בבא קמא קיג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל איתיה במתא לא דאמרינן אימר לא אמרו ליה דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אישתלויי אשתלי אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ולא היא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה:
אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא בתר זמנא ולמחר כתבינן רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא. ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא א"ל לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני א"ל ה"מ גברא דאניס וליתיה במתא אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא:
אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו וכי לדידכו כנופייכו והאידנא דאיכא רמאי חיישינן:
אם היה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם:
מתני ליה רבי לר"ש בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן בעי מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שולחן ואוכל עליו מהו אמר לו (משלי ט, ט) תן לחכם ויחכם עוד:
מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק:
גמ' תנא אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר:
ומוכסין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח בו את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא א"ר חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו ואיכא דמתני אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה שהיא של בית מלך אע"פ שאינה של תרומה אע"פ שאינה של מלך ולמוכסין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא א"ר חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו רב אשי אמר במוכס כנעני דתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם ור"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין וגזל כנעני מי שרי והתניא אמר ר' שמעון דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת"ל (ויקרא כה, מח) אחרי נמכר גאולה תהיה לו
רש"י
[עריכה]אבל איתיה במתא לא - משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם:
דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה - אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה:
ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא - כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה:
אישתלי - שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו:
עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה - ואע"ג דאמר אתינא אתינא:
על דלא ציית לבי דינא - שאמרו צא תן לו ולא קיים:
עד דציית דינא - ויפרע לו:
לא מקרעינן ליה - ואע"ג דאמר פרענא:
ולא היא כיון דאמר דצייתנא קרענא - לאלתר דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא:
קובעין זמן - ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא:
לא יהבינן זימנא ביומי ניסן - אין מזמנין אדם לדין בניסן ובתשרי שהן זמן קציר ובציר:
אבל לבתר ניסן - שולחים שיבא ביום פלוני באייר:
לבני כלה בכלה - באין לשמוע הדרשה בכל שבת אין אומרים לו בא ביום שני לדין דממנע ולא אתי לכלה:
בריגלא - באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום:
כי אתו - תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין:
אמר להו וכי לדידכו כנופייכו - לצורך דינכם הקהלתי אתכם:
מטה ושלחן מהו - כיון דמידי דקאי בגו בית' הוא ולא מתחזי לעלמא כי פרה וחמור וליכא זילותא דאבוהון או דלמא כיון דנפקי ועיילי אינשי לביתייהו וחזו להו איכא זילותא:
ויחכם עוד - כפרה וחמור כן מטה ושלחן:
מתני' אין פורטין - להחליף סלעים בפרוטות מיד מוכסים ליטול הפרוטות מתיבתן שנותנין בה מעות המכס וכן מכיס של גבאי המכס שגובה כסף גולגולת וארנונא לפי שהן של גזל:
מתוך ביתו - של מוכס ממעות שלו:
או מן השוק - אם יש לו מעות בשוק שאין לוקח מתיבת המכס:
גמ' אבל נותן לו דינר - היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו:
דינא דמלכותא דינא - וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין גזלן:
שאין לו קצבה - אלא נוטל ככל חפצו:
מאליו - שלא מאת המלך אפי' יש לו קצבה:
כדי להבריח את המכס - ואע"פ שאין כוונתו להנאת לבישה אלא להבריח בו בלבישת כלאים:
דינא דמלכותא דינא - ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר:
נודרין - קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו של בית המלך:
הורגים - רוצחים:
חרמים - בעלי תיגרה ומריבה וגוזלי ממון:
במוכס שהוא כנעני אנס - ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב:
באין עליו בעקיפין - בחכמה עד שפוטרין את הישראל:
אחרי נמכר - בעבד עברי הנמכר לנכרי בשוק משתעי:
תוספות
[עריכה]ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר. ושרי אפי' ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו:
אין פורטין לא מתיבת המוכסין. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל ור"ש נמי דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא ה"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם:
נודרין להרגים. בנדרים (דף כח.) מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו יום בלבד ואע"ג דדברים שבלב אין דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם וה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור :
ראשונים נוספים
ולא היא כיון דאמר צייתינא קרעינן לה לפתיחא. ודוקא למאן דאמר לא צייתנא אבל למאן דאמר לא אתינא אף על גב דאמר אתינא לא קרעינן עד דאתיא וטעמא דמילתא משום דלפריעה כאנוס הוא דלמא לית ליה הלכך כיון דאמר פרענא קרעינן ליה לפתיחה דמעתה לאו מורד הוא אבל באומר אתינא הא אי לאו מורד הא מצי למייתי והלכך עד דאתא לא נפיק מכלל מורד.
אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא ובתר זמנא. כלומר לא שניתן לו כל אותן ג' ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרינן בו כל זמן וזמן קודם שנכתבה לו עליו פתיחא, והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני.
והני מילי לגברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. ולא משהינן לה אלא לאורתא כתבינן עליה פתיחא וכעובדא דרב כהנא דאזמנה לההיא איתתא בצפרא ולאורתא כתב עליה פתיחא, והוא הדין לכל אינש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ובתוך שני וחמישי ושני אין כותבין פתיחא ואפילו שמותי לא משמתין דגרסינן במועד קטן בפרק שלישי (מז, א) אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ס' רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא שני וחמישי ושני. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות כלומר אין מנדין אותו לאלתר אלא עד דמתרין בו שני וחמישי ושני, והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה. עד כאן.
בעיא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שלחן ואוכל עליו מהו. כלומר, מי אמר רבי דוקא בפרה וחמור וכיוצא באלו שבני אדם רואין אותן בחוץ אבל מטה ושלחן שבבית לא, או דילמא גם הני דברים מסויימין הן ומי שנכנס בביתו רואה וחייב להחזיר מפני כבוד אביהם, ואמר לו תן לחכם ויחכם עוד, כלומר שאף אלו חייב להחזיר מפני כבוד אביו, ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת (עיין לעיל לד, ב). ואף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזילה קיימת דטעמא דרבי או משום דסבירא ליה יאוש כדי קני או משום דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי ולית הלכתא כחד מהני, מכל מקום נפקא לן מינה שאם הניח להן אביהן דבר מסויים שלקח ברבית דאינן חייבין להחזיר דבר תורה וכדאמר לעיל (קיב, א) דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר ואפילו הכי אם הניח להן אביהן דבר מסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהן וכדתניא בברייתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, א) ושעשה תשובה שמעינן מהא דרב דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן.
מתני': אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין. פירש רש"י ז"ל הגבאין שגובין כסף גולגלתא וארנונא. ותימה לי דגמרא משמע דמכיס הגבאין פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. מוכס הוא דקשיא להו הא גבאין פשיטא להו. ותמה על עצמך דכסף גולגלתא דינא דמלכותא הוא וגרסינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב נה, א) הני זיהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זבינא והני מילי לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקפתא דגברי מנח ורב הונא בריה דרב יהושע [אמר] אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, כלומר ואף לכרגא דבינייהו זבינא אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב ז"ל לא נתכוין אלא (כמ"ש) [לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין _ ש"מ]. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך יותר מחק מפני שהן גזלנין ואינן קונין ביאוש שהמסים כאלו אינן דין כי דינא דמלכותא אמרו (וזולתי _ ש"מ) דינא דמלכא לא אמרו עד כאן. אני תמה במה שכתב הרב ז"ל דגבאין גזלנין הן ואינן קונין ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתייאשים מהן כעין גייס [בש"מ _ גניבה] (לקמן קיב, א). ועוד שאפילו הן גזלנין למה אסור לפרוט מהן והלא פרוטות כל איש ואיש אינן נכרות איזה של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזה של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסויים הוא ואילו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שיחזור לו מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן (ב"ב לו, א) לפי שהבעלים מתייאשין מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשין מן התשלומין והרי הן ככלים שנתחלפו בבית האומן (שם), ואם כן למה לא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא שלאחר מתניתין זו (קיב, א) נטלו מוכסין חמורו נתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכאורה משמע דמוכס דבבא דרישא לא מפני שאין הבעלים מתייאשין מהן.
ולפיכך נ"ל דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו הבעלים [היא אלא דלכתחלה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכותיה לא הי' הקנין גומר _ ש"מ] עד שיבואו ליד זה הפורט מהן דיאוש כדי לא קני וכי אתו לידיה עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הלכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא לקנותה מן המוכסין והגזלנין אסרו לכתחלה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחלה ולהרחקה, אבל בבא מציעתא קתני דינא אם נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסויים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוה ליה יאוש ביד מוכס ושינוי רשות בידא דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחלה נוטל חמור אחרא וטלית אחרת ואינו חושש כיון שנתייאשו הבעלים עד שלא יבא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים (קיב, א) בגייס ולסטים אינו יהודים דאין הבעלים מתייאשין מן הסתם מהן דכיון דדייני בגיותי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזירו את אשר לו אבל מציעתא בישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאשין מהן.
גמרא: תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירש הראב"ד ז"ל המוכס [נותן] דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. ולא נהירא, דמנא ליה דלא שקיל אלא פרוטות, והלא המוכסין אין נוטלין אלא לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטל כמה דינרין לפי החבילות. ועוד, אם בא לומר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרין מותרין ליתני אבל נותן לו דינר. ולמה ליה למימר ומחזיר לו. ועוד, דלא הוה ליה למימר אבל נותן אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי מה דקתני במשנתינו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר. לפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב ז"ל, אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ולמה ליה לומר ומחזיר לו את השאר. ורש"י ז"ל פירש נותן לו זה שנותן את המכס נתן למוכס דינר כסף ומקבל מן המוכר פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידן. וזה עיקר.
במוכס אינו יהודי עסקינן. כלומר שקנה המכס מן המלך. כתב הראב"ד ורב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להרגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא, דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו יאסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי אמרו שם (נדרים כח, א) דברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דנודרין להורגין הקשו ולהבריח את המכס שרי והאמר שמואל וכו' ופרקו במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו האי פירוקא דרב אשי, אלא נראה ודאי דהא דרב אשי לא קאי אלא אההיא דכלאים. וספרים מוגהין יש שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי, והוא הנכון.
מהדורא תליתאה:
פיסקא אם היה דבר כו' בעי מני' רב כהנא מרב שולחן ואוכל עליו מטה ומסיב עליו מהו אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד פי' רב כהנא ורב כרמי בר חמא סבירא להו דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי כי דוקא מטה ושלחן שהם ניכרים ומפני כבוד אביו הא מידי אחרינא לא:
ומ"ס דבר שאינו מתכוין מותר פ' ואין זה פסיק רשי' ולא ימות דהאי דאמר מותר בכי האי גוונא קאמר כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל וגם אנו צריכים לפרש שלא היה מתכבד בכלאים כגון שהתחתון היה מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבו' כלאים שאם היה דבר המתכבד בו אע"פ שאינו נהנה בחימומו אסור שהלבישה נעשית או לחמם או לכבד הילכך יש לפרש שלא היה שם לא הנאת חימום ולא הנאת כבוד עיין בתשובות זו:
קובעין זמן שני וכו': זמנא וזמנא בתר זימנא כלומר לא שניתן לו כל אותן שלשה ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרין בו כל זמן וזמן קודם שנכתוב עליו פתיחא והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני ואיתתא דשכיחא במתא ולא אתיא וכו' והוא הדין לכל איניש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב חסדא נותנין זמן דייתי לבי דינא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא שבתחילה כותבין לו זמן ליום שני בשבת ואם לא בא ביום שני קובעין לו זמן ליום חמישי ואם לא בא ביום חמישי קובעין לו עוד זמן אחר ליום שני וזהו זימנא וזימנא בתר זימנא אחרינא ואם לא בא ביום שני שהוא זמן אחרון ממתינין לו כל היום ואין כותבין עליו פתיחא עד למחר. והתם בפרק אלו מגלחין אמרינן ומנא לן דקבעינן זימנא דכתיב אתה והם ואהרן מחר וזימנא דבתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד ולפום הך סוגיא דהתם לא משמע אלא תרי זימני דהא מקרא דמחר חד זימנא הוא דילפינן ומקרא דהעביר המועד דילפינן מינה דאורחא דמילתא הוא דאף על גב דלא אתי בזימנא קמא דקבעו ליה זימנין דאתי בזימנא תניינא לא משמע אלא זימנא תניינא דהוו להו תרי זימני. ולפום הדין סברא הכי מפרשא שמעתיה דרב חסדא קבעינן זימנא ביום שני דליתי לדינא ביום חמישי ואי לא אתי ביום חמישי קבעינן ליה זימנא תניינא דייתי ביום שני דהוא זימנא תניינא ועד למחר דהוא יום שלישי בשבת לא כתבינן עליה פתיחא.
מיהו כולהו רבוותא ז"ל סבירי להו דתלתא זימני קבעינן ליה כדפרשינן מעיקרא. ואפשר דטעמייהו דכי איצטריך למילף מדפרעה דהעברת המועד לא הויא חזקה דלא אתי וכי היכי דהעברת מועד בחד זימנא לא הויא חזקה בתרי יומי נמי לא הויא חזקה עד תלתא זימני דכל מידי דבעינן חזקה לסרבנותא לא הויא חזקה בבציר מתלתא זימני דומיא דשור המועד. ואסקה רב אשי הני מילי גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא אי אקבעוה זימנא בצפרא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא ולאורתא כתבינן פתיחא עילויה. וכן כל מי שהוא כיוצא בה אלא מיהו מעשה דהוה באיתתא הוה והוא הדין לגברא. ע"כ.
אמר רב יהודה לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא וכו': ונראה לומר דהשתא לדידן דניסן לאו זמן קציר הוא אלא סיון הוא זמן קציר אי אמר נתבע בסיון לא אזילנא השתא לדינא בהדך דהא טרידנא באסיפת תבואה דינא קאמר ליה. הר"מ ז"ל מסרקסטה.
לא ביומי ניסן וכו': לפי שהם יומי קציר ובציר ואינם יכולים לבוא איש מעירו לבית דין ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומי טבי כגון ערב עצרת וערב ראש השנה משום דטרידי בשבתא וביומא טבא ולא יכלי למיתי אבל למקבע ליה זימנא בניסן למיתי לבי דינא בתר ניסן וכן מתשרי לבתר תשרי מקבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי נמי משתלי חד יומא מדכר ליומא אחרינא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעי מאי טעמא בשבתא טריד ולא מדכר לחד בשבא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו מניסן לבתר ניסן קבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי לא מדכר האי יומא מדכר ליומא אחריתי אבל ממעלי שבתא לאפוקי שבתא דזמנו בהול דליכא אלא יום אחד אפשר ששכח ולא נזכר מה שאמרו לו בית דין ומשום הכי לא בא ביום שני לדין ולא נתכוון לזילותא דבי דינא. ע"כ.
עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ומסתברא דהני מילי לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפילו בחולו של מועד דגרסינן בפרק אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות במועד. ע"כ.
אמר רבא לא קבעינן זימנא לא לבני כלה בכלה וכו': לבני כלה בני אדם שבאין מעירן בערב שבת לשמוע את הדרשא ביום שבת אין מזמנין אותן ליום שני לדין דממנעי ולא אתו לכלה ולא לבני רגלי ברגלי בני אדם שבאין מעיירותיהן לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל שלושים יום. כי הוו אתו תובעין לקמיה דרב נחמן ביומי דכלה ורגלא ואמרי ליה לזמנינהו מר לדינא בהדין אמר להו לדידכו כניפא להו וכי לצרכיכם קבלנום. ואסיקנא והאידנא דאיכא רמאי חיישינן והן רמאים שבאין מעירם בעבור עסקן ולא לשמוע תורה ונכנסין לבית המדרש כדי להבריח עצמן מן הדין צריך הדיין לחוש ולחקור על הדבר ואין נמנעין מלקבוע זמן אלא לאדם שידוע שאין עיקר ביאתו אלא לשמוע תורה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בני אדם הבאין בעיר בערבי שבתות וקובעין שבתן לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחר וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסין ביאתן לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהן חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם. ע"כ.
בעא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב וכו': אף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזלה קיימת וכו' מכל מקום נפקא לן מינה למי שהניח להם אביהם דבר מסוים שלקח ברבית כשעשה תשובה דחייבין להחזיר שמעינן מהא דרבי דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן. הרשב"א ז"ל.
אין פורטין לא מתיבת וכו'. ולא מכיס הגבאין וכו': פירש רש"י ז"ל הגבאין גבאי המלך שגובין כסף גולגולת וארנונא. ותמיהא לי דבגמרא משמע דכיס הגבאי פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכסים והאמר שמואל וכו' אמוכסים הוא דקא קשיא להו הא גבאין פשיטא להו ותימה דכסף גולגולתא דינא דמלכותא הוא דגרסינן בפרק חזקת הבתים הני הוה דזבני ארעא לטסקא וכו' אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב לא נתכוון אלא לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין.
והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך מפני שהם גזלנים ואינם קונין ביאוש על כרחך שהמסים אינם דין ודינא דמלכותא אמרו ודינא דמלכא לא אמרו. ומכל מקום אני תמה במה שפירש הרב ז"ל הגבאין גזלנים הם ואינן קונים ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתיאשים מהם כעין גנבה. ועוד דאפילו הם גזלנים למה אסור לפרוט מהם והלא פרוטות כל איש ואיש נכרות איזו של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזו של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסוים הוא אלו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שהחזיר מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל או בבית המשתה שאסור להשתמש בהם לפי שהבעלים מתייאשים מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשים מן התשלומין והרי הם ככלים שנתחלפו בבית האומן ואם כן מפני מה אסור ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר משנה זו נטלו מוכסין חמורו וכו'.
ולפיכך נראה לי דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו היא אלא שלכתחילה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכוותיה לא היה הקנין גומר עד שיבאו לידי זה הפורט מהם דיאוש כדי לא קני וכי אתי לידו עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הילכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא להקנות מן המוכסים והגזלנים אסרו לכתחילה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחילה ולהרחקה. אבל בבא מציעתא קתני דינא או נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסוים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוי ליה יאוש ביד מוכס ושנוי רשות ביד דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחילה נוטל חמור אחר וטלית אחרת ואינו חושש כיון דנתייאשו הבעלים עד שלא יבוא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים בגייס וליסטים גויים דאין הבעלים מתייאשים מהם מן הסתם דכיון דדייני בניתי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזרו את אשר לו אבל מציעתא בליסטים ישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאש מהן. הרשב"א ז"ל.
ולא מכיס של גבאים שהם גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא לפי שהן של גזל דאכתי מרייהו לא איאש מינייהו וכי אתו ליד האי הפורט באיסורא אתא לידיה ואפילו אם רוצים ליתן לגבאי צדקה סלע אחר אין רשאין ליטול מהן לפי שהן של גזל. ועוד שאנו מחזיקין ידי עוברי עבירה אבל נוטל הוא לצדקה או לפרוט סלעים מן המעות שיש לו למוכס בתוך ביתו שהן מעות שלו שאינם מגזל אלא משאר עסקים או מן השוק. אי נמי שיש לו מעות בשוק בכיסו שאינו מוציאן מתיבה המיוחדת למכס וגם לא נטלן בפנינו מן המכס ולאותן מעות אין אנו חוששין שמא מן המכס הן לפי שדרך המוכסין ליתן מיד מעות המכס בתיבת המכס מפני אימת מלכות.
וכל אלו מוכסים דאסרינן לפרוט מהם מיירי שהמוכסים הם ישראל והשיירות נמי הם ישראלים אבל אם המוכסים ישראל ורוב השיירות גויים ליכא למיחש מידי. אי נמי מוכסים גויים ושיירות ישראל ליכא למיחש מידי. ובברייתא תני שאף על פי שהמוכסים ישראל ורוב השיירות ישראל שאסרנו לפרוט מהם אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ה"ר יהונתן ז"ל.
תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר: פירש הראב"ד ז"ל המוכר נותן דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן לו אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאי אפשר לומר שאין המוכס נוטל אלא פרוטות והלא המוכסים נוטלים לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטלים כמה דינרים לפי החבילות ועוד אם תאמר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרים מותרים לימא תנא אבל נותן לו דינר ולמה ליה למימר ומחזיר לו וכו' ועוד שלא הוה ליה למימר אבל נותן לו אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי שאמרו במשנתנו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר ולפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב. אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ומה לו לומר ומחזיר לו את השאר ופירוש רש"י ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל.
מוכס ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא: וקא סלקא דעתין מוכס זה ישראל שקנה המכס מן המלך בסך ידוע או שמנה אותו גזבר וכיון דדינא דמלכותא דינא ישראל נמי מוכס לאו גזלן הוא. במוכס שאין לו קצבה שאין הדבר קצוב כמה יתן בחבילה של בגדים וכמה יתן בחבילה של פשתן אבל נוטל הוא כמה שירצה ואין לו קצבה וזה אינו דינא דמלכותא שאינו דינא אלא בדבר הקצוב להם. הראב"ד ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ושמע מינה דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא בדבר שיש לו קצבה אבל מיני מסים וארנונות שהמלך מטיל לצרכו ואין להם קצבה גזלנות גמורה היא ואי זבין ארעא דישראל עלייהו זביניה לאו זביני. ע"כ.
נודרין להורגין: אף על גב דבעלמא אמרינן דברים שבלב אינן דברים הכא להנצל מאנס הגזלן שוינהו רבנן דברים כיון שאינו מוציא מפיו דבר מפורש לעקור מה שבלבו. ואי אמר בפירוש יאסרו כל פירות שבעולם עלי לעולם או עד זמן פלוני אף על גב דאניס בממוניה מחייב לקיומי נדריה אבל אי אנסיה דלישתבע האי לאו שבועה היא כלל כיון דשלא כדין אנסוהו ואי כדין אנסוהו שישבע להן שיעשה מה שהוא מחוייב לעשות בהא ודאי שבועה מעליא היא ומחייב לקיומי כיון דאירצי.
במוכס העומד מאליו בחזקה: והנך מתניתא דנודר להורגין ולחרמין וכו' והך מתניתא דכלאים נמי דאקשינן עלייהו דינא דמלכותא דינא קא סלקא דעתין דאפילו בישראל שקנה המכס מן המלך קאמר שמותר להבריח ואמאי הרי היא גזלת ישראל ושני מאי דשני. ורב אשי אוקים להנך תרתי במוכס עכו"ם ומותר להבריח. רב אשי אומר לעולם במוכס שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ודבר שיש לו קצבה אבל אין זה המוכס ישראל כי אם עכו"ם וכדרבי ישמעאל דאמר שבאין עליו בעקיפין הילכך הברחה מותרת בין שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ממה נפשך גוי הוא המלך והגזבר שלו ואפילו לרבי עקיבא נמי היינו משום דעקיפין חילול ה' איכא אבל על ידי כלאים או על ידי נדר דליכא חילול השם מותר וכן בענין נודרין להורגין וכו' אבל מתניתא דהכא בישראל מיירי. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל במוכס עכו"ם עסקינן כלומר שקנה המכס מן הגוי. כתב הראב"ד ז"ל דרב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להורגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו ואסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי שם דדברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דהנודרים הקשו ולברוח את המכס מי שרי והאמר שמואל ופריקי במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו שם האי פירוקא דרב אשי. אלא נראה דודאי הא דרב אשי לא קאי אלא אהאי דכלאים. וספרים שמוגהים שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי והוא הנכון. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר אפילו תימא במכס שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והכא במאי עסקינן כגון שהיה בעל המכס עצמו עכו"ם ולפיכך מותר לגזלו ולהבריח ממנו כדתניא ישראל עכו"ם וכו'. אבל אם היה המכס דבר שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והיה בעל המכס ישראל אסור להבריח ממנו מפני שהוא גוזלו. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חילול השם אין מקפידין על כך. וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסו ורשאי לומר אף אתם כך דינכם ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאין הם פנים לעצמן.
ומכל מקום באותן הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו. נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלן ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו. ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא שאף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירו שמציאה מקצת קנין היא והחזרתה דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת.
וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומכל מקום אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חילול השם בעיכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה