מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק י

קיא:

בפרש"י בד"ה רשות יורש כרשות כו' דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לזה הא איכא למימר דסבר רמי ב"ח דיאוש כדי לא קני וא"כ ע"כ משום יאוש ושינוי רשות נגעו בה גם דבר תמוה פי' לפטור באבוהון ביאוש דלא משמע כן בכולה תלמודא אלא דא"נ יאוש לחוד קני אבוהון צריך להשיב דמי הגזילה מידו דבאיסורא אתי לידיה מיהו בהא איכא למימר כיון דהגזילה גופה קני ביאוש ואינו צריך ליתן רק דמים שפיר קאמר מדלא קתני פטורא באבוהון שהוא פטור מלהחזיר הגזילה גופה לאחר יאוש אבל לפ"ז תקשה ליה לרב דאמר יאוש כדי קני אמאי לא קתני פטורא באבוהון וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה הגוזל ומאכיל כו' דפטורין לרב חסדא דמוקי וכו' לאחר יאוש דה"ל כו' א"נ דוקא נקט מאכיל אפי' לרב חסדא כו' עכ"ל הא ודאי דלרמי ב"ח מתני' נמי איירי בלאחר יאוש ולדידיה לא שייך למתני נותן דבלא נתינה נמי והניח לפניהם גזילה קיימת ה"ל שינוי רשות כדקאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אלא נראה לפרש דבריהם לאפוקי לרבא דמצינן למימר דלית ליה דרב חסדא ומתני' איירי נמי בלפני יאוש ושפיר נקט דוקא מאכיל דנותן לחוד לא מהני דשינוי רשות בלא יאוש לא קני ומיהו ממ"ש לקמן ועוד לרב חסדא ולרבא כו' מה לי לפני יאוש ומה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין נראה דמשמע להו דרבא אית ליה דרב חסדא ודו"ק:

תוס' בד"ה רב חסדא מוקי כו' ופליגי הני ברייתות אליבא דרב אם קטנים חייבין כו' אי לאו והא כו' עכ"ל יש לדקדק מי הכריחם לפרש לאוקומי פלוגתייהו בהכי דאימא לרב נמי פלוגתייהו כדאוקמא תלמודא לקמן באם מקבלין עדים אם לאו ולכ"ע שייך בקטנים משום כבוד אביהן וי"ל כיון דמיירי בדבר המסוים והכל מעידים שהיה דנגזל כפרש"י א"צ לקבלת עדות וק"ל:

קיב.

תוס' בד"ה קטנים והא אמר כו' וה"נ ה"מ למפרך כו' כי אכלו לרב חסדא לאחר כו' עכ"ל ומרישא דהך ברייתא גופה ה"מ למפרך דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין ובסיפא דברייתא קתני בין גדולים בין קטנים חייבים כשאכלום אלא דהוה אפשר לפלוגי בין כשאכלם אביהם בחייו ובין כשהניח לפניהם והם אכלום אע"ג דבכולה שמעתין לא מפלגינן בהכי מ"מ ניחא להו למימר דה"מ למפרך נמי מהניח לפניהם והם אכלום דתני בדרבי אושעיא דפטורים לרב חסדא לאחר יאוש ולרמי ב"ח אף לפני יאוש וק"ל:

קיב:

בד"ה ושלחו לו ולא בא כו' ומיהו בסמוך כו' משמע דמשום האי מלתא לחודיה דשלחו ליה ולא אתא מקבלין כו' עכ"ל וי"ל היכי בעו למימר הכי הא קאמר אבל לא פתחו לו בדינא מצי א"ל לב"ד הגדול קאזלינא דמשמע אפי' שלחו לו אין מקבלין וי"ל דמשמע להו אבל אי שלחו לו ולא אמר אזלינן לב"ד הגדול מקבלין ע"י ששלחו לו לחוד ולא תלי מידי בפתחו לו ודו"ק:

בד"ה מקיימי' כו' פי' בקונטרס אם עדיו מבקשין כו' ואין נראה לר"י דא"כ כו' הא קבלת עדים כו' עכ"ל ק"ק לפי מה שפר"י גופיה לעיל לענין קבלת עדות בעינ' ושלחו לו בהדי שהיו עדיו מבקשים לילך למ"ה א"כ אין כאן קושיא דלענין קיום איכא למימר בלא ושלחו לו אלא משום שהיו עדיו מבקשין כו' לחוד דמקיימין ודו"ק:

קיד.

