ביאור:בבלי שבת דף קיד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מניין לשנוי בגדים מן התורה ^[1]? – שנאמר: (ויקרא ו ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים [והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור]’ ^[2], ותנא דבי רבי ישמעאל ^[3]: 'לימדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו ^[4]- אל ימזוג בהן כוס לרבו ^[5]'.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק.

והא רבי אחא בר חנינא נפיק?

אמר רבי אחא בריה דרב נחמן: בטלאי על גב טלאי.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב ^[6] על בגדו - חייב מיתה ^[7], שנאמר (משלי ח לו) [וחטאי חמס נפשו] כל משנאי אהבו מות אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי' ^[8].

רבינא אמר: 'רבד' איתמר ^[9].

ולא פליגי: הא בגלימא ^[10] הא בלבושא ^[11].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (ישעיהו כ ג) [ויאמר ה’] כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף [שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש]? – 'ערום' - בבגדים בלואים, 'ויחף' - - במנעלים המטולאים.

תנן התם ^[12]: 'רבב על המרדע ^[13] – חוצץ ^[14];

רבי שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי;

[משנה ו] ועל הבגדים, מצד אחד אינו חוצץ, משני צדדין ^[15] - חוצץ.

רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל: אף מצד אחד חוצץ.'

בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: מרדעת מצד אחד או משני צדדין ^[16]?

אמר ליה: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דתנן [מקוואות פ"ט מ"ו]: רבי יוסי אומר: של בנאין מצד אחד ושל בּוּר משני צדדין, ולא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ!

מאי בנאין?

אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן.

^[17]

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין ^[18]? - זה המקפיד על חלוקו להופכו ^[19].

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חבם שממנין אותו פרנס על הציבור? - זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ^[20] ואומר, ואפילו במסכת כלה ^[21].

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? ^[22] - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, והני מילי למיטרח בריפתיה ^[23].

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם? - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה.

למאי נפקא מינה?

למנוייה פרנס על הציבור.

אי בחדא מסכתא - באתריה ^[24] אי בכוליה תנויה ^[25] בריש מתיבתא.

רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו כלים האוליירין הבאין ממדינת הים ^[26]

למימרא דחיורי נינהו ^[27]? ^[28]: והאמר להו רבי ינאי לבניו: בָני! אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים: לבנים - שמא לא אזכה ^[29] ואהיה כחתן בין אבלים, שחורים - שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים, אלא בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים' אלמא סומקי נינהו!?

לא קשיא הא בגלימי ^[30] הא בלבושי.

רבי ישמעאל אומר: מקפלין [את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכפורים בשבת; רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת]:

תנו רבנן: '(במדבר כח י) עולת שבת בשבתו [על עלת התמיד ונסכה] ^[31] - לימד על חלבי שבת ^[32] שקריבין ^[33] ביום הכיפורים ^[34];

יכול אף של יום הכיפורים בשבת?

תלמוד לומר 'בשבתו' ^[35] - דברי רבי ישמעאל;

רבי עקיבא אומר: 'עולת שבת בשבתו' - לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב ^[36];

יכול אף ביום הכיפורים?

תלמוד לומר: 'בשבתו’’;

כשתמצא לומר: לדברי רבי ישמעאל - נדרים ונדבות קריבין ביום טוב! וכי איצטריך קרא – ליום הכיפורים ^[37]; לדברי רבי עקיבא - נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, וכי איצטריך קרא - למישרא ביום טוב.

אמר רבי זירא:

(שבת קיד ב)

כי הוינא בבבל ^[38] - הוה אמרי: הא דתניא 'יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת - לא היו תוקעין ^[39], ובמוצאי שבת ^[40] לא היו מבדילין ^[41]' - דברי הכל היא ^[42]; כי סליקנא להתם - אשכחיתיה ליהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דיתיב וקאמר: רבי עקיבא היא ^[43], דאי רבי ישמעאל - כיון דאמר 'חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים' ^[44] – ליתקע ^[45]: כי היכי דליהוי ידעי דחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים ^[46]!?

