ביאור:משלי ט טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי ט טז: "מִי פֶתִי - יָסֻר הֵנָּה, וַחֲסַר לֵב, וְאָמְרָה לּוֹ:"

תרגום מצודות: מי פתי - מי הוא הפתי, המחסר נפשו מטובה, יסור ממקומו ויבא הנה, אשכילו חכמה (כי מניעת ערבות העבירה תחשב בעיניה לכסילות); ומי הוא החסר-לב המונע עצמו מטובה? והוא כפל ענין במילים שונות. וכן תאמר לו:

תרגום ויקיטקסט: - היא בודקת מי מהם הוא פתי (מתפתה בקלות), ומנסה לשכנע אותו שיסור הנה; ולכל חסר-לב (שאין לו שכל) היא פונה ואומרת לו:


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ט טז.


הקבלות[עריכה]

קולות צפים[עריכה]

דבריה של אשת כסילות בפסוק 15 זהים לדבריה של גברת חכמות בפסוק 4. שתיהן פונות אל אותו קהל-יעד: הפתיים וחסרי-הלב.

החכמים הנבונים והצדיקים כבר תומכים בחכמות;

הכסילים הלצים והרשעים כבר תומכים בכסילות;

הפתיים וחסרי-הלב הם "הקולות הצפים", המתנדנדים בין החכמות לבין הכסילות. כמו בכל מערכת-בחירות, עיקר המאמץ ההסברתי משני הצדדים מופנה לקהל זה.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/09-16