ביאור:בבלי שבת דף צז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואלא הא גמר גזירה שוה [1]!

גזירה שוה לא גמר.

אלא [2] מהיכא הוה [3]?

מ'ויעפילו [לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה]’ (במדבר יד מד) הוה [4];

כיוצא בדבר אתה אומר [ספרי במדבר פסקא קה]: '(במדבר יב ט) ויחר אף ה' בם וילך - מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כסתו ואתה מגלה אותו? ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק!'

ואלא הכתיב 'בם'

ההוא - בנזיפה בעלמא.

תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע [ספרי במדבר פסקא קה], דכתיב (במדבר יב י) [והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג] ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת – תנא: שפנה מצרעתו [5].

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים - לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד א) [ויען משה ויאמר] והן לא יאמינו לי [ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה’], וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל; אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין; הן מאמינים - דכתיב (שמות ד לא) ויאמן העם [וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו] בני מאמינים - (בראשית טו ו) והאמין בי"י [ויחשבה לו צדקה]; אתה אין סופך להאמין - שנאמר (במדבר כ יב) [ויאמר ה' אל משה ואל אהרן] יען לא האמנתם בי [להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם];

ממאי דלקה?

דכתיב (שמות ד ו) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך [ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג] [6].

אמר רבא, ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, דאילו במדת פורענות כתיב 'ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג', ואילו במדה טובה כתיב (שמות ד ז) [ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו] ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו - מחיקו הוא דשבה כבשרו [7].

(שמות ז יב) [וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם] ויבלע מטה אהרן את מטותם - אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס [8].

מרה"י לרה"י [ורשות הרבים באמצע - רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין]:

בעי רבה: למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי: דמר סבר: אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ומר סבר לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה, אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק ממושיט [9]? או דילמא למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי: דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט [10], אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב, מאי טעמא? קלוטה כמה שהונחה דמיא?

אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה לרב חסדא, ופשטה ניהליה רב המנונא מהא: 'מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה [11]: רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים' מדקאמר 'ברשות הרבים עצמה' - פשיטא למטה מעשרה פליגי, ובמאי?: אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מעשרה לא מחייב - והאמר רבי אלעזר [12]: המוציא משוי למעלה מעשרה – חייב, שכן משא בני קהת! אלא לאו בזורק [13] ולמטה מעשרה הוא דמחייב [14], למעלה מעשרה לא מחייב - שמע מינה בקלוטה כמה שהונחה פליגי?

שמע מינה.

ופליגא דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מחייב היה רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה [15]', והאי דקתני רשות הרבים עצמה - להודיעך כחן דרבנן;

ופליגא [16] דרב חלקיה בר טובי, דאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה - דברי הכל חייב [17]; למעלה מעשרה - דברי הכל פטור [18]; משלשה ועד עשרה - באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן [19].

תניא נמי הכי: 'בתוך שלשה - דברי הכל חייב; למעלה מעשרה - אינו אלא משום שבות [20], ואם היו רשויות שלו [21] - מותר [22]; משלשה ועד עשרה - רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.' אמר מר אם היו רשויות שלו - מותר לימא תהוי תיובתיה דרב, דאיתמר: שני בתים בשני צדי רשות הרבים, רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה [23], ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה', ולאו מי אוקימנא לההיא [24] כגון דמידלי חד ומתתי חד, דזימנין נפל [25] ואתי לאתויי. [26]

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן 'כל פחות משלשה - כלבוד דמי [27]'?

אמר ליה [28]: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני [29].

אי הכי [30] - שלשה נמי? ותו, הא דתנן 'המשלשל [31] דפנות מלמעלה למטה [32], אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים – פסולה', הא פחות משלשה כשרה [33]?

התם - היינו טעמא: משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה [34].

תינח למטה, למעלה מאי איכא למימר [35]?

אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי - הלכתא גמירי לה.

תנו רבנן: מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע: רבי מחייב [במשנה שבת פ"יא מ"א: רבי עקיבא מחייב] וחכמים פוטרין; רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן 'ביתא - כמאן דמליא דמי [36]', אבל שאינו מקורה [37] – לא.

אמר רב חנא אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים: אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה.

יתיב רב חנא וקא קשיא ליה [38]:


עמוד ב

למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב? והתניא: רבי אומר: דברים הדברים אלה הדברים [39] - אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני [40]!?

אמר ליה רב יוסף [41]: מר - אהא מתני לה [42], וקשיא ליה דרבי אדרבי; אנן - אדרבי יהודה מתנינן [43], ולא קשיא לן [44], דתניא: מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר ארבע אמות ברשות הרבים [45] - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי יהודה שתים: אחת משום הוצאה ואחת משום העברה [46], דאי סלקא דעתא חדא הוא דמחייב - מכלל דרבנן פטרי לגמרי! הא אפיק לה מרשות היחיד לרשות הרבים!?

ממאי? דילמא לעולם אימא לך רבי יהודה חדא הוא דמחייב, ורבנן פטרי לגמרי, והיכי משכחת לה? - כגון דאמר "עד דנפקא ליה לרשות הרבים – תנוח", ובהא קמיפלגי: דרבי יהודה סבר: אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ואיתעבידא ליה מחשבתו [47], ורבנן סברי: לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ולא איתעבידא ליה מחשבתו, אבל אתולדה במקום אב - לא מחייב רבי יהודה.

לא סלקא דעתא! דתניא: 'רבי יהודה מוסיף [48] אף השובט [49] והמדקדק [50]; אמרו לו: שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג'! מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו בהדי הדדי [51], ושמע מינה מחייב היה רבי יהודה אתולדה במקום אב!

ממאי? דילמא לעולם דעבדה להא לחודה והא לחודה, ורבי יהודה אתולדה במקום אב לא מחייב, ובהא קמיפלגי: דרבי יהודה סבר הני אבות נינהו, ורבנן סברי הני תולדות נינהו; תדע, דקתני רבי יהודה מוסיף: אי אמרת בשלמא אבות - מאי מוסיף? מוסיף אבות; אלא אי אמרת תולדות - מאי מוסיף [52]?

איתמר נמי: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי יהודה אלא אחת.

אמר ליה רבינא לרב אשי: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דמחייב היה רבי יהודה שתים [53]?: אי להכא [54] קבעי לה [55] - להכא [56] לא קבעי לה [57], אי להכא קבעי לה - להכא לא קבעי לה!?

אמר ליה: באומר "כל מקום שתרצה - תנוח" [58].

פשיטא נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע - הרי כתב 'שם' מ'שמעון' [59]; נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה מהו? מי אמרינן הא אפיק ליה? או דילמא היכא דבעי הא לא נח?

ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי, ואמר ליה: באומר "כל מקום שתרצה תנוח" [60], ודקאמרת 'הרי כתב 'שם' מ'שמעון' [61] - [62] מי דמי? התם כמה דלא כתיב 'שם' לא מכתיב ליה 'שמעון' [63], הכא כמה דלא זריק ארבע [64] לא מיזדרקי ליה תמני [65]?

[66]

תנו רבנן [שבת פ"יא מ"ג דף ק,א]: 'הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע [67] ארבע אמות [68] – חייב.

הערות[עריכה]

  1. ^ ואם כן לא כסתו התורה, דהוה ליה כמפורש, ומשני: ר' יהודה בן בתירא לא גמרה, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו
  2. ^ לרבי יהודה
  3. ^ באיזו חטא מת, דכתיב (במדבר כז ג) כי בחטאו מת
  4. ^ שלא הרשיע כל כך כחילול שבת
  5. ^ קדם ונתרפא
  6. ^ היינו לוקה בגופו
  7. ^ אחר היציאה מצורעת כשלג, ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה
  8. ^ לאחר שחזר ונעשה מטה בלען, ולא כשהוא תנין, דלא כתיב 'ויבלע תנין אהרן'
  9. ^ שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, וסיפא, דקתני הזורק פטור והמושיט חייב - דברי הכל היא
  10. ^ ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן: דאין כאן אויר רשות הרבים, וזורק ממושיט לא ילפינן, ורבי עקיבא יליף, וסיפא - רבנן קאמרי לה
  11. ^ 'ועובר' גרסינן: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה - ולא גרסינן ברישא 'הזורק'
  12. ^ ב'המצניע'
  13. ^ מיירי מתניתא, כי מתניתין
  14. ^ וקתני בברייתא 'עצמה', ובהא הוא דמחייב רבי עקיבא - משום דנקלטה באוירו של רשות הרבים
  15. ^ דיליף זורק ממושיט
  16. ^ הא דרבי אלעזר
  17. ^ ואף על גב דלא נח - מודו דכמונח דמי
  18. ^ דלא ילפינן זורק ממושיט
  19. ^ ובקלוטה כמה שהונחה
  20. ^ שזרק מרשותו לרשות חבירו, ולאו משום הפסק רשות הרבים, דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו
  21. ^ שתיהן
  22. ^ לכתחילה
  23. ^ ואפילו הן שלו, דאי משלו לשל חבירו - לא הוה שרי שמואל
  24. ^ בעירובין
  25. ^ דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה, ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרשות הרבים
  26. ^ ולהכי נקט ואתי לאתויי: דאילו משום נפילת רשות הרבים - ליכא חיוב חטאת, דמתעסק הוא אצל הוצאה, דלא נתכוון לזרוק לרשות הרבים.
  27. ^ דרשות שאינו גבוה שלשה - בטל אצל רשות הרבים
  28. ^ סברא היא
  29. ^ לפי שאי אפשר להחליק רשות הרבים מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני [פלינ"ה [מקצוע] בלעז, והן בשני גווני כלים של עץ, וברזל חד נעוץ בתוכו, ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה; הלכך, גבשושיות נמי רשות הרבים
  30. ^ אי מסברא
  31. ^ מוריד
  32. ^ מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה, ומשלשל ובא כלפי מטה
  33. ^ דאמרינן: לבוד - כמי שנכפף עליהן, ונשלמו עד למטה; הכא לאו טעמא דתילקט הוא
  34. ^ ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים
  35. ^ למעלה, היכא דאמרינן לבוד למעלה - בכמה דוכתין, כגון מקיפין שלשה חבלים דעירובין (פ"א מ"ט דף טז,ב), וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים - פסולה (סוכה יז א)
  36. ^ מתוך שהוא חושך ומלא הבלא
  37. ^ כגון חצר
  38. ^ בהא דאגמריה רביה
  39. ^ גבי שבת, דכתיב בויקהל (שמות לה א) : אלה הדברים [אשר צוה ה' לעשת אתם]; דברים משמע תרין, ה"א - מרבי חד, הא תלת; 'אלה' בגימטריא תלתין ושש
  40. ^ ומניינא למה לי? - על כרחיך לדעת כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת, ואי מחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד - הוו להו טובא
  41. ^ לרב חנא
  42. ^ להא דרב יהודה אמר שמואל 'מחייב היה רבי שתים'
  43. ^ רב יהודה לאו אהא אמרה, אלא אדרבי יהודה מתני לה
  44. ^ ולא קשיא ליה: דלא אשכחן בעלמא דפטר רבי יהודה אתולדה במקום אב
  45. ^ קודם שתנוח, דאיכא תרתי, הוצאה וזריקה ארבע אמות
  46. ^ ורבנן פטרי אהעברה, משום דלא סבירא להו קלוטה כמה שהונחה, ותהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ארבע; אבל חייב הוא משום הוצאה
  47. ^ שנחה ביציאתה מיד; הלכך חייב משום הוצאה, אבל משום העברה - לא מחייב, ואף על גב דחשיב ליה כמה שהונחה ונעקרה והונחה: משום דהויא תולדה במקום אב
  48. ^ עם שאר אבות מלאכות, להא דאמרן דלכך נמנו, שאם עשאן בהעלם אחד - חייב על כל אחד ואחד
  49. ^ מכרכר בכרכר
  50. ^ לאחר שמתח החוט של ערב - מכה בכרכר בשנים ושלשה מקומות; ויש מפרשים: מדקדק = משוה האריגה: כשיש שני חוטין כרוכין זה עם זה ומובדלים מן השאר, משוה אותן בכרכר או במחט
  51. ^ שובט ומדקדק בהדי שאר מלאכות, דהא מוסיף קתני, ומיסך ואורג נמנו עם אבות מלאכות, ואלה תולדותיהם, כדקתני: שובט בכלל מיסך
  52. ^ הרי לא נמנו אלא אבות
  53. ^ נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום אב, הכא לאו תרתי איכא, דאי להכא לסוף ארבע בעי לה דתנוח - הכא לא מיחייב אהעברת ארבע, דלא עבר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב, והוצאה אריכא הוא דעבד
  54. ^ אצל היציאה
  55. ^ דתנוח
  56. ^ לסוף ארבע
  57. ^ לא בעי לה דתנוח, וליתא לזריקה ארבע, ולא מיחייב לה, דבעינן עקירה מתחילת ארבע ברשות הרבים והנחה לסוף ארבע ברשות הרבים, והכא עם יציאת הפתח - הא לא נח והעביר לסוף ארבע דניחייב אתרווייהו; ומיהו, אהוצאה הוא דמתחייב: דנתקיימה מחשבתו, דהא נח ברשות הרבים
  58. ^ וכיון דלא איכפת ליה - הויא ליה קיום מחשבה בתרווייהו
  59. ^ דתנן לקמן בפרק 'הבונה' (שבת קג) דחייב בשתי אותיות - ואף על פי שנתכוין למלאכה גדולה
  60. ^ הא לא אמר הכי - לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו? - הכי נמי, בתרוייהו מיפטר: לא שנא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע, לא שנא לזרוק ארבע וזרק שמונה - פטור
  61. ^ ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, דפשיטא ליה לחיובא
  62. ^ קא מותיב:
  63. ^ הלכך כי כתב 'שם' - בכוונה כתביה, והא עבד ליה מלאכה, דיש שם אדם בשתי אותיות הללו
  64. ^ שתנוח לסוף ארבע
  65. ^ בתמיה, הלכך: כי נח לסוף ארבע - לא נתקיימה מחשבתו, ולא דמי ל'שם' מ'שמעון'
  66. ^ לשון אחר - הכי גרסינן: אמר מר: הרי כתב 'שם' מ'שמעון' מי דמי כו' והיא היא.
  67. ^ אם עבר ברשות הרבים
  68. ^ ואפילו על ידי צירוף