מלבי"ם על משלי ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · ט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חכמות בנתה ביתה", שב לענין שאמר למעלה שבנין העולם נבנה ע"י החכמה כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו, ומדמה בנין העולם לבית, כמ"ש בחכמה יבנה בית שמדבר מבנין העולם כמ"ש שם, שכן אמר ה' בחכמה יסד ארץ, ומצייר שתכף ביום הראשון למעשה בראשית בנתה את ביתה, שבו נבנה בנין הבית הכללי ויצא מן האין אל היש, כמ"ש חז"ל משל לזורע ששה זרעים, ואח"ז "חצבה עמודיה", שהוא מה שיצאו פרטי העולם כ"א ביומו שהם עמודי הבית, שהבית שנבנה בדבור הראשון עמד באויר תולה ברפיון על ההיולי, והיה בכח ולא בפועל, ועמודי הבית היו "שבעה", שהם שבעת ימי בראשית, שכ"א הוציא תולדות בזמנו ואז נשתכלל בית העולם על עמודים חזקים, כי גם בשבת נברא העמוד העקרי שהבית הגדול נשען עליו שהיא ההנהגה הפלאיית שבו ינהיג ה' לעת הצורך וישדד חקי הטבע וכמ"ש במקומו, וגם זה מעמודי החכמה אשר שם עליהם תבל, והנה יציין בחכמה (נגד הציור שצייר אח"ז באשת כסילות) ג' דברים,

  • א) שהיא בנתה לה בית והיא כוננה את עמודיו, זאת שנית כי.


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טבחה טבחה", שהסעודה אשר הכינה לקרואיה מלא כל טוב ונעשה בגלוי ולעין כל, שטבחה טבח והכן "ומסכה יינה", וע"פ המליצה החכמה היא מזון הנפש, וידמה אותה כמכין כל מיני מאכל לסעוד הלב, שכן דברי החכמה יסעדו את הלב בל ינוע מרוחות וסערות שהם ציורי היצר המחרידים אותו, ומסיכת היין רומז לדברי הבינה, שהיין משמח את הלב וינשא אותו וכן הבינה יוציאהו להבין דבר מדבר ולהרחיב רוח בינתו, "ואף ערכה שולחנה" במיני ממתקים ויתר עניני סעודה, שזה רומז על הדעת שכולל כל מיני ידיעות שבעולם:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלחה", זאת שלישית שהחכמה לא תקרא את המסובין בעצמה, רק ע"י "נערותיה", כי החכמה לא תבא אל האדם מעצמו רק צריך לקבלו מפי החכמים והנביאים והמורים, והם הנערות אשר תשלח בכל דור ודור, ועל ידם "תקרא על גפי מרומי קרת" להזמין אל הסעודה:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי פתי", והם מזמינים גם "את הפתי ואת החסר לב", והפתי הוא הנפתה מפני חסרון דעת שלא השיג חקי החכמה, והוא כיונה פותה, והחסר לב הוא גם מי שיודע חקי החכמה רק שחסר לו כח המושל לכבוש את יצרו ולהתגבר על תאותיו וציוריו הרעים שהם מתנגדות אל חקי החכמה, "ואמרה לו", אל הפתי תאמר.


ביאור המילות

"פתי". התבאר למעלה (א' ד').

" חסר לב", מי שחסר לו כח הממשלה בנפשו, והפך חסר לב הוא המבין, כמו שהגבילם זה נגד זה לקמן (י' י"ג, י"א י"ב, ט"ו כ"א), וע"ז נגד חסר לב אמרו ואשרו בדרך בינה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכו לחמו בלחמי", שיקבל חקי החכמה שבזה יעזוב דרך הפתיות, כי החכמה תכניס ערמימות בלבו כמ"ש לתת לפתאים ערמה כמש"ש, ואל החסר לב תאמר "שתו ביין מסכתי", שהוא צריך להבין עומק דברי החכמה ע"י כח הבינה שנמשל ליין. ומפרש שאל הפתי תאמר לכו לחמו בלחמי, ועי"כ.


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עזבו פתאים וחיו", שע"י לחם החכמה יעזב את הפתיות, ואל החסר לב תאמר שתו ביין מסכתי שהוא "ואשרו בדרך בינה", שהיין הוא הבינה שתתבוננו בעומק דברי החכמה ואז תמצאו אושר הנפש בדרך זה של הבינה, ועי"כ תסורו מיצר התאוה אל האושר והטוב:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יוסר", מפרש שנערות החכמה לא יקראו רק להפתי וחסר לב, לא להלצים והרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה, כי "יוסר לץ לוקח לו קלון", ויש הבדל בין מוסר לתוכחת, שהמוסר הוא ע"י יראת העונש והתוכחה היא ע"י וכוח השכל וראיותיו, והלץ לא יתלוצץ על ראיות השכל, רק יתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, ועקר סמיכתה היא על יראת ה' שהיא מוסר חכמה, שצריך לקבלה מפני שהיא נתונה מה' וצריך לירא מה' ומענשו, וכמ"ש יראת ה' ראשית דעת, וזה לא יקבל הלץ, אחר שלא יש ע"ז מופת השכל, וז"ש "יוסר לץ" אם לא יברר לו הדבר ע"פ התוכחה וראיות השכל, "לוקח לו קלון" כי יתלוצץ עליו ויבזהו, "ומוכיח לרשע מומו", אמנם הרשע שמרשיע במזיד, הוא לא ישמע גם לתוכחת השכל, ואף שמוכיח לו בראיות השכל (לוקח לו) מומו, יבזהו במומין שבו כי יקרא אותו בשם רשע שהוא מום:


ביאור המילות

"יוסר, מוכיח", ע"ל (ג' י"א).

" לץ, רשע". הרשע גרוע מן הלץ (תהלות א' א'). והלץ לא יבזה תוכחה רק מוסר, כמ"ש לקמן (י"ג א'), אבל אינו אוהב תוכחה, כמ"ש לקמן (ט"ו י"ב).

" מומו". מלת לוקח נמשך לשנים, לוקח מומו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", והגם שהלץ אינו מקלה ומבזה רק את היוסר אותו לא את המוכיחו ע"י ראיות ווכוח השכל, כי לא יוכל להתלוצץ על דבר המבורר מן השכל, בכ"ז אינו אוהב גם את תוכחת השכל, וכמ"ש לקמן (ט"ו י"ב) לא יאהב לץ הוכיח לו אל חכמים לא ילך, וימנע עצמו מן החכמים שלא יתוכחו עמו בראיות השכל, וא"כ העצה שגם "אל תוכח לץ" אף בתוכחת השכל ווכוח, שגם שלא יקלה אותך, "פן ישנאך", אחר שאינו אוהב התוכחה ישנא אותך בעבור זה, אמנם "הוכח לחכם" עמו תתוכח ותוכיחו, כי הוא "יאהבך", כי הוא אוהב את התוכחה, ועפ"ז יאמר שנערות החכמה אשר נשלחו להזמין את הפתי ואת החסר לב לסעודת החכמה, הם יקראו גם אל החכמים להיות מקרואי המשתה, והגם שהחכמים כבר קבלו חקי החכמה ויודעים אותם, בכ"ז.


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תן לחכם ויחכם עוד", שאחר שהחכמה רחבה מאד ואין קץ למצותיה, גם החכם יקבל תמיד חקי החכמה ויוסיף על חכמתו, "הודע לצדיק ויוסף לקח", ויש הבדל בין הצדיק ובין החכם, שהחכם קבל כל חקי החכמה בקבלה, והצדיק מתנהג בצדק הגם שלא ידע כל חקי החכמה כמו החכם, הורגל בחקיה ע"י רוב השימוש בהם, וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ולו צריך להודיע חקי החכמה, כי הוא לא למד כל החקים ע"פ הלימוד, לכן אמר הודע לצדיק, שההודעה הוא בדבר שלא ידע עדיין, והוא יוסיף לקחת ולקבל ע"מ שהנהיג כבר בחקי החכמה ע"פ ההרגל והשימוש בהם:


ביאור המילות

"לחכם, לצדיק". עי' הבדלם לקמן (י' י"א י"א ל'):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תחלת חכמה יראת ה'", עתה מבאר מדוע תשלח נערותיה לקרוא ולהזמין אל החכמה ולא תקראם בעצמה, שזה מפני שהחכמה לא תושג מעצמה במופתי הדעת, וגם שהם מתנגדים לטבע הלב, והתחלת החכמה ויסודה היא יראת ה', שיקבלו אותה בקבלה מפי חכמי הדור והנביאים שמודיעים אותה בשם ה' ועל ידי שייראו מאת ה' יקבלו את החכמה אשר נתנה, "ותחלת דעת קדושים בינה", אולם שיגיע האדם לכלל דעת קדושים שיהיה לו ידיעה ברורה בעניני החכמה כמו הקדושים אשר בארץ אשר הגיעו בה לכלל דעת, זה בא על ידי הבינה, שאחר שקבלו חקי החכמה ע"י יראת ה' והאמינו בכל עז כי חקי החכמה הם נתונים מה' והעמיקו להתבונן בחכמה, אז יגיעו בה לכלל דעת, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר וכמש"ש. והנה בתחלת הספר אמר ראשית חכמה יראת ה' ופה תפס לשון תחלה, ויש הבדל בין ראשית ובין תחלה, שראשית תופס קצת בגוף הדבר, כמו ראשית דגנך, ראשית עריסותיכם, כי יש יראת ה' שהיא ג"כ מחקי החכמה, שהוא לירא את ה' מצד עצמו שזה יחוייב מדרכי החכמה, והוא ג"כ מן החכמה רק שהיא הראשית והחק המובחר שבה, ויש יראת ה' שאינה מחקי החכמה, והיא יראת העונש שהוא ירא שלא יענישהו ה' או שלא ימנע ממנו הטוב בעת יסור מחקי החכמה, ויראה זו היא יראת עצמו, ואינו כפי חקי החכמה שראוי לירא את ה' יראת הרוממות, ובכ"ז הגם שיראה זו אינה ראשית חכמה היא תחלת חכמה, כי היא תועילהו להכנע ולשמוע חקי החכמה מיראת עונש, שכן נערות החכמה קראו יראה זו והכריזו אותה על גפי מרומי קרת בספר התורה ובדברי הנביאים שהזהירו בל ימרו ממצות ה' מפני פחד העונש ומניעת הטובה, וכן יאמרו הנערות שלוחי החכמה שישמרו חקיה, מפני.


ביאור המילות

"תחלת". ההבדל בין ראשית ובין תחלת בארתי בראש ס' בראשית, והוא נמשך לשתים תחלת דעת קדושים, והבינה מביא לכלל דעת כמ"ש אם אין בינה אין דעת, ויתבאר (י"א י"ג י"ד ובכ"מ):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בי ירבו ימיך", שזה מפני אהבת הגמול, שע"י החכמה ירבו לו ימי הטובה ויוסיפו לו שנות חיים, וכבר פירשתי זה למעלה ג' ב':


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם", ר"ל וא"כ הלא "אם חכמת" הוא לתועלתך, "וחכמת לך" שאתה תקבל הטוב ע"י החכמה, ובהפך אם "לצת" על דברי החכמה "לבדך תשא" את העונש והיא האזהרה שלא לסור מחקי החכמה מפני יראת העונש ומניעת הטוב:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשת כסילות", אחר שספר את דברי החכמה ואת נועם לקחה, אמר כי לנגד זה גם "אשת כסילות הומיה" לפתות אל הכסילות, ויש הבדל בין הכסילות ובין הפתיות, שהפתיות הוא בחסר דעת וערמה, והוא כיונה פותה, אבל הכסילות הוא הסר מן החכמה בעבור המית תאותו, והכסיל יודע חקי החכמה והוא לפעמים חכם גדול, רק יצר תאותו מוליכהו שולל, ועז"א "שאשת כסילות הומיה" שהיא יודעת ומבינה רק שהיא הומיה ע"י המית התאוה ויצרו הרע, אבל "אשת פתיות הומיה ובל ידעה מה" כי הפתי אינו יודע מאומה:


ביאור המילות

"כסילות, פתיות". הפתי הוא הנבער מחקי החכמה (כנ"ל א' ד'). לא כן הכסיל שהוא לפעמים חכם גדול רק נלוז מחקי החכמה מפני תאותיו כמ"ש בכל הספר:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישבה", והנה הכסילות והפתיות לא בנו בית נכון על עמודים, כי ביתם תלוי באויר, והם מחריבי הבית הגדול שהוא העולם המכונן על עמודי החכמה, והיא לא הכינה טבח ויין מסך ושלחן, כי היא חסרה כל טוב ואושר ריקה מכל מחמדי הנפש והיא לא תשלח נערותיה רק היא עצמה "ישבה לפתח ביתה", כי הכסילות וציוריה הרעים יבואו מעצמם אל האדם, והיא יושבת "על כסא במרומי קרת", כי היא היושבת על כסא במלכות הגויה וכל כחות הגויה נמשכים אחריה והיו לה לעבדים. והיא לא תקרא ליושבי העיר שהיא מליצה על היושבים שקט ואין יצה"ר מניעם מעבודת ה', רק.


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לקרא לעוברי דרך", את אלה שלא הגיעו עדיין אל עיר, רק הולכים בדרך, ר"ל שעדיין לא תקנו מדותיהם ולא התישבו בדעתם, והם עוברים בדרכי הנפש "המישרים אורחותם", שרוצים לישר אורחותם אל היושר והשיווי, כי כל אדם רוצה לישר ארחו, ונפש האדם ישרה היא בטבעה אם לא תתעהו הכסילות וציורים הרעים והתאות מני דרך, (ודרך הוא הדרך הגדול והארחות הם המסתעפות, כי הטעות והספק יהיה בארחות הפרטיים שבם ילכדוהו האורבים ויעוותוהו):


ביאור המילות

"דרך, ארחותם". הבדלם למעלה (א' י"ג):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי פתי", והיא קוראת רק אל הפתי והחסר לב, שאשת פתיות קוראת אל הפתי ואשת כסילות קוראת אל החסר לב, שהוא, מי שאין לו כח המושל לעצור בעד תאוותיו, ואמרה לו.


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מים גנובים ימתקו" - הגם שאין נותנת לו יין המתוק ובשר אשר ינעם לחיך, ותתן לו תמורתם מים ולחם, יען שהם מים גנובים שבאו לו באיסור ובטרחה - ימתקו כיין, כי האדם ימתק בפיו דבר שאינו ברשותו והוזהר ממנו, וכן תמתיק לו את העבירה שיעשה בהסתר ובגניבה ובאיסור.


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא ידע כי רפאים שם", כי הוא סם המות לנפש, והמקום שאליו תקרא את הקרואים הוא אל עמקי שאול, כי ע"י העבירה תכרת הנפש ותלך לאבדון: