קטגוריה:משלי ט ט

1. "ראש גדול" היא תכונה של חכמים וצדיקים. אדם חכם אינו מסתפק בחכמה שנותנים לו, אלא משתמש בה כדי להוסיף עוד חכמה; אדם צדיק אינו מסתפק במצוות שנותנים לו, אלא משתמש בהן כדי להוסיף עוד מסקנות מעשיות.

הפסוק מתייחס לשני טיפוסים - החכם שהוא איש הלימוד, והצדיק שהוא איש המעשה. שניהם מוסיפים, כל אחד בתחומו - החכם מוסיף עוד חכמה, והצדיק מוסיף עוד לקח, לוקח עוד מסקנות מעשיות שיעזרו לו לעשות יותר צדק.

"ראש גדול! האדם מטבעו אוהב להתחמק מאחריות, ולעשות רק מה שחייב וכו', אבל זו דרך של אנשים נמוכי מחשבה! אדם חכם צריך לחשוב תמיד צעד אחד קדימה. תתבונן מה לפניך, אל תהיה בטלן, אל תחכה שיגידו לך כל דבר. אם ראית משהו, או שמעת על משהו - תפעיל את גלגלי המחשבה לבד, ותחשוב מהו הצעד הבא שלך. כשה' רואה אדם כזה, שמשקיע מעצמו מאמץ ומחשבה - הרי שהוא משפיע עליו עוד ועוד חכמה והצלחה: תן לחכם - ויחכם עוד" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ז אלול ה'תשס"ט).

2. הפסוק ממליץ להשקיע את זמננו בחינוך התלמידים המצטיינים - החכמים והצדיקים: תן לחכם... הודע לצדיק. ההשקעה הזאת תשתלם, כי החכם יוסיף עוד חכמה והצדיק יוסיף עוד מעשים טובים.

3. הפסוק נמצא בקטע שבו החכמה מנסה לשכנע את הפתיים שיעזבו את חבריהם הלצים ויבואו לבית הספר. בין השאר, היא אומרת להם "עדיף לכם להיות בחברתם של חכמים וצדיקים, כי הם ישמחו לשמוע את דבריכם ואף ירצו לשמוע עוד":

"וצריך מאוד להיזהר מחברת בני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא ילמד ממעשיהם, ולהתרחק ממושב לצים. ואמר החכם לבנו: שמע בני! כי יעלה בלבבך להתחבר עם בני אדם – התחבר עם חכם, כדכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם"; ונאמר (שם ט ט): "תן לחכם ויחכם עוד". שאם תחכם – יפארך ולא יחלוק על חכמתך, ואז תדע שתוכל לסמוך על חכמתך. אם תכבדהו – יכבדך; תהדרהו – יהדרך; ואם תצטרך לעזרתו – יעזרך; ומה שתאמר יצדיקך; אם תכעס – יסבלך; ותלמד ממעשיו הטובים. והתחבר עם כל אדם שתלמד ממנו דברים אשר יביאוך לעבודת הבורא יתברך." (אורחות צדיקים שער האהבה)

חכמי המדרש פירשו את הפסוק על כמה דמויות תנ"כיות ש"הגדילו ראש" והסיקו מסקנות ממה שה' ציווה אותם:

• נוח - "שאמר לו הקב"ה מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה וְגוֹ', וכשיצא מה כתיב?" "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'" "- נתבונן ואמר 'מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים - לא שהיה רוצה להקריב לו מהן?' מיד "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה", הוי "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד", לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו."
• משה - "שנאמר עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, שהיה למד תורה מפי הגבורה, ובא ואמר לישראל ומטיבן, והוא מוסיף להם חיים, הוי תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד."
• בצלאל - "אתה מוצא, בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה המשכן', בא ואמר לבצלאל. אמר לו 'מהו המשכן הזה?' אמר לו 'שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו, ומלמד לישראל תורה'. אמר לו בצלאל 'והיכן התורה נתונה?' אמר לו 'משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון'. אמר לו 'רבינו משה, אין כבודה של תורה בכך! אלא אנו עושין הארון ואחר-כך המשכן'. לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארון" (שמות רבה נ ב).

וכן בתלמוד:

• רות - "דאילו נעמי קאמרה לה 'ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן', ואילו בדידה כתיב 'ותרד הגורן' והדר 'ותעש ככל אשר צותה חמותה' (שם סכה ולבשה שמלות נאות, שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת, ויאמרו זונה היא)".
• שמואל - "דאילו עלי קאמר ליה (שמואל א ג ט) שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך, ואילו בדידיה כתיב ביה (שם פסוק י): ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך," "ולא אמר 'דבר ה’' (והוא לא רצה להזכיר השם, שמא אין זו שכינה)" (רבי אלעזר, בבלי שבת קיג ב (רש"י)).
• ובשני מקומות בתלמוד מסופר, שאחד מתלמידיו של רב שאל אותו שאלה, והוא אמר לו תן לחכם ויחכם עוד - 'אתה מספיק חכם כדי לענות על השאלה בעצמך, על-פי הדברים שלמדנו קודם' (בבלי עירובין סה, בבלי בבא קמא קיג א).

אולם הדמות המתאימה ביותר לפסוק היא יוסף, שנקרא חכם (בתורה), צדיק (במדרשי חז"ל), ושמו נמצא בפסוק - "ויוסף לקח" (ראו יוסף - בבואה של שלמה ויצירתו החכמתית).