שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק י/דף קיג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיג עמוד א

קובעין זמן שני וכו': זמנא וזמנא בתר זימנא כלומר לא שניתן לו כל אותן שלשה ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרין בו כל זמן וזמן קודם שנכתוב עליו פתיחא והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני ואיתתא דשכיחא במתא ולא אתיא וכו' והוא הדין לכל איניש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב חסדא נותנין זמן דייתי לבי דינא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא שבתחילה כותבין לו זמן ליום שני בשבת ואם לא בא ביום שני קובעין לו זמן ליום חמישי ואם לא בא ביום חמישי קובעין לו עוד זמן אחר ליום שני וזהו זימנא וזימנא בתר זימנא אחרינא ואם לא בא ביום שני שהוא זמן אחרון ממתינין לו כל היום ואין כותבין עליו פתיחא עד למחר. והתם בפרק אלו מגלחין אמרינן ומנא לן דקבעינן זימנא דכתיב אתה והם ואהרן מחר וזימנא דבתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד ולפום הך סוגיא דהתם לא משמע אלא תרי זימני דהא מקרא דמחר חד זימנא הוא דילפינן ומקרא דהעביר המועד דילפינן מינה דאורחא דמילתא הוא דאף על גב דלא אתי בזימנא קמא דקבעו ליה זימנין דאתי בזימנא תניינא לא משמע אלא זימנא תניינא דהוו להו תרי זימני. ולפום הדין סברא הכי מפרשא שמעתיה דרב חסדא קבעינן זימנא ביום שני דליתי לדינא ביום חמישי ואי לא אתי ביום חמישי קבעינן ליה זימנא תניינא דייתי ביום שני דהוא זימנא תניינא ועד למחר דהוא יום שלישי בשבת לא כתבינן עליה פתיחא.

מיהו כולהו רבוותא ז"ל סבירי להו דתלתא זימני קבעינן ליה כדפרשינן מעיקרא. ואפשר דטעמייהו דכי איצטריך למילף מדפרעה דהעברת המועד לא הויא חזקה דלא אתי וכי היכי דהעברת מועד בחד זימנא לא הויא חזקה בתרי יומי נמי לא הויא חזקה עד תלתא זימני דכל מידי דבעינן חזקה לסרבנותא לא הויא חזקה בבציר מתלתא זימני דומיא דשור המועד. ואסקה רב אשי הני מילי גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא אי אקבעוה זימנא בצפרא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא ולאורתא כתבינן פתיחא עילויה. וכן כל מי שהוא כיוצא בה אלא מיהו מעשה דהוה באיתתא הוה והוא הדין לגברא. ע"כ.

אמר רב יהודה לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא וכו': ונראה לומר דהשתא לדידן דניסן לאו זמן קציר הוא אלא סיון הוא זמן קציר אי אמר נתבע בסיון לא אזילנא השתא לדינא בהדך דהא טרידנא באסיפת תבואה דינא קאמר ליה. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

לא ביומי ניסן וכו': לפי שהם יומי קציר ובציר ואינם יכולים לבוא איש מעירו לבית דין ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומי טבי כגון ערב עצרת וערב ראש השנה משום דטרידי בשבתא וביומא טבא ולא יכלי למיתי אבל למקבע ליה זימנא בניסן למיתי לבי דינא בתר ניסן וכן מתשרי לבתר תשרי מקבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי נמי משתלי חד יומא מדכר ליומא אחרינא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעי מאי טעמא בשבתא טריד ולא מדכר לחד בשבא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו מניסן לבתר ניסן קבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי לא מדכר האי יומא מדכר ליומא אחריתי אבל ממעלי שבתא לאפוקי שבתא דזמנו בהול דליכא אלא יום אחד אפשר ששכח ולא נזכר מה שאמרו לו בית דין ומשום הכי לא בא ביום שני לדין ולא נתכוון לזילותא דבי דינא. ע"כ.

עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ומסתברא דהני מילי לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפילו בחולו של מועד דגרסינן בפרק אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות במועד. ע"כ.