בפרש"י בד"ה אם נתייאשו כו' וקשיא ליסטים דסיפא אליסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה כו' עכ"ל ליתא מפורש בהדיא בגמרא אבל מדקאמר רב אסי אסיפא דקתני אם נתייאשו אין אבל סתמא לא ל"ש אלא עכו"ם כו' א"כ ע"כ רישא דקתני מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע סתמא נמי מתייאשין מיירי דוקא בישראל ואע"ג דסתמא דתלמודא לא משמע ליה לישנא דרישא מוכרח הכי כדקאמר בשלמא לעולא כו' ה"נ בידוע וד"ה היינו לפי סברת המקשה אבל למאי דמסיק תלמודא בליסטים מזוין ור"ש היא שפיר איירי לכ"ע רישא דמתני' נמי אפי' בסתמא דהכי משמע לישנא דרישא מפני שהבעלים כו' ולא קתני אם נתייאשו כו' ואין להקשות דא"כ אמאי לא פריך בפשיטות מההיא דעורות לרב אסי דמוקי רישא דמתני' דהכא אפי' בסתמא לרבנן קשיא גזלן לר"ש קשיא גנב דאיכא למימר דהך מתני' דהכא איירי בליסטים ישראל דמייאשי אפי' לר"ש והך דעורות איירי בגנב עכו"ם דלא מייאשי לר"ש בסתמא ומיהו לרבה לא בעי תלמודא למפלג הכי דכיון דאיהו לא מפליג בין סתם לידוע ואפילו בידוע שנתייאשו אינו יאוש אין סברא נמי לפלוגי בין עכו"ם לישראל ודו"ק:

קיד:

בד"ה מאי וכן כו' דמ"ש נחיל מכסות עכ"ל לשון רש"י הוא ולאו היינו כסות דקתני ברישא דבההוא סתמא נמי הוי יאוש ולא קאי האי וכן נחיל כו' אלא אליסטים דסיפא וק"ל:

בד"ה בשבויה הקילו דספיקא בעלמא היא עכ"ל ר"ל שאיסור שבויה לכהן אינו אלא ספיקא בעלמא שאשה זו בחזקת היתר לכהן עומדת משא"כ בעדות אשה להתירה לעלמא שהיא בחזקת איסור לעלמא עומדת ואפ"ה קטן מל"ת נאמן וק"ל:

תוס' בד"ה המכיר כליו כו' ועי"ל כו' מאדם אחר נאמן ולא מאותן שלנו כו' והא דלא קאמר שאני אומר שהוא מכרו כו' עכ"ל דלפום סוגיא דשמעתין אין אנו תולין דברי הלוקח במכחיש הנגנב אלא שהוא מודה לו שקנאו מאותן שלנו בתוך ביתו אלא שהבעל הבית מכרו להן אבל להאי תירוצא דע"כ אנו תולין דברי הלוקח במכחישו שהוא אומר שקנאו מאדם אחר נאמן ולא מאותן שלנו בתוך ביתו א"כ אמאי אין אנו תולין רק במכירה אחת ובמכחישו לומר שקנאו מבעל הבית וע"ז תרצו דאין לנו לתלות רק במה שהלוקח טוען והלוקח אינו טוען שזה הבעל הבית מכרו לו ודו"ק:

קטו.

בפרש"י בד"ה הדין עם הראשון כו' ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים כו' עכ"ל לרב יוסף דמוקי מלתיה דרב כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון אין הלוקח חייב להחזיר כלל אפילו בדמים כדמוכח מפרש"י במתני' וכמ"ש התוס' שם אבל לאביי דמוקי לה מלתיה דרב בלפני יאוש ניחא ודו"ק:

גמ' הדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב כו' יש לדקדק אמאי לא מוקי פלוגתייהו בלפני יאוש בכה"ג וכדבעי למימר מעיקרא דבדין בעל הבית קאמר וכ"ע אית ליה דרב חסדא לר' יוחנן הדין של בעל הבית עם השני עם הלוקח ויוציא הימנו כליו בחנם ולא עשו בו תקנת השוק ולרב דינו של בעל הבית עם הגנב דלשקול מיניה זוזי אבל מן הלוקח לא יוציא אלא בדמים משום תקנת השוק מיהו אית ליה דרב חסדא היכא דלא שייך תקנת השוק דבא אחד ואכל בלא דמים דגובה הימנו וי"ל בדוחק ודו"ק:

קטו:

תוס' בד"ה וכל היכא כו' אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד כו' עכ"ל ולכאורה לפי זה מסיפא דקתני בשמן לא יעשה כן דפריך דמשמע אבל התרומה חלה בדיעבד כמ"ש התוס' לקמן אבל מרישא לא ק"מ כיון דליכא הפסד כהן אבל בדפוס חדש בקראקא הגיהו בפרש"י לפרש דלפי גרסא זו נמי מרישא פריך וע"ש:

בד"ה אלא נתגלתה למאי חזיא אבל משמן לא פריך כו' ומ"מ איכא הפסד כהן כו' עכ"ל מדקאמר וכ"ת חזיא לזילוף משמע דהכא מרישא לחוד פריך ולמאי דמוקמינן הרישא דעבד לה במסננת א"כ הך דסיפא בשמן לא יעשה כן ודאי דמיירי נמי בכה"ג ומ"מ איכא הפסד כהן כיון דלא חזיא ליה אלא בטורח ע"י מסננת משא"כ ביין דרישא דמיירי ביין חדש ומעיקרא נמי לא חזו כולי האי לזילוף והוי הפסד מועט וק"ל:

בד"ה אתי לידי תקלה כו' אלמא משום תקלה מפסדי ליה לכהן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דסבר רב הונא כב"ש דשמעתין דחיישי משום תקלה וק"ל:

בא"ד והשתא ליכא פסידא דכיון דיכול לשלקו ולמאסו ולהחזיק בהן עכ"ל אבל לא ניחא להו למימר דליכא בחטין פסידא לגמרי דיכול לזרען והויא תרומה כדמעיקרא כמ"ש התוס' לעיל דהא לא ניחא להו לרבנן להחזיק בהן ולהשהותן כדי לזורען דמ"ה גזרו דליהוו גידוליו תרומה ודו"ק:

קטז.

בד"ה הכרעה שלישית כו' וא"נ דא"כ לא הוי ר"י מכריע כו' דקמאי לא אפליגו במיחש לתקלה עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דאימא להאי פירושא דקושטא דה"ק אין הכרעה שלישית מכרעת כיון דהם לא איפליגו בתקלה ר' ישמעאל טעמיה דנפשיה קאמר וכן נראה מפרש"י בסוף פ"ק דפסחים והאי לישנא גופיה קאמר התם אהא דר"ג דלאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר וי"ל דע"כ בהך דנזיר דקרי ליה נמי הכרעה שלישית ע"כ דליכא לפרושי הכי אלא כמו שפרש"י כאן דמשום האי טעמא לחוד דלא גילו קמאי דעתם דאיכא לפלוגי בהכי מקרי הכרעה שלישית וע"ש בפסחים בתוספות ודו"ק:

קיז.

בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד כו' בלא אונס עכ"ל מה שי"ל בזה עיין באורך בנ"י ובמהרש"ל ולולי דבריהם היה נ"ל בפרש"י דמעצמו בלא אונס הוא דבור אחר ולא קאי אנשא ונתן ביד אלא אהראה מעצמו דקאמר רבה ודו"ק:

קיח.

בפרש"י בד"ה איבעית לאהדורי ניהלך כו' דלאו תנאי גמור הוא דהא אי בעית כו' עכ"ל נראה מפירושו דה"ג בגמרא אי בעית לאהדרינהו כו' וכל זה מדברי הנפקד אבל בכל נוסחת גמרות שלפנינו גרסינן אי בעינא לאהדרינהו כו' והוא לישנא דתלמודא דכיון דקא"ל אנא נמי למדבר קאזלינן אנן סהדי דה"ק ליה אי בעינא לאהדרינהו כו' וק"ל:

קיח:

בתוס' בד"ה מאי לאו בסלע כו' ובטלה שלא כו' עכ"ל נראה מלשונם דה"ג בגמ' וכל זה מדברי המקשה אבל בכל גמרות שלפנינו גרסינן לא בטלה שלא לדעת כו' וצ"ל לפי זה דה"ק מאי לאו בסלע לדעת דכך הוא רגיל להיות וטלה נמי מיירי בכה"ג לדעת ומשני ליה אדרבה זיל לאידך גיסא בטלה שלא לדעת דכך הוא רגיל להיות וסלע מיירי נמי בכה"ג שלא לדעת ולית לן לדרב יצחק אבל קשה לפי גרסא זו דהיאך בעי למימר דפליגי בסלע בפלוגתא דרב חסדא ור"י הא רב חסדא נמי מודה בסלע דהא לא שייך ביה נגרא ברייתא ולפי גרסת התוספות ניחא ולא קאמר רב זביד כ"ע לא פליגי בדרב חסדא אלא אטלה ולא אסלע וכ"כ הנ"י גם לישנא אמר רב זביד ולא קאמר רב זביד אמר כו' מוכחת כדברי התוס' מיהו לישנא דתלמודא דסברוה כדר' יצחק קשה לפי גרסא זו ויש ליישב ועיין בזה בדברי בעל המאור ודו"ק:

שם גמ' ובעל הבית מרגיש בו לוקחין מהן אין מרגיש כו' כצ"ל:

קיט.

גמרא זיתים במועט בגליל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה והבדדין כו' לישנא אחרינא במועט במעטן שנטלתן מן המעטן כו' עכ"ל כצ"ל והוא אחד מכלי בית הבד: