ביאור:בבלי שבת דף קיג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
חדא מינייהו [1] בטולי מבטיל [2] - קא משמע לן.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
אמר ליה אביי: 'הלכה' - מכלל דפליגי [3]?
אמר ליה: מאי נפקא לך מינה?
אמר ליה: גמרא גמור - זמורתא תהא?
משנה:
קושרין דלי בפסקיא [4] אבל לא בחבל [5];
רבי יהודה מתיר [6].
כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו.
גמרא:
חבל דמאי? אי לימא חבל דעלמא, רבי יהודה מתיר? קשר של קיימא הוא!? אלא חבל דגרדי [7].
למימרא דרבנן סברי גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, ורבי יהודה סבר לא גזרינן? ורמינהו: 'חבל דלי שנפסק [8] - לא יהא קושרו [9] אלא עונבו; ורבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסקיא [10], ובלבד שלא יענבנו [11]' [הרישא - תוספתא שבת [12] פ"יב מ"טז, ואין שם דברי רבי יהודה]; קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן!?
דרבנן אדרבנן לא קשיא: חבל בחבל מיחלף [13], עניבה בקשירה לא מיחלפא; דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: התם לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה, אלא עניבה גופה קשירה היא.
אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס [14].
איתיביה רבי אחא אריכא, דהוא רבי אחא בר פפא, לרבי אבא: חבל שבאיבוס - קושרו בפרה, ושבפרה - קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס!?
התם חבל דעלמא, הכא חבל דגרדי.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כלֵי קיואי [15] - מותר לטלטלן בשבת [16]. [17]
בעו מיניה מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון [18] מהו [19]?
אין, ולאו, ורפיא בידיה [20].
איתמר: אמר רב נחמן אמר שמואל: כלי קיואי - מותר לטלטלן בשבת, אפילו כובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים [21].
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא עמודים דלא? אילימא דקעביד גומות [22]? גומות ממילא קא הויין, דתנן [כלאים פ"א מ"ט]: 'הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו מגולין [23] - [24] אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר [25], וניטלין בשבת'!?
בשדה לא אתי לאשוויי גומות, הכא בבית אתי לאשוויי גומות.
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון - מהו לטלטלן בשבת?
אמר ליה: אין מטלטלין.
מה טעם?
לפי שאין ניטלין [26].
משנה:
מקפלין את הכלים אפילו [27] ארבעה וחמשה פעמים [28], ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת.
רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת [29], וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים [30], אבל לא של יום הכפורים בשבת;
רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.
גמרא:
אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם – לא [31]; ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים – לא [32]; וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועים – לא [33]; ולא אמרן אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו [34] להחליף [35] – לא.
תנא: של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן [36] מפני שהיה להן להחליף.
אמר רב הונא: אם יש לו להחליף – יחליף [37], ואם אין לו להחליף - ישלשל בבגדיו [38].
מתקיף לה רב ספרא: והא מיתחזי כרמות רוחא!
כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקא עביד - לא מיתחזי כרמות רוחא:
(ישעיהו נח יג) [אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד] וכבדתו מעשות דרכיך [ממצוא חפצך ודבר דבר]:
'וכבדתו' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא: דרבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותי' [39];
'מעשות דרכיך' שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול [40];
'ממצוא חפצך' - חפציך אסורין [41], חפצי שמים מותרין [42];
'ודבר דבר' -
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול [43]; דבור אסור - הרהור מותר [44].
בשלמא כולהו – לחיי! אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא?
כי הא: דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה [45] קודם שתעקר שניה [46] – מותר [47], ואם לאו – אסור [48].
מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף [49]? קמפיש בהילוכא!? ליעבר [50]? זימנין דמיתווסן מאני מיא [51] ואתי לידי סחיטה!? אלא בהא, כיון דלא אפשר - שפיר דמי [52];
אלא כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה [53] בשבת [54]?
אמר ליה: וכי בחול מי הותרה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי [55].
בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לאכול אדמה [56] בשבת [57]?
אמר ליה: וכי בחול מי הותרה, שאני אומר: אף בחול אסור מפני שהוא מלקה [58]!
אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל מבשר אבותיו [59]; ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב (בראשית ז כג) וימח את כל היקום [אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה].
אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה 'שנער'? - שכל מתי מבול ננערו לשם.
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה 'מצולה'? - שכל מתי מבול נצטללו לשם.
'ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים'? - והא ודאי איתמחויי איתמחו [60]!?
אמרי: כיון דמלקי - גזרו ביה רבנן [61], דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא ואכל תחלי [שחלים], וקדחו ליה תחליה בלביה [62] ומית [63].
(רות ג ג) ורחצת וסכת ושמת שמלותיך [עליך וירדת[י] הגרן אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות] - אמר רבי אלעזר: [64] [65] אלו [66] בגדים של שבת.
(משלי ט ט) תן לחכם ויחכם עוד [הודע לצדיק ויוסף לקח] - אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי:
רות - דאילו נעמי קאמרה לה 'ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן', ואילו בדידה כתיב (רות ג ו) 'ותרד הגורן' והדר 'ותעש ככל אשר צותה חמותה' [67];
שמואל [68] - דאילו עלי [69] [ו]קאמר ליה (שמואל א ג ט) [ויאמר עלי לשמואל לך] שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך [וילך שמואל וישכב במקומו], ואילו בדידיה כתיב ביה: [שם פסוק י] ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך, ולא אמר 'דבר ה’’ [70].
(רות ב ג) ותלך ותבא ותלקט בשדה [אחרי הקצרים ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך] -אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין [71] לילך עמהם.
(רות ב ה) ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת - וכי דרכו של בועז לשאול בנערה [72]?
אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה: שני שבלין לקטה, שלשה שבלין אינה לקטה [73].
במתניתא תנא: 'דבר צניעות ראה בה: עומדות [74] – [75] מעומד [76], נופלות [77] – מיושב [78].
(רות ב ח) [ויאמר בעז אל רות הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה] וכה תדבקין עם נערותי - וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים?
אמר רבי אלעזר: כיון דחזא (רות א יד) [ותשנה קולן ותבכינה עוד] ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה – אמר: שרי לאידבוקי בה.
(רות ב יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום [ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר];
אמר רבי אלעזר: רמז רמז לה [79]: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה 'הלום', שנאמר (שמואל ב ז ח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני ה' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום.
'וטבלת פתך בחומץ'- אמר רבי אלעזר: מכאן שהחומץ יפה לשרב.
רבי שמואל בר נחמני אמר: רמז רמז לה: עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחמץ, ומנו? – מנשה.
'ותשב מצד הקוצרים' - אמר רבי אלעזר: מצד הקוצרים [80], ולא בתוך הקוצרים: רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק [81].
'ויצבט לה קלי ותאכל [ותשבע ותותר] [82]' - אמר רבי אלעזר: ותאכל בימי דוד, ותשבע בימי שלמה, ותותר בימי חזקיה. [83]
ואיכא דאמרי: ותאכל בימי דוד ובימי שלמה, ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי! דאמר מר: אהוריריה [84] דרבי הוה עתיר משבור מלכא.
במתניתא תנא: ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא.
[85] (ישעיהו י טז) [לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון] ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש; אמר רבי יוחנן: 'ותחת כבודו' - ולא כבודו ממש.
רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותי'.
רבי אלעזר אומר: 'ותחת כבודו' - תחת כבודו ממש.
רבי שמואל בר נחמני אמר: 'תחת כבודו' = כשריפת בני אהרן: מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים - אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הערות
[עריכה]- ^ אחד מן הראשים
- ^ וללשון אחר - חד מיניהו מבטל ליה: כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק
- ^ בתמיה: ואמאי איפלגו?: הא דמי להנך דלעיל
- ^ על פי הבור, דפסקיא לא מבטל [ליה] התם
- ^ דמבטל ליה התם, והוי קשר של קיימא: שהרי קשור ותלוי שם תמיד
- ^ בגמרא מפרש
- ^ בחבל דגרדי פליגי, דצריך לה ולא מבטל לה
- ^ באמצעיתו
- ^ דקשר של קיימא הוא לעולם
- ^ מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה, וכורך עליהם פונדא = אזור חלול, או פסיקיא = פיישול"א [רצועה]
- ^ לחבל, דרבי יהודה סבר: גזרינן עניבה אטו קשירה; ורבנן לא גזרו
- ^ ליברמן
- ^ אינו ניכר בין זה לזה, ואי שרינן בדגרדי - אתי למישרי בדעלמא
- ^ בפרה - ראשו אחד, והשני – באבוס; ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה, ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך, או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה, ונמצא האחד של קיימא
- ^ כלֵי אורגים [קנים שמשתמשים בהם האורגים]
- ^ לשני הקנים לתשמיש אחר, ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם, ולא הוי מלאכתן לאיסור
- ^ ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא.
- ^ אנשובל"ש [הכובד העלייון והכובד התחתון הם גלילים שכורכים עליהם את חוטי השתי בנול האורגים]
- ^ מי אמרינן איידי דיקירי [כבדים] לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא, והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור
- ^ רפויה היתה התשובה בפיו, אם לאסור אם להתיר
- ^ טריור"ש [צריך להיות טליור"ש] בלעז [נול אריגה] אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים
- ^ כשחולצן מן הארץ: שהן תחובות בגומא, מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד
- ^ משום ניטלין בשבת נקט לה, דאי לא הוי מגולין - אין לו במה לאוחזה
- ^ לפי שאינה מושרשת
- ^ להיות בטילה בנטיעה זו, וכשנוטלה - יצטרך לחזור ולעשר
- ^ אף בחול מפני כובדן, הלכך כל מלאכתן לכך
- ^ בגדים כשפושטן מקפלין, מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטים כשאינן מקופלים
- ^ כדי לחזור וללובשן בו ביום
- ^ כגון אם חל יום הכפורים להיות בערב שבת
- ^ שחל להיות במוצאי שבת
- ^ בשני בני אדם , כשמקפלין אותן - מפשטין קמטיהן, ונראין כמתקנין
- ^ ישנים קיפולן מתקנן יותר מן החדשים, שהחדשים קשין מאליהן, ואין ממהרין לקמוט
- ^ צבועין - קיפולן מתקנן
- ^ אחרים
- ^ היום
- ^ רבותא נקט, וכל שכן צבועים
- ^ מי שיש לו בגדים, לבד מאותן שלבש בחול - יחליפם בשבת
- ^ כלפי מטה, שיראו ארוכים, והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא
- ^ שמכבדין בעליהן
- ^ לקמן מפרש להו
- ^ כי ההוא דאמרינן בעירובין (לח,ב): לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה [אחר השבת]
- ^ כגון פוסקים צדקה, ומשדכין על התינוקות ליארס (שבת קנ א)
- ^ כגון מקח וממכר וחשבונות
- ^ להרהר בלבו "כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו"
- ^ שעקר מצד זה, להניח לצד זה
- ^ שאין רחבה יותר מכדי פסיעה, ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה
- ^ אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה
- ^ אסור לקפוץ
- ^ למקום שהאמה כלה שם
- ^ שישים רגלו במים
- ^ ישורו במים
- ^ לדלג
- ^ פסיעה גסה - יותר מאמה, פסיעה בינונית - אמה
- ^ מי עבר משום 'מעשות דרכיך'
- ^ השותה מיין של קידוש בלילי שבתות
- ^ ארזיל"א בלע"ז [סוג אדמה, טין]
- ^ מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה, או לא
- ^ מביא לידי חולי
- ^ שמתו שם בגולה
- ^ ולא נעשו עפר
- ^ משום אוכל שקצים ורמשים
- ^ נקלטו השחלים באדמה, וגדלו במעיו, ונגע בלבו
- ^ ומת
- ^ וכי ערומה היתה?
- ^ אלא
- ^ שמלות מיוחדות, והיינו
- ^ ותרד הגורן והדר ותעש - שם סכה ולבשה שמלות נאות, שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת, ויאמרו זונה היא
- ^ שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל, ולא היה יודע מי קורא לו
- ^ וכתיב התם [סוף פסוק ח]: ויבן עלי כי ה' קורא לנער
- ^ והוא לא רצה להזכיר השם, שמא אין זו שכינה
- ^ שבקוצרים
- ^ כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן, אם כן מסתכל בהן היה
- ^ כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים - לוקטתן, אבל שלש שוכבות יחד - אין לוקטתן, דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו מ"ה): שני שבלים - לקט, שלשה - אינו לקט
- ^ שבלים עומדות ששכח בועז
- ^ לוקטת
- ^ דשכחת קמה נמי הוי שכחה
- ^ אותן שנשרו מן הקוצרים
- ^ ואינה שחה ליטלן - משום צניעות
- ^ רוח הקדש נזרקה בו
- ^ כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה, ולא הושיבה בתוכם - או אצלו
- ^ רוח הקדש נזרקה בו, ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק, דאילו ישבה בתוכם - לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם
- ^ ותאכל ותשבע - לשון עושר הוא
- ^ דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר, שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה.
- ^ ממונה על הסוסים ופרדות שלו
- ^ איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא:
- ^ והכי פירושא: בין לרבי יוחנן בין לרבי אלעזר - גופן נשרף, אלא רבי יוחנן משמע ליה 'תחת כבודו' כמו תחת רגליו, לשון תחתית, ו'כבודו' היינו בגדיו, והכי קאמר: תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד, ולא בגדיהם נשרפו, ורבי אלעזר משמע ליה 'תחת' לשון חליפין, כמו ישלם תחת השור (שמות כא לז), משום דרבי אלעזר לא קרי למאניה 'מכבדותיה', לכך, על כרחך – 'כבודו' היינו גופו, והכי קאמר: כבודו ממש ישרף, ותחתיו יהא אפר, ושריפה כיקוד אש; ורבי שמואל משמע ליה 'תחת' כר' יוחנן, ו'כבודו' כרבי אלעזר, הלכך קרא - כרבי יוחנן מידרש, ותחת כבודו נשרף - ולא כבודו ממש, והאי 'כבודו' - גופו הוא, והלכך 'כשריפת בני אהרן': שריפת נשמה וגוף קיים, כדאמרינן בסנהדרין ב'ארבע מיתות' (נב, א).