אמר רבא לא קבעינן זימנא לא לבני כלה בכלה וכו': לבני כלה בני אדם שבאין מעירן בערב שבת לשמוע את הדרשא ביום שבת אין מזמנין אותן ליום שני לדין דממנעי ולא אתו לכלה ולא לבני רגלי ברגלי בני אדם שבאין מעיירותיהן לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל שלושים יום. כי הוו אתו תובעין לקמיה דרב נחמן ביומי דכלה ורגלא ואמרי ליה לזמנינהו מר לדינא בהדין אמר להו לדידכו כניפא להו וכי לצרכיכם קבלנום. ואסיקנא והאידנא דאיכא רמאי חיישינן והן רמאים שבאין מעירם בעבור עסקן ולא לשמוע תורה ונכנסין לבית המדרש כדי להבריח עצמן מן הדין צריך הדיין לחוש ולחקור על הדבר ואין נמנעין מלקבוע זמן אלא לאדם שידוע שאין עיקר ביאתו אלא לשמוע תורה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בני אדם הבאין בעיר בערבי שבתות וקובעין שבתן לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחר וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסין ביאתן לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהן חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם. ע"כ.

בעא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב וכו': אף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזלה קיימת וכו' מכל מקום נפקא לן מינה למי שהניח להם אביהם דבר מסוים שלקח ברבית כשעשה תשובה דחייבין להחזיר שמעינן מהא דרבי דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן. הרשב"א ז"ל.

אין פורטין לא מתיבת וכו'. ולא מכיס הגבאין וכו': פירש רש"י ז"ל הגבאין גבאי המלך שגובין כסף גולגולת וארנונא. ותמיהא לי דבגמרא משמע דכיס הגבאי פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכסים והאמר שמואל וכו' אמוכסים הוא דקא קשיא להו הא גבאין פשיטא להו ותימה דכסף גולגולתא דינא דמלכותא הוא דגרסינן בפרק חזקת הבתים הני הוה דזבני ארעא לטסקא וכו' אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב לא נתכוון אלא לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין.

והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך מפני שהם גזלנים ואינם קונין ביאוש על כרחך שהמסים אינם דין ודינא דמלכותא אמרו ודינא דמלכא לא אמרו. ומכל מקום אני תמה במה שפירש הרב ז"ל הגבאין גזלנים הם ואינן קונים ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתיאשים מהם כעין גנבה. ועוד דאפילו הם גזלנים למה אסור לפרוט מהם והלא פרוטות כל איש ואיש נכרות איזו של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזו של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסוים הוא אלו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שהחזיר מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל או בבית המשתה שאסור להשתמש בהם לפי שהבעלים מתייאשים מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשים מן התשלומין והרי הם ככלים שנתחלפו בבית האומן ואם כן מפני מה אסור ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר משנה זו נטלו מוכסין חמורו וכו'.

ולפיכך נראה לי דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו היא אלא שלכתחילה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכוותיה לא היה הקנין גומר עד שיבאו לידי זה הפורט מהם דיאוש כדי לא קני וכי אתי לידו עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הילכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא להקנות מן המוכסים והגזלנים אסרו לכתחילה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחילה ולהרחקה. אבל בבא מציעתא קתני דינא או נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסוים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוי ליה יאוש ביד מוכס ושנוי רשות ביד דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחילה נוטל חמור אחר וטלית אחרת ואינו חושש כיון דנתייאשו הבעלים עד שלא יבוא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים בגייס וליסטים גויים דאין הבעלים מתייאשים מהם מן הסתם דכיון דדייני בניתי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזרו את אשר לו אבל מציעתא בליסטים ישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאש מהן. הרשב"א ז"ל.

ולא מכיס של גבאים שהם גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא לפי שהן של גזל דאכתי מרייהו לא איאש מינייהו וכי אתו ליד האי הפורט באיסורא אתא לידיה ואפילו אם רוצים ליתן לגבאי צדקה סלע אחר אין רשאין ליטול מהן לפי שהן של גזל. ועוד שאנו מחזיקין ידי עוברי עבירה אבל נוטל הוא לצדקה או לפרוט סלעים מן המעות שיש לו למוכס בתוך ביתו שהן מעות שלו שאינם מגזל אלא משאר עסקים או מן השוק. אי נמי שיש לו מעות בשוק בכיסו שאינו מוציאן מתיבה המיוחדת למכס וגם לא נטלן בפנינו מן המכס ולאותן מעות אין אנו חוששין שמא מן המכס הן לפי שדרך המוכסין ליתן מיד מעות המכס בתיבת המכס מפני אימת מלכות.

וכל אלו מוכסים דאסרינן לפרוט מהם מיירי שהמוכסים הם ישראל והשיירות נמי הם ישראלים אבל אם המוכסים ישראל ורוב השיירות גויים ליכא למיחש מידי. אי נמי מוכסים גויים ושיירות ישראל ליכא למיחש מידי. ובברייתא תני שאף על פי שהמוכסים ישראל ורוב השיירות ישראל שאסרנו לפרוט מהם אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ה"ר יהונתן ז"ל.

תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר: פירש הראב"ד ז"ל המוכר נותן דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן לו אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאי אפשר לומר שאין המוכס נוטל אלא פרוטות והלא המוכסים נוטלים לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטלים כמה דינרים לפי החבילות ועוד אם תאמר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרים מותרים לימא תנא אבל נותן לו דינר ולמה ליה למימר ומחזיר לו וכו' ועוד שלא הוה ליה למימר אבל נותן לו אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי שאמרו במשנתנו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר ולפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב. אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ומה לו לומר ומחזיר לו את השאר ופירוש רש"י ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל.

מוכס ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא: וקא סלקא דעתין מוכס זה ישראל שקנה המכס מן המלך בסך ידוע או שמנה אותו גזבר וכיון דדינא דמלכותא דינא ישראל נמי מוכס לאו גזלן הוא. במוכס שאין לו קצבה שאין הדבר קצוב כמה יתן בחבילה של בגדים וכמה יתן בחבילה של פשתן אבל נוטל הוא כמה שירצה ואין לו קצבה וזה אינו דינא דמלכותא שאינו דינא אלא בדבר הקצוב להם. הראב"ד ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ושמע מינה דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא בדבר שיש לו קצבה אבל מיני מסים וארנונות שהמלך מטיל לצרכו ואין להם קצבה גזלנות גמורה היא ואי זבין ארעא דישראל עלייהו זביניה לאו זביני. ע"כ.

נודרין להורגין: אף על גב דבעלמא אמרינן דברים שבלב אינן דברים הכא להנצל מאנס הגזלן שוינהו רבנן דברים כיון שאינו מוציא מפיו דבר מפורש לעקור מה שבלבו. ואי אמר בפירוש יאסרו כל פירות שבעולם עלי לעולם או עד זמן פלוני אף על גב דאניס בממוניה מחייב לקיומי נדריה אבל אי אנסיה דלישתבע האי לאו שבועה היא כלל כיון דשלא כדין אנסוהו ואי כדין אנסוהו שישבע להן שיעשה מה שהוא מחוייב לעשות בהא ודאי שבועה מעליא היא ומחייב לקיומי כיון דאירצי.