ואמינא ליה אנא: כהנים זריזין הן ^[47].

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: מי אמרינן 'כהנים זריזין הן'? והתנן ^[48]: שלש להבטיל את העם ממלאכה שלש להבדיל בין קודש לחול ^[49]?

כדאמר אביי: לשאר עמא דבירושלים ^[50] - הכא נמי לשאר עמא דבירושלים.

וליתקע ^[51] כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ^[52]? ^[53]

אמר רב יוסף: לפי שאין דוחין שבות להתיר. ^[54]

ורב שישא בריה דרב אידי אמר: שבות קרובה – התירוּ, שבות רחוקה לא התירו ^[55]. ^[56]

ושבות קרובה התירו? והתנן [חולין פ"א מ"ז]: 'יום טוב שחל להיות ערב שבת - תוקעין ^[57] ולא מבדילין ^[58]; ^[59]מוצאי שבת - מבדילין ^[60] - ולא תוקעין ^[61]', ואמאי? ^[62] ליתקע ^[63] כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר!?

אלא מחוורתא כדרב יוסף.

אמר רבי זירא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא: יום הכיפורים שחל להיות בשבת - אסור בקניבת ירק ^[64].

אמר רב: מנא תנא: 'מנין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק? תלמוד לומר ^[65]: (שמות טז כג) [ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה’] שבתון [לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר]

^[66]; שבות למאי?: אילימא למלאכה - והכתיב (שמות כ ט) [ויום השביעי שבת לה' אלהיך] לא תעשה כל מלאכה [אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך], אלא לאו אקניבת ירק!

שמע מינה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום הכיפורים שחל להיות בשבת - מותר בקניבת ירק.

מיתיבי 'מנין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק? תלמוד לומר: 'שבתון’’; שבות למאי ^[67]?: אילימא למלאכה ^[68] - והכתיב 'לא תעשה כל מלאכה' ^[69]? אלא לאו בקניבת ירק ^[70]!?

לא! לעולם למלאכה, ולעבור עליה בעשה ולא תעשה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: 'יום הכיפורים שחל להיות בשבת -

הערות

^ שהוא דרך כבוד לפני המקום
^ הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך
^ בדרשא דהאי קרא
^ דומיא דהוצאת הדשן
^ לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים
^ שומן וחֵלב
^ שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו
^ שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים "אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים" - נמצא זה משניא את התורה
^ שכבת זרע, לשון מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז טז): ריפדתיו וקישטתיו בבשמים, מינים המכניסים תאוה, ותזקק לי
^ שהוא עליון - אפילו רבב
^ שהוא תחתון, רבד - אין, רבב - לא
'^ במסכת מקוואות [פ"ט משניות ה-ו] ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו', לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו
^ של חמור
^ כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה, וכל חציצה שמקפיד עליו - חוצצת
^ שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני
^ לרבי ישמעאל, דאמר בבגד מצד אחד, מרדעת מאי אמר בה
^ רבי יוסי פליג אדרבי יהודה, ואמר לרבי ישמעאל בגד של בנאים, דהיינו תלמידי חכמים, שמקפידין על לבושיהן - מצד אחד, ושל בור - משני צדדין.
^ כיון שאמר "אני מכירה", אף על פי שאינו נותן בה סימן, כדאמר ב'אלו מציאות' (בבא מציעא כג ב)
^ לובשו כשהוא הפוך - מקפיד עליו והופכו: שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק
^ בכל התלמוד
^ דלא רגילי בה אינשי, וזה נתן לבו וגרסה; 'מסכת כלה' - ברייתא היא: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה
^ כדאמר בפרק שביעי דיומא (עב,ב): 'כתוב אחד אומר (דברים י א) ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר (שמות כה י) ועשו ארון עצי שטים וגו'
^ דבר שאינו יכול לטרוח בו, וחייו תלויין בו
^ אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה - ממנים אותו פרנס באתריה
^ דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי
^ הא דתנן בנאין מצד אחד - היינו כלים של אוליירין: בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ, ומקפידים על טינוף מעט; ו'בנאים' - לשון 'בי בני'
עמוד ב
^ מדמקפידין על רבב שעליהם
^ דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא
^ ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם, שדומין לשולי קדירה
^ סומקי
^ משמע למידרש בלא וי"ו [כאילו כתוב עולת שבת בשבת’], ומשמע דעולת שבת קריבה ב'שבת' אחרת
^ כגון אברי תמיד של בין הערבים
^ במוצאי שבת
^ והוא יום הכפורים
^ וי"ו - מיעוטו הוא: בשבתו, ולא בשבת אחרת
^ שחל להיות במוצאי שבת
^ פלוגתא היא במסכת ביצה (יט,א), ורבי ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין, הלכך - כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב, קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן, וניתותרו! הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים
^ כשלמדתי תורה בבבל, קודם שעליתי לארץ ישראל
^ שש תקיעות שתוקעין בערב שבת, להבטיל ולהבדיל, משום דיום הכפורים קדוש כשבת, ואסור בכל מלאכה
^ אם חל בו יום הכפורים
^ בתפלה 'המבדיל בין קדש לקדש' כמו שמבדילין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת
^ לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמתניתין
^ דחשיב ליה יום הכפורים כשבת, הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא: דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור, וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביום הכפורים - ביום הכפורים נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יום הכפורים בשבת
^ כיון דקיל ליה יום הכפורים משבת
^ להבטיל מהקריב חלבי יום הכפורים בשבת
^ ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל, ולכשיחול יום הכפורים במוצאי שבת ולא יתקעו - ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת
^ בקיאים הן בכל, ואין צריכין סימן, דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג י)
^ במסכת סוכה [פ"ה מ"ה]
^ ומני להו בתקיעות שבמקדש: אין פוחתין מעשרים ואחד תקיעות במקדש, וקא סלקא דעתא: מדתקעיה להו במקדש - להיכרא דכהנים תקעי להו
^ כדאמר אביי בסדר יומא בפרק שלישי, גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל: בשעה שהחמה זורחת - ניצוצות יוצאות הימנה, והכל יודעים שזמן קריאת שמע הגיע; ומותבינן: ורמינהו: הקורא קריאת שמע עם אנשי משמר - לא יצא, אלמא: לאו בזימנא קריין, ואמר אביי: הא סימן דנברשת - לשאר עמא, שיקראו קריאת שמע בעונתה
^ בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל
^ לאודעי דקל הוא משבת, דיום הכפורים שרי בקניבת ירק תלוש: לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם, שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן, דאמרינן לקמן דשרי, משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל
^ קניבה - כי ההיא ד'כלל גדול' (שבת עג ב): האי מאן דקניב סילקא; אלא דהתם - במחובר, והכא בתלוש.
^ תקיעת שופר שבות הוא, וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק - אין דוחין שבות להתיר, אלא לאסור, כגון יום טוב שחל להיות בערב שבת - תוקעין להבטיל ולהבדיל.
^ כלומר: דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב, ולא לצורך דבר רחוק
^ ורב ששת בריה דרב אידי אמר: לעולם דוחין שבות להתיר אי הוה מיבעיא לן היתרא האידנא, אבל השתא - דלא מיבעי לן קניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת, שהרי בשבת לא יבשלום, ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת, שיחול יום הכפורים באמצע שבת - לא התירו.
^ להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב, כגון אוכל נפש, ולהבדיל בין הקודש ובין החול
^ בתפלה ועל הכוס, דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול, ולא בכניסת קדש וביציאת חול: דהתם שייך לקדושי יומא, וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה
^ ואם חל יום טוב ב
^ בתפלה ועל הכוס 'המבדיל בין קודש לקודש', מפני שהקודש חמור יוצא, ונכנס קל
^ מבעוד יום להבטיל ולהבדיל, דהא היוצא חמור, והיום לא עשו שום מלאכה
^ אי סלקא דעתך דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב
^ יתקע משחשיכה
^ ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות, דקטרח משבת לחול; אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי, דהא בשאר יום הכפורים ששאר שבות אסור זה מותר, השתא דחל בשבת - לא שרו רבנן
^ בשבת בראשית
^ ו'שבתון' משמע שבות
^ באיזה קניבה אסר לן קרא
^ כגון מחובר
^ והא תו למה לי
^ בעלמא, בתלוש?: דמידי דלאו מלאכה - קאי עליה בעשה דשבתון – שבות! וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה - הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא; ובשאר יום הכפורים שרי לעגמת נפש, ואף על גב דכתיב ביה נמי שבתון שבות - לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכב מלהתענות, מדסמכינן לועניתם (ויקרא טז לא: שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם), הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (עד,א) לרחיצה וסיכה ודומין להם

[1] שהוא דרך כבוד לפני המקום

[2] הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך

[3] בדרשא דהאי קרא

[4] דומיא דהוצאת הדשן

[5] לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים

[6] שומן וחֵלב

[7] שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו

[8] שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים "אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים" - נמצא זה משניא את התורה

[9] שכבת זרע, לשון מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז טז): ריפדתיו וקישטתיו בבשמים, מינים המכניסים תאוה, ותזקק לי

[10] שהוא עליון - אפילו רבב

[11] שהוא תחתון, רבד - אין, רבב - לא

[12] '^ במסכת מקוואות [פ"ט משניות ה-ו] ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו', לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו

[13] של חמור

[14] כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה, וכל חציצה שמקפיד עליו - חוצצת

[15] שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני

[16] לרבי ישמעאל, דאמר בבגד מצד אחד, מרדעת מאי אמר בה

[17] רבי יוסי פליג אדרבי יהודה, ואמר לרבי ישמעאל בגד של בנאים, דהיינו תלמידי חכמים, שמקפידין על לבושיהן - מצד אחד, ושל בור - משני צדדין.

[18] כיון שאמר "אני מכירה", אף על פי שאינו נותן בה סימן, כדאמר ב'אלו מציאות' (בבא מציעא כג ב)

[19] לובשו כשהוא הפוך - מקפיד עליו והופכו: שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק

[20] בכל התלמוד

[21] דלא רגילי בה אינשי, וזה נתן לבו וגרסה; 'מסכת כלה' - ברייתא היא: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה

[22] כדאמר בפרק שביעי דיומא (עב,ב): 'כתוב אחד אומר (דברים י א) ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר (שמות כה י) ועשו ארון עצי שטים וגו'

[23] דבר שאינו יכול לטרוח בו, וחייו תלויין בו

[24] אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה - ממנים אותו פרנס באתריה

[25] דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי

[26] הא דתנן בנאין מצד אחד - היינו כלים של אוליירין: בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ, ומקפידים על טינוף מעט; ו'בנאים' - לשון 'בי בני'
עמוד ב

[27] מדמקפידין על רבב שעליהם

[28] דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא

[29] ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם, שדומין לשולי קדירה

[30] סומקי

[31] משמע למידרש בלא וי"ו [כאילו כתוב עולת שבת בשבת’], ומשמע דעולת שבת קריבה ב'שבת' אחרת

[32] כגון אברי תמיד של בין הערבים

[33] במוצאי שבת

[34] והוא יום הכפורים

[35] וי"ו - מיעוטו הוא: בשבתו, ולא בשבת אחרת

[36] שחל להיות במוצאי שבת

[37] פלוגתא היא במסכת ביצה (יט,א), ורבי ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין, הלכך - כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב, קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן, וניתותרו! הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים

[38] כשלמדתי תורה בבבל, קודם שעליתי לארץ ישראל

[39] שש תקיעות שתוקעין בערב שבת, להבטיל ולהבדיל, משום דיום הכפורים קדוש כשבת, ואסור בכל מלאכה

[40] אם חל בו יום הכפורים

[41] בתפלה 'המבדיל בין קדש לקדש' כמו שמבדילין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת

[42] לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמתניתין

[43] דחשיב ליה יום הכפורים כשבת, הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא: דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור, וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביום הכפורים - ביום הכפורים נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יום הכפורים בשבת

[44] כיון דקיל ליה יום הכפורים משבת

[45] להבטיל מהקריב חלבי יום הכפורים בשבת

[46] ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל, ולכשיחול יום הכפורים במוצאי שבת ולא יתקעו - ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת

[47] בקיאים הן בכל, ואין צריכין סימן, דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג י)

[48] במסכת סוכה [פ"ה מ"ה]

[49] ומני להו בתקיעות שבמקדש: אין פוחתין מעשרים ואחד תקיעות במקדש, וקא סלקא דעתא: מדתקעיה להו במקדש - להיכרא דכהנים תקעי להו

[50] כדאמר אביי בסדר יומא בפרק שלישי, גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל: בשעה שהחמה זורחת - ניצוצות יוצאות הימנה, והכל יודעים שזמן קריאת שמע הגיע; ומותבינן: ורמינהו: הקורא קריאת שמע עם אנשי משמר - לא יצא, אלמא: לאו בזימנא קריין, ואמר אביי: הא סימן דנברשת - לשאר עמא, שיקראו קריאת שמע בעונתה

[51] בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל

[52] לאודעי דקל הוא משבת, דיום הכפורים שרי בקניבת ירק תלוש: לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם, שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן, דאמרינן לקמן דשרי, משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל

[53] קניבה - כי ההיא ד'כלל גדול' (שבת עג ב): האי מאן דקניב סילקא; אלא דהתם - במחובר, והכא בתלוש.

[54] תקיעת שופר שבות הוא, וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק - אין דוחין שבות להתיר, אלא לאסור, כגון יום טוב שחל להיות בערב שבת - תוקעין להבטיל ולהבדיל.

[55] כלומר: דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב, ולא לצורך דבר רחוק

[56] ורב ששת בריה דרב אידי אמר: לעולם דוחין שבות להתיר אי הוה מיבעיא לן היתרא האידנא, אבל השתא - דלא מיבעי לן קניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת, שהרי בשבת לא יבשלום, ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת, שיחול יום הכפורים באמצע שבת - לא התירו.

[57] להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב, כגון אוכל נפש, ולהבדיל בין הקודש ובין החול

[58] בתפלה ועל הכוס, דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול, ולא בכניסת קדש וביציאת חול: דהתם שייך לקדושי יומא, וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה

[59] ואם חל יום טוב ב

[60] בתפלה ועל הכוס 'המבדיל בין קודש לקודש', מפני שהקודש חמור יוצא, ונכנס קל

[61] מבעוד יום להבטיל ולהבדיל, דהא היוצא חמור, והיום לא עשו שום מלאכה

[62] אי סלקא דעתך דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב

[63] יתקע משחשיכה

[64] ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות, דקטרח משבת לחול; אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי, דהא בשאר יום הכפורים ששאר שבות אסור זה מותר, השתא דחל בשבת - לא שרו רבנן

[65] בשבת בראשית

[66] ו'שבתון' משמע שבות

[67] באיזה קניבה אסר לן קרא

[68] כגון מחובר

[69] והא תו למה לי

[70] בעלמא, בתלוש?: דמידי דלאו מלאכה - קאי עליה בעשה דשבתון – שבות! וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה - הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא; ובשאר יום הכפורים שרי לעגמת נפש, ואף על גב דכתיב ביה נמי שבתון שבות - לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכב מלהתענות, מדסמכינן לועניתם (ויקרא טז לא: שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם), הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (עד,א) לרחיצה וסיכה ודומין להם

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]