ביאור:בבלי שבת דף קט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לגיגית [1] תיקצץ [2], יד [3] מסמא, יד [4] מחרשת, יד [5] מעלה פוליפוס [6].
תניא: 'רבי נתן אומר: בת חורין היא זו [7], ומקפדת [8] עד שירחוץ ידיו שלש פעמים [9].'
אמר רבי יוחנן: פוך [10] - מעביר בת מלך [11], ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.
תניא נמי הכי: 'רבי יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים'.
ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין [12] - אין בהם משום רפואה [13].
אמר רב יוסף: כוסברתא [14] - אין בה משום רפואה.
אמר רב ששת: כשות - אין בהן משום רפואה.
אמר רב יוסף: כוסברתא - אפילו לדידי [15] קשה לי [16].
אמר רב ששת: גרגירא [17] - אפילו לדידי [18] – מעלי [19].
ואמר מר עוקבא אמר שמואל: כל מיני כשות – שרו [20], לבר מטרוזא [21].
אמר רב חסדא: שריקא טויא [22] שרי [23], פיעפועי ביעי [24] אסור [25].
דביתהו זעירי עבדא ליה [26] לחייא בר אשי ולא אכל; אמרה ליה: לרבך [27] עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת?
זעירי לטעמיה, דאמר זעירי: 'נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת [28] בשבת ואינו חושש',- אלמא כיון דמשתתי הכי [29], לאו מידי קעביד - הכא נמי כיון דמיתכיל הכי [30] - לאו מידי קעביד.
ואמר מר עוקבא: מי שנגפה ידו או רגלו [31] - צומתה ביין [32] ואינו חושש.
איבעיא להו: חלא מאי?
אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי רב כהנא, אמרי: חלא לא.
אמר רבא: והני בני מחוזא, כיון דמפנקי [33] - אפילו חמרא נמי מסי להו.
רבינא איקלע לבי רב אשי, חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה [34], ויתיב קא צמית ליה בחלא.
אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב הילל 'חלא לא!'?
אמר ליה: גב היד וגב הרגל שאני [35].
איכא דאמרי: חזייה דקא צמית ליה בחמרא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רבא 'הני בני מחוזא, כיון דמפנקי - אפילו חמרא נמי מסי להו', ומר נמי הא מפנק?
אמר ליה: גב היד וגב הרגל שאני, דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד וגב הרגל - הרי הן כמכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת.
תנו רבנן: 'רוחצים במי גרר [36], במי חמתן, במי עסיא, ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול [37], ולא במי משרה [38], ולא בימה של סדום [39]';
ורמינהו: 'רוחצים במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ולא בימה של סדום' - קשיא ים הגדול אים הגדול!?
אמר רבי יוחנן: לא קשיא: הא [40] רבי מאיר [41], הא [42] רבי יהודה [43], דתנן [פרה פ"ח מ"ח]: 'כל הימים כמקוה [44] שנאמר (בראשית א י) [ויקרא אלהים ליבשה ארץ] ולמקוה המים קרא ימים [וירא אלהים כי טוב], דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: ים הגדול כמקוה [45], ולא נאמר 'ימים' [46] אלא שיש בו מיני ימים הרבה [47];
רבי יוסי אומר: כל הימים [48] מטהרין בזוחלין [49] ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת [50].'
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:
אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה [52], לענין שבת [53] מי שמעת להו?
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לא קשיא: הא [54] דאישתהי [55], הא דלא אישתהי [56].
במאי אוקימתא לבתרייתא [57] - דלא אישתהי; אי דלא אישתהי - אפילו במי משרה נמי, דהתניא: 'רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום, ואף על פי שיש לו חטטים [58] בראשו; במה דברים אמורים? - שלא נשתהא [59], אבל נשתהא – אסור'; אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא: הא ביפין שבו [60], הא ברעים שבו [61]; מי משרה אמי משרה נמי לא קשיא [62]: הא דאישתהי, הא דלא אישתהי.
משנה:
אין אוכלין איזביון בשבת [63], לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר [64] ושותה אבוברואה;
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים [65] וכוס עיקרין [66], מפני שהן לירוקה [67]; אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו [68], וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.
גמרא:
אמר רב יוסף: אזוב [69]' [70] 'אברתה בר המג'; איזביון [71]' [72] 'אברתה בר הינג' [73].
עולא אמר: [74] מרוא חיורא [75].
עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא חיורא, אמר "היינו אזוב דכתיב באורייתא"!
רב פפי אמר: שומשוק [76].
אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה דרב פפי מסתברא, דתנן [פרה פ"יא מ"ט]: 'מצות אזוב - שלשה קלחין [77] ובהן שלשה גבעולין [78]', ושומשוק הוא דמשתכחא הכי.
למאי אכלי ליה?
לקוקאיני [79].
במאי אכלי ליה?
בשבע תמרי אוכמתא [תמרים שחורים].
ממאי הויא [80]?
מקימחא דשערי <במנא> דחליף עליה ארבעין יומין [81].
אבל אוכל הוא את יועזר:
מאי יועזר?
פותנק [82].
למאי אכלי לה?
לארקתא [83].
במאי אכלי לה?
בשבע תמרי חיוורתא
ממאי הויא?
מאומצא [84] ומיא אליבא ריקנא [85], ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא, מאמגוזא אליבא ריקנא, ומגירי דרוביא [86] אליבא ריקנא - ומשתי מיא אבתריה [87];
ואי לא [88] - ליבלע תחלי [89] חיוורתא [בהירים, לבנים]; ואי לא - ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי [לשים על גחלים], ולימיץ גרמא [90] וליגמע חלא [חומץ];
ואיכא דאמרי: חלא – לא, משום דקשי לכבדא;
ואי לא - לייתי גורדא דאסינתא [91] דגרידא מעילאי לתתאי [92] - ולא מתתאי לעילאי, דילמא נפקא [93] איידי פומיה [94], ולישלקה בשיכרא בי שיבבי [95], ולמחר - נסכרינון לנקבין דידיה ולישתי [96], וכי מפני - מפני אפשיחה דדקלא [97].
ושותין אבוברואה:
מאי אבוברואה?
חומטריא.
מאי 'חומטריא'?
חוטרא יחידאה [98].
למאי עבדי לה?
לגילויא [99];
ואי לא - ליתי חמשא כלילי [100] וחמשא כוסתא [101] דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי עד דקיימא אאנפקא [102] – ונישתי.
אימיה דרב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא, שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא [103], וגרפתיה [104], ואותביתיה לבינתא בגוויה [105], ונפק [106] כהוצא ירקא [107].
רב אויא אמר: רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא.
רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא [108] ולחייקיה [109], ולימלייה דובשא, ולותבה בי מיללי דנורא [110], וליכליה.
רבי חנינא אמר: מי רגלים בני ארבעים יום [111] - ברזינא לזיבורא [112]; רביעאה [113] – לעקרבא [114]; פלגא ריבעא [115] – לגילויא; ריבעא [116] - אפילו לכשפים מעלו.
אמר רבי יוחנן: אניגרון ואבנגר ותירייקה [117] – מעלו, בין לגילויא בין לכשפים.
האי מאן דבלע חיויא [נחש] - לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי.
רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא, אידמי ליה כפרשא [118] אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה [הנחש] גובי גובי [119].
איכא דאמרי רב שימי בר אשי בלע חיויא, אתא אליהו, אידמי ליה כפרשא אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי - ונפק מיניה גובי גובי.
האי מאן דטרקיה [120] חיויא - ליתי עוברא דחמרא חיורתא [121], וליקרעיה, ולותביה עילויה; והני מילי דלא אישתכח [122] טרפה.
ההוא
הערות
[עריכה]- ^ שמטילין בה שכר
- ^ דלא תיגע קודם נטילת שחרית
- ^ לעין קודם נטילה
- ^ לאזן
- ^ לפה או לחוטם
- ^ ריח החוטם והפה; ולי נראה דיד לאמה - לאו לענין שחרית נקט לה, אלא משום דמביא לידי קרי, ובמסכת נדה (יג,ב) אמרינן בה 'תקצץ' משום האי טעמא, ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ - תנייה נמי גבי הנך; וכן 'יד לפי טבעת' - למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות
- ^ הרוח השורה על הידים לפני נטילה
- ^ בנטילתו לנוטלה יפה
- ^ עד שישפוך מים יפה שלש פעמים על ידיו
- ^ אם נותנו בעיניו
- ^ אם הזיקה לעיניו
- ^ כך שם העשב
- ^ באכילתו, להאיר העינים: דלא מסו
- ^ אלייאנדר"א [היום מתרגמים אוליאנדרה=הרדוף]
- ^ דמאור עינים [סומא] אנא
- ^ לכאב העין, אם אוכלנו
- ^ אורוג"א [בן החרדל]
- ^ דמאור עינים אנא
- ^ מעליא לי
- ^ למיכל בשבת, כדתנן במתניתין כל האוכלים אוכל אדם לרפואה: דלא מוכחא מילתא
- ^ שאין אדם אוכל אלא לרפואה, ומוכחא מלתא
- ^ לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשכה
- ^ ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל, ולא אמרינן דמי למתקן
- ^ לטרוף ביצים מגולגלין בקערה
- ^ דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה
- ^ שריקא טויא
- ^ זעירי
- ^ שמסננין בה שמרים
- ^ שראוי לשתותו כמו שהוא בלא סינון
- ^ בלא שירקא
- ^ שנגפה - שנכשלה ולקתה, לשון פן תגוף (תהלים צא יב), 'דם מגפתה' (מכשירין פ"ו מ"ח)
- ^ לשכך הדם
- ^ מעונגין הן, וכל דבר שהוא חזק - קצת קשה לבשרן, וצומתה
- ^ חמור דרך לו על רגלו
- ^ שמכתו קשה, ומסוכן, ומחללין עליו את השבת
- ^ ואף על פי שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול, ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא
- ^ לקמן מפרש טעמא
- ^ ששורין בו פשתן, ואין דרך רחיצה בהן, אלא לרפואה, דמסו
- ^ דמליח טובא, ואין רוחצין בה אלא לרפואה, ומוכחא מילתא
- ^ דקתני רוחצים בים הגדול
- ^ דמשוי כל הימים כי הדדי, ולא מפליג בין ים הגדול לשאר הימים
- ^ דתני אין רוחצין
- ^ דמפליג בין ים הגדול לשאר ימים
- ^ לכל תורת מקוה, ואין להם תורת מעיין*
- ^ לא קרא הכתוב 'מקוה' אלא לים הגדול, דביה משתעי קרא במעשה בראשית, ששם נקוו כל מי בראשית
- ^ בלשון רבים
- ^ מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אל הים
- ^ וים הגדול
- ^ תורת מעיין מים זוחלין עליהן, לענין שהם מטהרין בזוחלין, מפני שדרך להיות נחלים זוחלין עליהן, וזה דרכן
- ^ אבל פסולין הן לתורת 'מים חיים', דהכתוב קראן 'מקוה'
- ^ * ומה בין מקוה למעיין? - המעיין כשר לטבילת זב, והזאת צפור מצורע, ד'מים חיים' הן, ולקדש מי חטאת, דבכולהו 'מים חיים' כתיב: בזב כתיב (ויקרא טו יג) ורחץ בשרו במים חיים, במצורע כתיב (ויקרא יד ה) אל כלי חרס על מים חיים, במי חטאת כתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים, שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן; ומקוה, שהן מים מכונסין - אם הטביל במימיו דרך זחילתן במקום קטפרס - אינה טבילה, עד שיהא במקום אשבורן שלו, קווּיִן ועומדין, והכי תניא בתורת כהנים [שמיני פרשתא ט מ"ג]: אי מה מעיין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין - תלמוד לומר: אך מעיין: [המעיין] מטהר בזוחלין, והמקוה באשבורן; זהו פירוש 'מטהר בזוחלין' בכל מקום, ואני לא שמעתיו כן, ואין המקוה כשר לטבילת זב ולהזיית מצורע ולקדש מי חטאת, וכל הימים כמקוה, שהכתוב קראן 'מקוה'.
- ^ ומשום קרא
- ^ דטעמא משום רפואה הוא
- ^ אסור
- ^ בגוייהו, דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין
- ^ אלא רחץ ויצא - מותר
- ^ דקתני 'רוחצין
- ^ מאלנ"ץ [פצעים, אבעבועות]
- ^ בתוך המים, דנראה כמיקר בעלמא
- ^ שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה
- ^ ברעים - אין רוחצין, דמוכחא מלתא דלרפואה, ותרוייהו בדאישתהי
- ^ הך דקתני רוחצין במי המשרה - אהנך תרתי דלעיל דקתני אבל לא במי המשרה
- ^ מפרש בגמרא שאינו מאכל בריאים, ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה
- ^ שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין
- ^ מפרש בגמרא
- ^ משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים; ובגמרא מפרש ליה
- ^ לחולי של ירקון, ואינו מאכל בריאים
- ^ אם אינו חולה
- ^ דאורייתא, שהוכשר להזאה
- ^ הוא שקורין
- ^ דמתניתין
- ^ הוא שקורין
- ^ ויש מרבותי מפרשים: בר המג - שגדל במקום גמי, בר הינג - שגדל בין ההגים, רונצ"ץ [שיח קוצני בעל ענפים ארוכים]
- ^ אזוב דאורייתא הוא
- ^ בלע"ז שלוי"א [אחד ממיני המנתה]
- ^ הוא 'אזוב' דאורייתא
- ^ ד'אגודה' כתיב, ואין אגודה פחות משלשה
- ^ בכל קלח שלשה גבעולין: קנים דקים כעין של קנבוס
- ^ תולעים שבבני מעים
- ^ החולי
- ^ משנטחן
- ^ בלע"ז פולא"ל [ממיני המרוה]
- ^ תולעים שבכבד
- ^ בשר בגחלים
- ^ קודם אכילה
- ^ תילתן = פינגר"י [חילבה]; לולבי תילתן, כעין לולבי גפנים
- ^ האוכל אחד מאלו קודם אכילה, ושותה אחריו מים
- ^ אי לית ליה פותנק, אי נמי: אכליה ולא איתסי
- ^ שחלי; כרישו"ן [שחליים]
- ^ יהא מוצץ אבר יפה מאותו בשר, וימץ שמנו בפיו
- ^ קליפה גרודה מן הסנה
- ^ שתהא גרודה מלמעלה למטה
- ^ התולעים
- ^ דרך פיו
- ^ בין השמשות, בחשכותא דשמשי; לשון אחר בי שבבי - בבית אחד משכניו, שלא יריח הוא הריח, שהוא קשה לו
- ^ יסתום נחיריו שלא יריח, לשון אחר: יסתום נחיריו ונקבי אזניו, שלא יצא כח המשקה מגופו
- ^ מקום שנפשח הדקל; אישברנקי"ר [לשבור, לחתוך ענפים]
- ^ עץ הגדל יחידי בלא ענף
- ^ מי ששתה מים מגולין
- ^ וורדין
- ^ כוסות
- ^ שיעמדו על מדה מחזקת אנפק, והיא רביעית הלוג, כדאמרינן ב'חזקת הבתים' (בבא בתרא נח ב)
- ^ הסיקה תנור
- ^ מגחלים, שיצטנן קצת
- ^ שישב עליה ולא יכוה
- ^ הקיא הארס שבלע
- ^ עלה של לולב
- ^ מתוק
- ^ לגויה, יחקוק בתוכו חקק
- ^ מניחו על גבי גחלים לוחשות, שיתבשל האתרוג בדבש
- ^ שעברו עליהם ארבעים יום, לשון אחר: של תינוק בן ארבעים יום
- ^ כוס קטן מאד, ושמו ברזינא, מאותן מי רגלים שותין למי שנשכתו צרעה, ומתרפא
- ^ רביעית לוג
- ^ למי שעקצו עקרב
- ^ חצי לוג
- ^ לוג
- ^ מים שנשלק בהם 'בנגרי': מין עשב ששמו 'בנגרי'; וסתם אניגרון = מי שלק תרדין, כדאמרינן (ברכות לה ב) 'אניגרון מיא דסילקא'; ותירייקי = צֳרִי
- ^ תופסו ומייסרו, שהפחד והמרוצה והכשות מתישין כחו ומחמם, ומת הנחש בתוכו
- ^ חתיכות חתיכות יצא הנחש ממנו; גובי = טרונצו"ץ בלעז [חתיכות, קטעים]
- ^ נשכו
- ^ עובר הנמצא במעי חמורה לבנה
- ^ האם