קטגוריה:קהלת ה א

עריכה

אבן עזרא

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

אל תבהל — אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה, ולבך אל ימהר, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם. על כן אמר משיח ה': "מצא עבדך את לבו" (שמואל ב ז, כז). ודע, כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ ואין למטה ממך. על כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן; כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא.

(למהדורה מעומדת – ראו ביאור:אבן עזרא - מחאה על לשון הפיוטים)

אמר אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו, והם עתים ידועים: ערב ובקר וצהרים; כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. על כן חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון, כי אין אדם אשר לא יחטא, או המעתיקים חטאו.

וכלל אומר: יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הדבר האחד, כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד, והוא: "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". יש מפרשים כי "ליראי" הוא ביו"ד, וענינו הוא: המשיח יקפיל הארץ לפניו וחדשים יכפיל, שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר, כמלת "ראי דרכך בגי" (ירמיהו ב, כג). "וחדשים יכפיל", יסתיר. והם העצבים החדשים מקרוב באו.

וחכמי הדור יפרשו: "ליראי יקפיל", שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק. "וחדשים יכפיל", הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם – יעביר ראי ויכפיל חדשים; אולי עבותים הם ויכפילם, כדי שתהיה המכה בהם קשה? היתכן שיאמר אדם: "אין בכל החיים חכם כעַיִר", ויאמר כי ענינו אדם, שנאמר: "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב)? או יאמר: "אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש", ויאמר כי "אש" הוא השם הנכבד והנורא, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד); גם הוא "שמש", שנאמר: "כי שמש ומגן ה'"? אף כי אלה בלי כ"ף דמות, כראי חזקים. ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק; היתפלל אדם: "ברוך אתה אריה", בעבור שנמצא על המקום "כאריה ישאג" (הושע יא, י)? הייטיב בעיני ה'? ולמה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו; והנה תפילתו שהתפלל – מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל, שהיה משרא קטרין. והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, שהיו חכמים. אף כי המתפלל על אנשים רבים, וכולם אינימו חכמים. וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים – אין בה חידות ומשלים. ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים? היהיו שנַיִם ויכפילם?

ולאמר על המקום: "ליום זה פור הפיל" – איננו נכון; כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה. והיה ראוי שיברח ממלת "פור הפיל", כי לא תמצא כי אם במקום הצורר. ועוד, אחר שיעביר אלה השמים והארץ, איך ימלוך מציון? והיא חלק מהארץ.

ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל". השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר; ולמה רכב על פיל? ואותו לארץ יפיל! ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו – יהיה אומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך".

והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד, ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו: "לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד" (עבודה זרה נח, ב). ומי הביאנו בצרה הזאת, להתפלל בלשונות נכריות? הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית! ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש? ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?

והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקדש – יש בהם טעויות גדולות, כמו "אנסיכה מלכי לפניו". והנמצא מזה הענין: "ואני נסכתי מלכי" (תהלים ב, ו), והוא מן הבנין הקל, על משקל "נפלתי" ו"נדרתי", והעתיד "אסוך" או "אנסוך", כמו "אפול" ו"אדור". ומן הבנין הכבד יאמר "הפיל", והעתיד "אפיל"; וכן מן "הסיך" יאמר "אסיך", או "אנסיך" בהראות הנו"ן, כמו "ולנפיל ירך" (במדבר ה, כב). והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי" – "אעשה ממנו נסוך", כמו: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד). ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי". ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות. שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי" או "אשבח ואודה", או "אקדש"? רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים.

ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון, שיאמרו "זְננו", ולא ידעו כי "זננו" היא מן "זנה" כמו "עננו" מן "ענה"; ולא יאמר מן "זן" כי אם "זוּננו", כמו "שובנו אלהי ישענו" (תהלים פה, ה).

ופעם יאמר "צו" לשון עבר, והוא לשון ציווי, כאשר יאמרו רבים בתענית: "שֶחָל עניו פניך". וידוע שהשי"ן במקום "אשר", כמו "מה שהיה הוא שיהיה"; ו"חל" הוא לשון ציווי לעתיד, כמו: "חל נא את פני ה'". והנכון לומר "שֶחִלָּה", כמו "ובהכנעו חלה את פני ה'".

ועוד, כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר. ואמר: "שושן עמק אויימה". וידוע כי ה"א "שושנה" לשון נקבה, וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך: "שושנת העמקים". ובסור הה"א או התי"ו – יהיה לשון זכר, כמו "צדקה" ו"צדק". ואיך יאמר על "שושן" "אויימה"? ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר: "שושנת עמק אויימה"? ועוד, מה ענין לשושנה שיתארנה באימה? התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.

אמר אחד מחכמי הדור: הוצרך לומר "אויימה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי: אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים; שחיבר "הר" עם "נבחר". אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן. ועם הבי"ת והוי"ו, שהוא גם מחבר "לוי" עם "נביא", יחבר עמם מ"ם ופ"ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת. ואף כי מצאנו "דעואל" "רעואל", "דודנים" "רודנים". וכן יחבר "משפטים" עם "פתים", כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת "נצטדק", "הצטיידנו", "ויצטירו". וכן חבר "ויום" עם "פדיון" ו"עליון", גם זה איננו נכון, אע"פ שנמצא מ"ם במקום נו"ן, כמו "חיין" ו"חטין", איך יחליף מ"ם "יום" שהוא שורש עם נו"ן "עליון" "פדיון", שהוא מן "עלה" ו"פדה", והוא איננו שורש? ועוד, מה ענין החרוז? רק שיהיה ערב לאוזן, ותרגיש כי סוף זה כסוף זה. ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן, ואינימו ממוצא אחד. ועוד חיבר "עושר" עם "עשר תעשר"; גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.

יש אומרים: אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כולנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכולנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה; והנה אמרו חכמים ז"ל: טעה דניאל בחשבונו; והחשבון הוא דבר קל. ועוד, כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו? ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן, למה נצטרך לדבר? כי הוא יודע תעלומות לב. והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם".

והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות; וחכמינו אמרו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לעניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא קודש, ועניינו – המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפילתו: "הושיעני המלך שלמה"?

והנה מצאנו במקרא האומרים: "מה משא ה'", וידעו כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה הנביא "מה משא ה'" לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מעניין "איש איש על משאו". ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם, כי המשא יהיה לאיש דברו, והפכתם את דברי וגו', "אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה'", שאין במלה ספק בעניין. וכן "לא תקראו לי עוד בעלי", והלא הוא "בעל נעורים" כמו "אישי". לכן בעבור היות שם בעל ספק עם הבעל, שהוא צלם, אמר הנביא: אפילו מלה שיש בה ספק כעניין צלם לא תאמרי לי, כי אם "אישי".

והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חיבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש. וחכם היה בצרפת, גם הוא חיבר בקשה תחילתה "אמרי האזינה ה'", ויש בה דברים אינימו נכונים. מהם שאמר: "הרחבת עולמות אין להם גבול", ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר: "כי שמך בך ובך שמך"; ואילו ידע מה פירוש "שֵם", לא היה זה הדיבור עולה על לבו. ועוד, אחר שאמר "כי שמך בך", הלא הוא בעצמו "בך שמך", כי מה הפרש בין "שלום עליך" או "עליך שלום", "ראובן אתה" או "אתה ראובן", "תפשום חיים" או "חיים תפשום", "יברכך ה' וישמרך" "ה' ישמרך מכל רע"? ואין זה דרך תפילה אלא דרך שחוק. וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו "אברמל" – פירוש: "אבאר מלה" או "אברר מלה". והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא באר המלה ולא דבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש.

ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם, כי אם התפילה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין: