכתוב הזה להזהיר את האדם שיחשוך אמריו ושימנע מלדבר, כי מניעת הדבור תורה על הדעת שהרי עד שלא דיבר האדם הדבור בידו, לפיכך חייב שישקלנו תחלה במאזני שכלו ואחר כך יוציאנו במשקל, וכיון שדבר הרי הוא כמי שזרק האבן שאין בידו להשיבה, ועל כך ישבחו החכמים מדת השתיקה, אמרו במסכת אבות (פרק קמא) ר"ש אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמרו יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים, ומרוב גודל מעלת מדת השתיקה אמר שלמה (משלי י"ז, כ"ח) גם אויל מחריש חכם יחשב, ואמרו חכמי המוסר אם הדבור כסף השתיקה זהב, וע"כ אמר שלמה בכאן חושך אמריו יודע דעת, יאמר כי החושך אמריו מופת ועדות על הדעת, וכן יקר רוח והוא האיש שאינו מגלה דעתו ומוציא כל רוחו במהרה אלא ביוקר כענין (שמואל א ב') ודבר ה' היה יקר בימים ההם הוא אות שהוא איש תבונה. והענין לשלמה במניעת הדבור לפי שהדבור ההוא מצד הנפש ועמו יש לאדם יתרון על שאר בעלי חיים וכיון שכן אין ראוי להוציאו אלא במשקל ולצורך גדול שיהיה תועלת הגוף או תועלת הנפש, ולמעלת הדבור מצאנוהו מיוחס לבורא יתברך הוא שכתוב (ישעיהו מ"ז) בורא ניב שפתים וגו', והקב"ה משתבח בו כענין בבריאת השמים שכתוב בהן (שם) בורא השמים ונוטיהם. ולשון ניב מענין תנובה כי הדבור פרי השפתים, וכן אמר שלמה (משלי י') פי צדיק ינוב חכמה, ועל כן הזהירנו שלמה על זאת שיהיה האדם חושך אמריו ושיהיה יקר רוח בכל דבריו, והודיענו כי זה עדות על הדעת והתבונה, והשתיקה הזו אפי' בדברי תורה ראוי לאדם שיחשוך אמריו בפני גדולים ממנו בחכמה וכמו שאמר שלמה (שם כה) אל תתהדר לפני מלך וגו'. מנע העמידה במקומן ק"ו הדבור, וא"כ ראוי לנו שנשתוק, אבל מה נעשה שהרי אמרו רז"ל במסכת חולין (פ"ו דף פט) (תהלים נ"ח, ב') האמנם אלם צדק תדברון וגו' מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן ת"ל צדק תדברון. וכן אמר החכם הוי שקוד לדבר בפני גדולים שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך, וכיון שכן במחילת הגדולים והחכמים ובנטילת רשות מהם נפרש פסוק אחד:

רשות ח

כתיב וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך (ויקרא כ"א). פסוק זה נאמר בכהנים שהכתוב ריבה להם לכהנים מצות יתרות על ישראל, והנה הם אסורים אפי' במותר לישראל והוא שאמר (שם) קדושים יהיו לאלהיהם כלומר שיהיו פרושים יותר מישראל, והוא שיהיו נבדלים מטומאת המתים ומנשואי הנשים שאינן הגונות להם, וכן (גטין פ"ה דף נט ב) אמרו רז"ל וקדשתו על כרחו, קדוש יהיה לך לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, והנה כל זה מעלה בכהנים ובסדר המעלות כהנים לוים וישראלים, והעד על זה פ' בהעלותך שהמנורה מסורה לכהנים, ונסמכה לה פרשה שניה (במדבר ג') קח את הלוים, ונסמכה לה פרשה שלישית ויעשו בני ישראל את הפסח, ולא בא סמיכות הפרשיות אלא לסדר המעלות כי הכהן מעולה ומקודש יותר מן הלוי והלוי יותר מישראל, וכן חייבה תורה במתנות לתת תרומה שהיא אחד מחמשים ונקראת קדש לכהן שקראו הכתוב קדש שנא' (דברי הימים א כ"ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ולתת ללוי מעשר ראשון, ונתחייב הלוי לתת לכהן מעשר מן המעשר, אם כן כשם שישראל משועבד ללוי כן הלוי משועבד לכהן, והנה בכל המעלות האלה יפה כחו של כהן, ומאחר שנצטוינו בכהנים לקדשם ולחלוק להם כבוד בכל דבר ק"ו לחכמים שחכמים גדולים מן הכהנים שכן דרשו רז"ל (משלי ג') יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ובסדר המעלות אמרו במסכת הוריות (פ"ג דף יג) חכם קודם למלך מלך קודם לכהן גדול. ועוד אמרו במסכת אבות (פ"ד) שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות. כהונה זכה בה אהרן, מלכות זכה בה דוד. כתר תורה מונח לכל מי שירצה, ושמא תאמר אינו גדול כמותם גדול הוא יותר מהם שהרי כלן בכללו שכן אמר הכתוב (משלי ח') בי מלכים ימלוכו וגו'. ושם עוד אין כבוד אלא לחכמים שנא' (שם ג) כבוד חכמים ינחלו, ומכלל כבוד החכמים שלא לדבר בפניהם אלא ברשות:

רשות ט

בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו' (ויקרא ט"ז, ג'). דרשו רז"ל שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם. בבריאת עולם כתיב (ישעיהו מ', כ"ב) הנוטה כדוק שמים וגו' ובמשכן כתיב (שמות כ"ו, ז') ועשית יריעות עזים לאהל. וכתיב (תהלים ק"ד, ב') נוטה שמים כיריעה. בבריאת עולם כתיב (בראשית א', ו') ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן כתיב (שמות כ"ו, ל"ג) והבדילה הפרכת. בבריאת עולם כתיב (בראשית א', ו') יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל', י"ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם כתיב (בראשית א', כ') ועוף יעופף ובמשכן כתיב (שמות כ"ה, כ') והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם כתיב (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כ"ח, א') ואתה הקרב אליך, והכונה בזה כי כשם שהונח האדם שהוא מבחר המין להכיר את בוראו ולעבדו כן הונח הכהן במשכן ובמקדש שיהיה עובד שם, כי מן הידוע שהוא מיוחד לעבודת המקדש ועל ידו השכינה שורה, וכן אמרו במדרש (איוב ל"ט, כ"ז-כ"ח) אם על פיך יגביה הנשר וכי ירים קנו סלע ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה, משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו, ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא. אמר הקב"ה לאיוב אם על פיך יגביה נשר על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן ועל מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון, סלע ישכון ויתלונן זה מקדש ראשון על שן סלע ומצודה זה מקדש שני, וקורא סלע אבן שתיה שהיתה שם לפני הארון ולמה נקראת אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם חפר אוכל מתוך אותה אבן שתיה היה כהן גדול מתפלל בספוק מזונותיהם של ישראל ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה, שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנה שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר ושלא יגביהו שררה אלו על אלו, למרחוק עיניו יביטו שהיה יודע מה יהיה בסוף השנה, כיצד היה עשן המערכה עולה לדרום שבע גדול לאנשי דרום, עולה למערב שבע גדול לאנשי מערב, וכן למזרח, וכשהיה עולה כלפי הרקיע היה יודע שכל העולם כולו שבע, כל המעלות האלה וכל השבח הזה היה לאהרן ואעפ"כ ואפרוחיו יעלעו דם דחמי אפרוחיו מגעגעין בדם ושתק, ובאשר חללים שם הוא אלא באשר חללים הוא שם היתה השכינה ע"כ במדרש. והא למדת שהקב"ה היה משרה שכינתו על פיו במקדש. ואע"פ שהוא היה העובד במקדש ונקרא הכהן הגדול מיוחד לעבודת האל הגדול לא היה אפשר לו להכנס למקדש אלא בהקדמות גדולות והוא שיקריב קרבנות תחלה והוא שאמר (ויקרא ט"ז, ג') בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. והיה צריך לזכיות רבות שיכנסו עמו, שכן אמרו במדרש כשהיה כהן גדול נכנס לבית קדשי הקדשים חבילות חבילות של מצות יש בידו שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש. בזכות התורה (דברים ד', מ"ד) וזאת התורה. בזכות מילה (בראשית י"ז, י') זאת בריתי אשר תשמרו. בזכות שבת (ישעיהו נ"ו, ב') אשרי אנוש יעשה זאת. בזכות ירושלים (יחזקאל ה', ה') זאת ירושלים בתוך הגוים. בזכות השבטים (בראשית מ"ט, כ"ח) וזאת אשר דבר להם אביהם, בזכות יהודה (דברים ל"ג, ז') וזאת ליהודה. בזכות כנסת ישראל (שיר השירים ז', ח') זאת קומתך דמתה לתמר. בזכות התרומה (שמות כ"ה, ג') וזאת התרומה. בזכות המעשרות (מלאכי ג', י') ובחנוני נא בזאת. בזכות הקרבנות בזאת יבא אהרן, עד כאן:

ומעתה יש לדון ק"ו אם הכהן הגדול שכל עבודת המקדש תלויה עליו וכל ישראל מתכפרין על ידו לא היה רשאי ליכנס לפני ולפנים אלא אם כן היה בידו כל זכיות הללו. על אחת כמה וכמה לשאר בני אדם הדיוטות שאין בהם חכמה ודעת ולא זכות שהיו צריכין לזכיות הרבה להכנס לפני ולפנים ולדבר בפני קהל גדול כזה שהם מחנה אלהים שקולים וחשובים כמלאכי השרת, אבל נסמוך על זכיות הקהל שיגינו בעדנו ויהיו עם פי להגיד להם מעט מדברי תורה. ואע"פ שהמגיד קטן שבקטנים כבר אמרו רבותינו ז"ל שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה, והוא שדרשו בספרי פרשת והיה עקב תשמעון (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמוע תשמעו, מנין אתה אומר שאם שמע אדם מפי קטן בישראל יהיה בעיניו כשומע מפי חכם תלמוד לומר אשר אנכי מצוך היום. ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים שנא' (קהלת י"ב, י"א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה כדי להביא תבואה לבעלים כך דברי תורה מכוונין דעתו של אדם לדעתו של מקום, ולא השומע מפי חכמים כשומע מפי סנהדרין שנא' בעלי אסופות. ואין אסופות אלא סנהדרין שנא' (במדבר י"א, ט"ז) אספה לי, ולא השומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנא' (קהלת י"ב, י"א) נתנו מרועה אחד, ולא השומע מפי משה כשומע מפי הקב"ה דכתיב (תהלים פ', ב') רועה ישראל האזינה. וכתיב שמע ישראל, הרי הוא אומר (שיר השירים ז', ה') עיניך ברכות בחשבון, עיניך אלו הזקנים שהם מתמנין על הצבור וכן הוא אומר (ישעיהו כ"ט, י') ויעצם את עיניכם. בריכות מה בריכות הללו אין אדם יודע מה בתוכם כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון בחשבונות הנגמרים בעצה ובמחשבה היכן נגמרין בבתי מדרשות על שער בת רבים, וכן אומר (שיר השירים ז', ה') אפך כמגדל הלבנון. ואמר (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי, ע"כ לשון הברייתא. וביאור זה כי ממה שכתוב אשר אנכי מצוה אתכם היום. במשמע שהיה מורה לישראל. קטן שבישראל מנין ת"ל אשר אנכי מצוה אתכם היום. דהוו תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואע"פ שהדברים הולכין ומתעלין וזהו שאמר ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים וכן מפי סנהדרין ומפי משה ומפי הגבורה, ושמא תאמר הואיל והדברים הולכין ומתעלין אין לי חפץ בתורה עד שאשמע מפי סנהדרין או מפי משה או מפי הגבורה לכך אמר עיניך ברכות בחשבון. כלו' שיש לשמוע מן החכמים המתקבצים בשער וזהו על שער בת רבים, וכן (דברים כ"ה, ז') ועלתה יבמתו השערה. וכן דרשו בבבא קמא פרק הכונס (בבא קמא דף סב) על ענין דוד שאמר (שמואל ב כ"ג, ט"ו) מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער, ושמא יאמר עד שישמע מפי הגבורה לכך חתם הנביא (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי, לא תלה התורה בהקב"ה אלא במשה. וכיון שהוכחנו שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה שהרי לא תלה התורה אלא במשה צריך שיהיו הכל שומעים שאין להם לילך אחר דעתו של מגיד אלא אחר דעתו של מקום. וכן דרשו רבותינו ז"ל (משלי כ"ב, י"ז) הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי רוח הקדש אומרת כן, ומכאן שאין להקל במי שלמד תורה ודורש ברבים שאין להם לצבור ללכת אלא אחר דעתו של הקב"ה, וכיון שכן ברשות הקב"ה וברשות החכמים והקהל נפרש פסוק אחד:

רשות י

יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת (שם כ). למדנו שלמה בפסוק זה שאפשר לו לאדם להשיג כל מחמדים כגון זהב ופנינים וכלים יקרים עם שפתי דעת. וכן אמר עוד (שם כד) בחכמה יבנה בית וגו', יאמר דברים אלו מצוים הם בעולם, כי הזהב והפנינים מצוים הם אצל העשירים אבל כלי יקר שאינו מצוי הוא שפתי דעת, ובא ללמד על דבורו של אדם כשהוא בדעת ואחרי השתכלות המחשב' שהוא למעלה ממדרגת הזהב והפנינים שמציאותם רב אבל שפתי דעת הם כלי יקר שאינו מצוי כל כך אלא מציאות מעט, וקרא לשפתי דעת כלי יקר לפי שהשפתים כלי הדבור, וכשם שהכלי מקבל כך השפתים מקבלים מן המחשבה ושואבים ממנה כי אין הדבור ראוי עד שתגמר המחשבה, וכן אמר החכם הדבור כלי הלב. דידוע כי מי שיש לו שפתי דעת הוא המדבר דברים נכוחים שיהיו מקובלים ונשמעים לכל, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם) שפתים ישק משיב דברים נכחים. יאמר כי המשיב דברים נכחים כאלו הוא נושק שפתי השומעים כל כך הם מטים אוזן ומקשיבים לדבריו והנה זה כאלו ישק בשפתים של כל אחד ואחד מהם ולא יוכלו לדבר מרוב השתדלותם להקשיב אמרים. וכמו שאמרז"ל חגיגה (פ"ב דף יד) (ישעיהו ג', ג') חכם חרשים כיון שדבר נעשו הכל כחרשים, ובכלל שפתי דעת שלא ידבר אדם בפני גדולים ממנו בחכמה שהרי זה מכלל יראת חכמים שהוקשה ליראת המקום, ודרשו ז"ל במס' שבת פרק במה מדליקין (שבת דף כג:) האי מאן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנותא רבנן. האי מאן דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, האי מאן דדחיל רבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, וכן מצינו בדוד שהיה מונע עצמו מלדבר בפני עירא היאירי שכן דרשו רז"ל כתוב אחד אומר (תהלים קי"ט, י"א) בלבי צפנתי אמרתך וכתוב אחד אומר (שם) בשפתי ספרתי, הא כיצד אלא כל זמן שהיה עירא היאירי רבו של דוד קיים בלבי צפנתי כיון שנסתלק בשפתי ספרתי. אבל מכל מקום במחילה אפשר שהרי אמרו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואמר החכם הוי שקוד לדבר בפני גדולים ממך בחכמה לפי שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך. ודרשו רבותינו ז"ל במדרש קהלת (קהלת ה', ט') ומי אוהב בהמון לו תבואה מי שאוהב לדבר דברי תורה בהמון לו תבואה הרבה, וכיון שיש בזה תועלות רבות, במחילה מן הגדולים והחכמים ובנטילת רשות מהם נפרש פסוק אחד: