ביאור:בבלי שבת דף נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

נוטל את הכיסוי והן נופלות' [1]! אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבא: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה [2] - מטלטלין אותן.

איתמר נמי: כי אתא רבין אמר רבי יעקב אמר רבי אסי בן שאול אמר רבי: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה - מטלטלין אותן.

רבינא אומר: בשל הפתק שנו [3]; תניא נמי הכי: גיזי צמר של הפתק - אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן - מטלטלין אותן.

תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: 'חריות של דקל [4] שגדרן [5] לעצים ונמלך עליהן לישיבה - צריך לקשר; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר [6]'; הוא תני לה והוא אמר לה: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

איתמר: רב אמר קושר, ושמואל אמר חושב, ורב אסי אמר: יושב [7] אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב [8].

בשלמא רב, הוא דאמר כתנא קמא, ושמואל נמי - הוא דאמר כרבן שמעון בן גמליאל; אלא רב אסי דאמר כמאן?

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא 'יוצאין בפקורין [9] ובציפא [10] בזמן שצבען בשמן [11] וכרכן במשיחה; לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה - אין יוצאין בהם, ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אף על פי שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן' [12].

אמר רב אשי: אף אנן [13] נמי תנינא [שבת פ"כ מ"ה]: הקש שעל גבי המטה [14] - לא ינענעו בידו [15], אבל מנענעו בגופו [16]; אבל אם היה עליו 'מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין [17] [מבעוד יום] [18] - מנענעו בידו [19],

שמע מינה.

ומאן תנא [20]דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל?

רבי חנינא בן עקיבא; דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא: פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא למקום אחד, ומצא חריות של דקל שגדרום לשום עצים, ואמר להם לתלמידיו: "צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר", ולא ידענא [21] אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה;' מדקאמר 'אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה', דוקא בית האבל או בית המשתה: דטרידי [22], אבל הכא [23] קשר – אִין, לא קשר – לא.

אמר רב יהודה: מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו [24].

דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה: והוא שיחד לו קרן זוית [25].

אמרו רבנן קמיה דרב פפא: כמאן? - כרבן שמעון בן גמליאל [26], דאי כרבנן - האמרי בעינן מעשה!

אמר להו רב פפא: אפילו תימא רבנן; עד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה אלא מידי דבר עבידא ביה מעשה [27], אבל מידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה – לא.

נימא כתנאי [28]: בכל חפין את הכלים [29] חוץ מכלי כסף בגרתקון [30]' - הא נתר וחול מותר [31]; והתניא נתר וחול אסור', מאי? לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר בעינן מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה [32]?

לא, דכולי עלמא [33] לא בעינן מעשה [34], ולא קשיא: הא רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור [35], הא [36]רבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר [37].

במאי אוקימתא להא דשרי? כרבי שמעון? אימא סיפא: 'אבל לא יחוף בהם שערו [38]' ואי רבי שמעון, משרא קשרי, דתנן [נזיר פ"ו מ"ג]:


עמוד ב

'נזיר חופף ומפספס [39], אבל לא סורק [40]' [41]; אלא הא והא [42] רבי יהודה היא, ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה: האי תנא אליבא דרבי יהודה [43] סבר גריר [44], והאי תנא אליבא דרבי יהודה [45] סבר לא גריר [46].

במאי אוקימתא? כרבי יהודה? אימא סיפא 'אבל פניו ידיו ורגליו מותר' הא מעבר שיער!? [47]

איבעית אימא בקטן, ואיבעית אימא באשה, ואיבעית אימא בסריס [48].

אמר רב יהודה: עפר לבינתא [49] – שרי [50].

אמר רב יוסף: כוספא דיסמין [51] - שרי.

אמר רבא: עפר פלפלי [52] - שרי.

אמר רב ששת: ברדא – שרי [53].

מאי 'ברדא'?

אמר רב יוסף: תילתא אהלא [54] ותילתא אסא [55] ותילתא סיגלי [56].

אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא - שפיר דמי [57].

בעו מיניה מרב ששת: מהו לפצוע זיתים [58] בשבת?

אמר להו: וכי בחול מי התירו?

קסבר משום הפסד אוכלין.

לימא פליגא דשמואל, דאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת [59]!

אמרי: פת לא מאיסא, הני מאיסי.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי; אייתו לקמייהו ברדא; אמימר ורב אשי משו, מר זוטרא לא משא; אמרו ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת 'ברדא שרי'?

אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה; סבר לה כי הא דתניא 'מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו; אם בשביל ליפות [60] – אסור [61]'.

ואינהו כמאן סברוה?

כי הא דתניא: 'רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו [62], משום שנאמר (משלי טז ד) כל פעל ה' למענהו [וגם רשע ליום רעה] [63]'.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל שמא יטול [ואינו יכול להחזיר; וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר]:

אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי <אמר רב>: הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא [64] - שאסור להחזיר [65].

תנן וחכמים אומרים נוטל ומחזיר היכי דמי? אי דלא נתקלקלה הגומא - שפיר קא אמרי רבנן [66]! אלא לאו אף על פי דנתקלקלה הגומא!?

לא, לעולם דלא נתקלקלה, והכא - בחוששין קמיפלגי: מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא [67], ומר סבר אין חוששין.

אמר רב הונא: האי סליקוסתא, דצה שלפה והדר דצה – שריא [68], ואי לאו – אסיר.

אמר שמואל: האי סכינא דביני אורבי [69], דצה שלפה והדר דצה – שרי, ואי לאו – אסיר.

מר זוטרא, ואיתימא רב אשי – אמר: בגורדיתא דקני [70] שפיר דמי [71].

אמר ליה רב מרדכי לרבא: מתיב רב קטינא תיובתא [72]: [כלאים פ"א מ"ט] 'הטומן לפת [73] וצנונות תחת הגפן, אם היה מקצת עליו מגולים - אינו חושש

[74]

הערות[עריכה]

  1. ^ אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על ידי כיסוי
  2. ^ לעולם
  3. ^ לעולם כדקאמר רבא: אם טמן בהן - מותר לטלטל, דכמאן דיחדן להכי דמו; ורבא לאו אמתניתין קאי, דמתניתין - בגיזין של הפתק: דודאי עתיד להחזירן משם, ולא יחדן לכך; הפתק = מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקורין ט"ש, בין של בגדים, בין של צמר, בין של חגבים ובשר מלוח
  4. ^ ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין, ונפלו עלין שלהן - קרי להן 'חריות'
  5. ^ כל קציצת תמרים קרי 'גדירה'
  6. ^ לקשרם יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים, ואם לא קשרם יחד - אסור לטלטלן למחר, דלא הוי יחוד במחשבה
  7. ^ עליהן מבעוד יום
  8. ^ עליהן לישב למחר - גלי דעתיה דלישיבה קיימי
  9. ^ פשתן סרוק שנותנין על המכה
  10. ^ צמר מנופץ הניתן על המכה
  11. ^ גלי דעתיה דלמכה קיימי: להניחן עליה בשבת, דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו, והוה ליה כמלבוש דעלמא; אבל לא צבען בשמן - דלאו מלבוש נינהו, הוה ליה משאוי, ואין יוצאין בו לרשות הרבים!
  12. ^ 'ואם יצא בהן כו' - היינו כרב אסי, דאמר 'ישב אף על פי שלא קשר ולא חישב'
  13. ^ כרב אסי
  14. ^ קש - סתמיה לטינא קאי: ללבנים או להסקה, ומוקצה הוא; ואם היה נתון על המטה - ולא לשכב עליו - ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענעו ולשוטחו לשכיבה, שלא יהא צָבור וקשה
  15. ^ שאסור לטלטלו
  16. ^ כלאחר יד
  17. ^ ששכב עליו
  18. ^ ואף על פי שלא יחדו לכך, ולא חישב עליו
  19. ^ דהיינו כרב אסי
  20. ^ דלעיל, דאמר צריך לקשור ו
  21. ^ זעירי קאמר לה
  22. ^ ולא יכלו לקשור מבעוד יום, והתם הוא דשרי בלא קישור
  23. ^ בעלמא – לא:
  24. ^ מכניס מלא קופתו עפר לכסות בו צואה ורוק, ומערה העפר בביתו לארץ, ונוטלו תמיד לכל צרכיו
  25. ^ דהוי כמוכן ועומד לכך, אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים - הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית, ומוקצה, ואסור
  26. ^ דשרי במחשבה בעלמא: שאין מעשה מוכיח שעומד לעשות צרכיו
  27. ^ שבן מעשה הוא: שיכול לעשות בו מעשה הוכחה
  28. ^ הא דרב יהודה במידי דלאו בר מעשה
  29. ^ משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן
  30. ^ כמין עפר שגדל בחבית של יין, וקורין לו אלו"ם, והוא עיקר תקון כלי כסף, וגורר אותו, שהכסף רך, והוא ממחק - שהוא אב מלאכה
  31. ^ דלא גריר ליה לכסף
  32. ^ הא דתניא אסור - לאו משום דגריר ליה, אלא משום מוקצה קאסר ליה, ותנא דשרי - כגון שהכניס מלא קופתו לכך, ועירה על גבי קרקע, ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול
  33. ^ במידי דלאו בר מעשה
  34. ^ דאית להו הא דרב יהודה
  35. ^ וטעמא מאן דאסר: דזימנין דגריר ואף על גב דלא מיכוין לגרור – אסור, כרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור
  36. ^ ומאן דשרי - כ
  37. ^ ומיהו גרתקון אסור: דודאי גריר, ומודה רבי שמעון ב'פסיק רישיה ולא ימות'
  38. ^ בנתר וחול שערו בשבת מפני שמשירו
  39. ^ מנפץ שערו; דכיון דאינו מתכוין – מותר; ועל כרחיך רבי שמעון קא אמר לה; אלמא נתר וחול - זימנין דאינו משיר, ולא דמי ל'פסיק רישיה ולא ימות'
  40. ^ במסרק, דודאי משיר
  41. ^ נזיר בחול ככל אדם בשבת
  42. ^ הנך תרתי מתניתא דלעיל, דפליגי בנתר וחול
  43. ^ ומאן דאסר
  44. ^ סבר זימנין דגריר ורבי יהודה האמר דבר שאין מתכוין אסור
  45. ^ ומאן דשרי
  46. ^ כלל, ואין כאן משום ממחק
  47. ^ 'במאי אוקימתא כרבי יהודה' - הכי גרסינן, ולא גרסינן 'להא דתניא אסור', דהא תרוייהו כרבי יהודה אוקימנא להו; ועוד: הך סיפא דפריך 'אבל פניו ידיו ורגליו מותר' - לאו סיפא דההיא דתניא אסור הוא, אלא סיפא דההיא דתניא מותר, דהכי תני בה: 'לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר', והא מלתא גבי הך דתני מותר פריכנא ליה לעיל.
  48. ^ בקטן אשה וסריס - דלית להו זקן
  49. ^ כתישת לבינה
  50. ^ לחוף פניו, ואפילו מי שיש לו זקן
  51. ^ פסולת שומשמין
  52. ^ שחיקת פלפלין
  53. ^ לרחוץ פניו
  54. ^ שורש עשב ששמו אהל
  55. ^ הדס
  56. ^ עשב שקורין ויאו"ל, ויש בו שלשה עלין
  57. ^ ואפילו הוי טפי מתלתא אהלא; ופליג אדרב יוסף: דרב יוסף תלתא אהלא דווקא קאמר: שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית, ומשיר שיער
  58. ^ בליצי"א בלע"ז, על הסלע, למתק מרירותו
  59. ^ 'כל צורכו' - בין תשמיש בין לפרר אותה ולמחתה בתבשיל רותח
  60. ^ את עצמו
  61. ^ משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה)
  62. ^ לכבוד קונהו, דכתיב (בראשית ט ו) כי בצלם אלהים עשה וגו'; ועוד: דהרואה בריות נאות - אומר 'ברוך שככה לו בעולמו'
  63. ^ הכל ברא לכבודו
  64. ^ שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה
  65. ^ לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן
  66. ^ ומאי טעמא דרבי אלעזר
  67. ^ אי שרית ליה ליטול לכתחילה בקופה זקופה, פעמים שנתקלקלה ואתי נמי להחזירה, הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה
  68. ^ סליקוסתא = עשב שהוא נאה למראה ולהריח, וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו, ונותנו לפני שרים; וכשהוא רוצה - נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו; ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה - שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה, שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום, ואינו מזיז עפר
  69. ^ שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין, להשתמר
  70. ^ קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחד ותכופין זה בזה
  71. ^ לנעוץ בתוכן סכין לשמרו, ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק
  72. ^ להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור
  73. ^ להשתמר בקרקע, שכן דרכו
  74. ^ הא דנקט מקצת עליו מגולין - משום 'ניטלין בשבת' נקט לה, ולאו משום מידי אחריני: דאי אין מקצת עליו מגולין - אין לו במה לאוחזה אלא אם כן מזיז העפר בידים