במוכס העומד מאליו בחזקה: והנך מתניתא דנודר להורגין ולחרמין וכו' והך מתניתא דכלאים נמי דאקשינן עלייהו דינא דמלכותא דינא קא סלקא דעתין דאפילו בישראל שקנה המכס מן המלך קאמר שמותר להבריח ואמאי הרי היא גזלת ישראל ושני מאי דשני. ורב אשי אוקים להנך תרתי במוכס עכו"ם ומותר להבריח. רב אשי אומר לעולם במוכס שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ודבר שיש לו קצבה אבל אין זה המוכס ישראל כי אם עכו"ם וכדרבי ישמעאל דאמר שבאין עליו בעקיפין הילכך הברחה מותרת בין שקנה מן המלך או שנתמנה גזבר ממה נפשך גוי הוא המלך והגזבר שלו ואפילו לרבי עקיבא נמי היינו משום דעקיפין חילול ה' איכא אבל על ידי כלאים או על ידי נדר דליכא חילול השם מותר וכן בענין נודרין להורגין וכו' אבל מתניתא דהכא בישראל מיירי. הראב"ד ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל במוכס עכו"ם עסקינן כלומר שקנה המכס מן הגוי. כתב הראב"ד ז"ל דרב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להורגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו ואסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי שם דדברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דהנודרים הקשו ולברוח את המכס מי שרי והאמר שמואל ופריקי במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו שם האי פירוקא דרב אשי. אלא נראה דודאי הא דרב אשי לא קאי אלא אהאי דכלאים. וספרים שמוגהים שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי והוא הנכון. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר אפילו תימא במכס שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והכא במאי עסקינן כגון שהיה בעל המכס עצמו עכו"ם ולפיכך מותר לגזלו ולהבריח ממנו כדתניא ישראל עכו"ם וכו'. אבל אם היה המכס דבר שיש לו קצבה ועומד במצות המלך והיה בעל המכס ישראל אסור להבריח ממנו מפני שהוא גוזלו. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חילול השם אין מקפידין על כך. וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסו ורשאי לומר אף אתם כך דינכם ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאין הם פנים לעצמן.

ומכל מקום באותן הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו. נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלן ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו. ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא שאף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירו שמציאה מקצת קנין היא והחזרתה דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת.

וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומכל מקום אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חילול השם בעיכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק. ע"כ.

דף קיג עמוד ב

וגזל הגוי מי שרי והתניא אמר רבי שמעון וכו': הקשה רבי מאיר אמאי לא משני רבי שמעון לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ולעולם משום קדוש השם ומהאי קרא הוא דיליף אף על גב דמשום רבי עקיבא קאמר לה נימא דרבי שמעון דריש טעמא דקראי בשם רבי עקיבא רבו אמרה כי ההיא דלעיל דאמרינן אליבא דרבי שמעון ולא מייתי לה משמיה דרבי עקיבא. ותירץ דעל כרחיה לאו משום קדוש השם הוא דבסיפא קתני יכול יגלום דמפרש ר"י יכול יטעה הגוי ויעשה אותו כגולם ואף על פי דטעות בעלמא מותר הכא אסור כי הגוי יודע שמטעין אותו אלא שאינו רשאי למחות והשתא ליכא למימר טעמא משום קדוש השם כיון שהגוי אינו מוחה בטעות וגם הוא סובר שהישראל בעצמו הוא שוגג ואינו יודע בטעות ליכא משום קדוש השם. הרא"ש ז"ל.

יכול יגלום עליו: כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי ויעשנו כגולם. הרא"ש ז"ל.

ומה שפירש רש"י ז"ל יכול יניח את הגוי לכפול וכו'. לא נהירא כלל ודבר תימה הוא שהרי למה יש לו ליתן משלו בחנם ועוד תיפוק ליה מלא תחנם. תוספות שאנ"ץ.

והרשב"א ז"ל פירש מלשון גולמי כלי עץ כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמרו כאן מניין שלא יחסר מגאולתו אלא יחשבו וידקדקו עמו ויתן לו כל מה שהוא חייב לו תלמוד לומר וחשב וכו'. ע"כ.

או לעקר זה הנמכר לעבודה זרה: פירש הרשב"א ז"ל לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לעבודה זרה עצמה. ע"כ.

עבד עברי גופו קנוי: הקשה רבי מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו. ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשיב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי תרי זיל מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו. הרא"ש ז"ל.

שנאמר ואכלת את כל העמים: הקשה רבינו מאיר והיכי פליג על רבי עקיבא דנפקא ליה לעיל מקרא אחרינא. ותירץ דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא קרא דלעיל הוה אמינא כיון שהגוי קנה העבד מדעתו והאמין לו שיעבוד עמו עד שנת היובל ולא יברח ולא ישמט ממנו קודם זמנו אם היה נשמט ממנו היה חילול השם גדול בדבר אבל גבי גזל דעלמא אם בא ישראל וחטף מיד הגוי שלא האמינו מעולם שרי קמשמע לן. ואי לא כתיב אלא האי קרא הוה אמינא הני מילי שחטף בהדיא מידו אבל עבד עברי לא מחזי כולי האי גזל אלא בהפקעת מלוה בעלמא קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתניא את זו דרש רבי עקיבא מניין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר בעבד עברי הנמכר לגוי אחרי נמכר גאולה וכו'. ליתא דקיימא לן כרב אשי דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס ועבד עברי הפקעת הלואתו היא דקיימא לן עבד עברי אין גופו קנוי ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב בפרק קמא דקידושין. ועוד דהא רב ביבי בר גוזלא ורב הונא אמר רב לית להו הא דרבי עקיבא דהא אינהו לא קא אסרי אלא בזמן שאין מסורין בידך. ע"כ.

ואבלע ליה זוזא: נראה לפרש שנתן לגוי אחר יותר וכן משמע לשון הבלעה בחשבון כדתניא בסוף מכלתין ובאיזהו נשך הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא. ונראה לי דמשום דאבלע ליה וניכר שטעה ישראל מותר שאם ידע הגוי שהיא של זהב יחשוב כמו שטעה ישראל בזה טעה בזה ומיהו טעותו מותר משמע בכל ענין. וי"ל לרבותא נקט ואבלע ליה זוזא שאף על פי שיחשוב הגוי שלהטעהו עשה כן מותר. ובערוך פירש ואבלע ליה שנתן לו זוזא יותר כדי שימהר הגוי וילך לו. הרא"ש ז"ל.

וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל שמואל קנה ספל של זהב מגוי בחזקת שהיא פליזא פירוש נחושת מוזהב בארבעה זוזא ואבלע ליה זוזא נתן לו זוזא יתירה כדי שיאמר הגוי בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר. עד כאן. וכן פירש הרמ"ה ז"ל.

דנוי מנינא ידע: כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היו דברים התלויים במני משתפים בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו ובא ישראל ובורר חלקו מן היפות הואיל והדברים תלויים במניין מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך. עד כאן.

רב אשי הוה שקיל ואזיל בארבא חזי שבישתא אגודא דנהרא דתלו לבר מפרדס ותלו וכו'. אמר ליה לשמעיה סליק חזי וכו': עיקר הא מילתא משום דקיימא לן אבדת גוי מותרת והנהו קיטופי כאבדה הוו דתו שמעיה ההוא גוי מאריה דפרדסא אמר ליה ובגוי שרי אמר ליה הכי קאמינא אי דגוי נינהו אייתי משום דשקיל דמי ואי דישראל נינהו לא תיתי משום דלא שקיל דמי כל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו וכן כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל הנהו שיבשי דגופני דרב אשי דשרי לשמעיה למשקלינהו כיון דבדברא הוה כעין אבדתו הוו חשיבי ולהכי שרינהו ליה מעיקרא. והאי דאמר ליה לההוא גוי אי דישראל הוא לא שקיל דמי ובמתנה לא בעינא למשקל מיניה במילתא הוא דאוקמוה מפני דרכי שלום. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהן עוללות דקים שאין לבם של בעלים סומך עליהם. ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואף על פי שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהן. ע"כ.

אמר ליה לשמעיה זיל אייתי אי דגויים הוא וכו': יש מקשים בפרק הזרוע עלה דההוא דגזל מתנות כהונה ואמר ליה מפקינא לך רבי טבלא מאוניך ובעי לשמותיה ופריך היכי משמת ליה משום ממונא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכל תינא רמא ליה קלא ולא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך ומסיק התם דנדוי דריש לקיש לאו נדוי הוה אלמא דאינו יכול לנדות בשביל ממון.

ופירש רבינו תם דמנהג דרוב בני אדם דשקלי בלא ידיעה ויהבי דמי והלכך כיון דעומדות לכך לא הוה ליה לשמותיה. ומייתי ראיה מהכא דקאמר אי דגוי נינהו אייתי ושקיל זוזא אלמא סתמא למכר היו עומדות דאי הוה דישראל נמי הוה אמר ליה למשקל אי לאו משום דישראל לא הוה שקיל מיניה זוזי אלא היו רוצים ליתן במתנה. ואין מכאן ראיה דדילמא הכי קאמר למשקל רשות מבעל הפרדס ועוד מצינו למימר דסבירא ליה דגזל הגוי מותר כדאשכחן בפרק ארבע מיתות ובפרק המקבל ואף על גב דהך סוגיא דהכא סבר גזל הגוי אסור מכל מקום איכא למימר דרב אשי עבד כהנהו סוגיות דהתם דגזל עכו"ם מותר והוה אמר דלשקול בלא דמי ובלא רשותא ואזהר ליה דלא לשקול אי הוה דישראל והאי דקאמר ליה לעכו"ם הכי אי דעכו"ם נינהו שקול משום דשקיל דמי לא אמר ליה הכי אלא דלא בעי לגלויי שאנו מתירין גזל העכו"ם ולדיחוייה בעלמא הוא דדחי ליה ולא משום דהוה שרי למשקל בלא רשות גבי ישראל. ונראה לר"י דהאי לאו קושיא כלל דודאי ריש לקיש שלא כדין נדהו שהיה רוצה ליתן דמים ברצון אם שואל לו אבל התם אותו שהיה גוזל מתנות ולא היה רוצה לשלם פשיטא שיש לנדותו דבית דין כתבי פתיחא ומשמתי ליה עד דאתי ומקבל דינא. תוספות שאנ"ץ.

(חו"מ שפ"ט) ודילמא משום דאיאוש להו מינייהו מרייהו: פירש הראב"ד ז"ל ואף על פי שאין היאוש קונה ושנוי גמור נמי אין כאן דמחובר לתלוש לא שמיה שנוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השנוי הזה מיהת יקנה. ואינו מחוור בעיני. אלא נראה לי יאוש ושנוי רשות איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מאחר שביארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חוק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאין לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהם גשרים ועשו כן מותרים אנו ליהנות באותן גשרים ואלו לא היה דינם אצלנו דין גמור היה גזל ואף על פי שנתייאשו הבעלים אין כאן שנוי רשות שהרי ברשות הרבים הן ולא שנוי מעשה שהרי עדיין לא עשו מהם כלום ולא שנוי השם שהרי עדיין קורא להם גובי דדיקלא הא מכל מקום כל שצווה ליטול מאדם אחד שלא בחוק חקוק ממנו הרי זה גזל ואסורים לקבל הנאה ממנו ואין צריך לומר אם השלוחין הוסיפו על מצות המלך שהוא גזל. ע"כ.

ואינהו דאפסידו אנפשייהו דאיבעי ליה לאשתלומי מכוליה באגי: מיהא שמעינן דכל כהאי גוונא היכא דאמר מלכא למשקל מכלהו ושקל שליח מחד מינייהו מצי האיך לאשתלומי מכולהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אבל אריס אריסותיה מסיק כלומר האריס מסלק חלק אריסותיה: ונראה לי דטעמא הוי משום דמלכא נמי ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד לטסקא דארעא לאריסות קיימא ולולי האריס לא היה המלך נוטל פירות ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס ולפיכך אין חלק האריס משועבד לטסקא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא למלכא ואיהו אזיל ומשתלם מהנך לפום מטו מנתייהו והני מילי בשותפא דאית ליה מנתא בארעא וכיון דמשתעבד למקצת משתעבד נמי לכוליה אבל אריסא אריסותיה בלחוד הוא דמסיק וכיון דלית ליה מנתא בארעא לא משתעבד. והא דרב שייכא בדרבא דאמר לעיל שליחא דמלכא כמלכא ולא מצי טרח הכי נמי לא מצי טרח לאהדורי אכולהו שותפי אלא מיפרע מההוא דמשתכח בבי דרי ואזל האי ותבע להו להנך ומפרע מינייהו. ע"כ.

ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט אם ברח אחד מבני העיר ולא פרע מס הקרקע שלו יש רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד מבני עירו בעבורו והוא הולך ותובעו ומוציא הימנו. והא נמי שייכא בההיא דלעיל דלא ליטרח שליח דמלכא. והני מילי היכי דעריק חד מינייהו אבל היכא דאיתיה במתא לא מיעבט בר מאתיה עילויה אלא בשותפיה כדאמרינן לעיל. ואפילו היכא דערק נמי דוקא למשכוני לבר מאתיה אבל לאפרועי מיניה לאלתר לא מדנקט לישנא דעביט ולא נקט לישנא דפרעון. והני מילי בבולארא יבול ארעא כלומר מס הקרקע ואכרגא דחהיא שתא והיינו כסף גולגלתא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אבל שתא דחליף חליף: פירש רש"י וזה הגבאי כבר פרע למלך כל קצבה שקבל עליו אותה שנה ומעתה המס שלו ואין לו כח למשכן על חברו. ולא נראה לי שאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף שקונה ממנו קנה כל זכותא שהיה למלך בו. ונראה לפרש דרבא אתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא אם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורין כל אותן שלא פרעו באותה שנה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אבל שתא דחליף חליף כלומר אם הגבאי פייס את המלך ונתפייס לו מכל קצבה שקבל עליו משנה שעברה מעתה המס שלו אין בנו כח למשכן את זה על חברו. ע"כ.

וזה לשון רבנו חננאל ז"ל אבל אם עברה השנה ונתפייס המושל והניח לא כלומר אינו ממשכן אחד על חברו. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אבל שתא דחליף וכו'. כתב הראב"ד אם זה הגבאי פייס את המלך משלו ורוצה לזכות מכולן אין לו רשות ליקח הכל מן האחד אלא לפי חלקו דלא אמרינן שליחא דמלכא כמלכא אלא היכא דלא נתפייס המלך. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"מ ז"ל מסרקסטה בר מתא אבר מתא מעכבא אכרגא דשתא דחזיא למלכא מפירי ארעא וההוא דאיעבט עלייהו יהא רשאי ליפרע מאותם פירות מה שהוציא. חליף שתא מסתמא מתפייס מלכא ואינו רשאי מן הדין למשכן חד מבני מתא על כרגא דההיא שתא דחלפה וישראל הגובה אותו מס נקרא גזלן כיון דחלפה שתא. ע"כ.

(חו"מ שנ"ח) הנהו דדיירי דרי וכו'. אסור ליקח מהן: פירש רש"י ז"ל גויים שיש להם בהמות וכו' אסור ליקח מהם בהמה וכו'. וזה תימה דרוב בהמות של גויים הם והולכים אחר הרוב דאפילו בגזלן מותר ליקח כל זמן שהרוב שלו. ואסיקנא בשילהי פירקין אפילו מיעוט שלו. והראב"ד ז"ל פירשה בלוקח כל הזבל שבדיר ויש בתוכו זבלי בהמות של ישראל וכן פירש רבנו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל אלו שמזבלין השדות בהכנסת צאנם לדיר ורצו בעלים למכור אותו הזבל לאחרים אם בתוך התחום אסור ליקח לכתחילה מפני שהם מערבים בהמות של בני העיר עם בהמותיהן למהר מלאכתם וסתם בעלי בתים מקפידים בכך חוץ לתחום מותר שסתמן של בעלי בתים אין מקפידים ואם ראינו בעלי בתים מרדפים אחר בהמותיהם להכניסם לדיר שלהן אף בחוץ לתחום אסור. ע"כ.

אבל הרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו וז"ל אמר רב הני רועין דמדיירו דיירי בשבת בתוך התחום אסור ליקח מהן בהמה שהרי צאן בני העיר מגיעין לשם בשבת וסתם אלו גזלנין הן ולפי שרגילין לגזול צאנם של אחרים בשמתערב עם צאנם ומוליכין את הכל כאחת אבל חוץ לתחום מותר ליקח מהם לפי שאין צאן בני העיר מגיעין לשם דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אמר רבינא ואם היו הבעלים מרדפין אחריהן לקחת צאנם מידם איגלאי מילתא דצאן בני העיר הגיעו לשם ואפילו חוץ לתחום נמי אסור ליקח מהן. ע"כ.

מאי טעמא משום דגויים מפקי ממונא אפומא דחד סהדא והני מילי דאסהיד בהו חד אבל תרי ישראל לא משמתינן להו דלא קא מפסדי ליה ולא מידי דאי נמי הוו מסהדי ביה קמי דידן הוה מפקינן מיניה בסהדותייהו. וחד נמי לא אמרינן דמשמתין ליה אלא בדינא דמגיסתא בדין אנסין שגס ליבן בהוראתם ודנין כפי רצונם וכי הני מפקי ממונא אפומא דחד סהדא אבל אי אסהיד ביה קמי דוואר בית דין חשוב שמתיישבין בדין כל חד סהדא נמי למומתא שדו ליה ולא מחייבי ליה לנתבע אפומיה אלא שבועה בלחוד הלכך לא משמתינן ליה דהא לא אפסדיה ולא מידי.

ומסתברא דאפילו בדינא דמגיסתא נמי דוקא לשמותיה אבל לאפוקי מיניה ממונא לא. דייקא נמי דקאמרינן משמתינן ליה ולא קאמרינן דמפקינן מיניה. אי נמי לא מחייב לשלומי ליה מאי טעמא דמצי אמר ליה אין אסהדי וקושטא אסהדי. ואפילו לשמותיה דוקא היכא דהוה ליה לאשתמוטי ליה ואסהיד אבל היכא דלא הוה יכיל לאשתמוטי ליה כגון דמחייבי ליה שבועה דלא ידע ליה סהדותא ואי לא משתבע ליה אניס ליה בגופיה או בממוניה אזיל ומסהיד ולא משמתינן ליה. והא דמיא לההיא דאמרי בפרק קמא דשבת וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

והר"מ ז"ל מסרקרסטה כתב וז"ל האי ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה דאית ליה דינא בהדי גוי ואזיל ומסהיד לחיובי לישראל בדינא דמגיסתא שהוא מערכת דייני הכפרים דמקבלי חד סהדא אפילו לאפוקי ממונא משמתינן ליה ומיקרי מסור. ונראה לומר דחייב לשלומי או משתבע האיך בבי דינא דישראל דשיקרא אסהיד עליה כדין כל בעל דין המכחיש דברי עד אחד משום דכמסור דמי והא קיימא לן דמסור היכא דידיע בסהדי כמה מסר מממוניה דמחייב לשלומי הכא נמי לא שנא. וצריך עיון. ואי אזל ואסהיד עליה לרמויי עליה שבועה בדייני כרבנן או דקביל עליה ההוא גוי לדון בדיננו לא משמתינן ליה מיהו אין רוח חכמים נוחה הימנו אי לא עבד הכי מפני קדוש השם. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחוקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך לשנה או כך וכך ממשאו ומתנו או כל שיעשה כך יטול המלך ממנו כך וכך או כל כיוצא בזה אף על פי שהוא כנגד דינים שלנו דין הוא ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. וזהו שאמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקים בהן מתורת ספריהן ונימוסי חכמיהן הקדומים כנגד דינים שלנו אינם בכלל זה שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם.

מעתה בדורות הראשונים שהיו הגויים מוציאין ממון בעד אחד והיה גוי תובע ישראל ומוציא מישראל בעד אחד אסור לו להעיד אלא אם כן יודע שאחר מצטרף עמו שהרי עכשיו הוא גורם להוציא ממון על פי עד אחד הא אם היה יודע שאחר מצטרף עמו יעיד ותבוא עליו ברכה ואם היה בערכאות שאף הן אין מוציאין ממון על פי עד אחד מעיד אפילו בלא צירוף שני עמו. ע"כ.

האי בר ישראל וכו'. דידע סהדותא וכו': כתב הראב"ד ז"ל בעדות ישראל שיכול לטעון בדיננו ואין מוציאין ובדיניהם מוציאין ממון אבל בעדות שאין לו לטעון עליו שום טענה כיון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות דאמר ליה אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כך פרעתי ושהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני שזה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבוא לידי שבועת שקר. ע"כ. הרשב"א ז"ל.