ביאור:בבלי שבת דף קב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

הזורק [1] ונזכר [2] מאחר שיצתה [3] מידו [4]: קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה [5] – פטור;

זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה – פטור;

זה הכלל: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה – פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.

גמרא:

[6] הא נחה [7] – חייב [8], והלא נזכר, ותנן [9]: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה?

אמר רב כהנא: סיפא [10] - אתאן ללכתא [11] ומתנא [12].

[13] 'לכתא ומתנא'? -אוגדו בידו הוא [14]!?

כגון שנתכוין לעשות חבורה [15].

הא - נמי תנינא [16]: הזורק לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה – פטור [17]!

אלא אמר רבא: [18] במעביר [19].

והא זה הכלל דקתני - אזריקה קתני [20]!?

אלא אמר רבא: [21]תרתי קתני: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, אי נמי לא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה - פטור [22].

רב אשי אמר: חסורי מחסרא [23] והכי קתני: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור - הא נחה, חייב; במה דברים אמורים? שחזר ושכח [24], אבל לא חזר ושכח – פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

זה הכלל כל חייבי חטאות [כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה – פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה]:

איתמר: שתי אמות בשוגג, שתי אמות במזיד, שתי אמות בשוגג [25]: רבה אמר פטור, רבא אמר חייב:

רבה אמר: פטור אפילו לרבן גמליאל, דאמר [26] אין ידיעה לחצי שיעור; התם הוא [27], דכי קא גמר שיעורא - בשוגג קא גמר [28], אבל הכא [29], דבמזיד [30] – לא; ובמאי?: אי בזורק - שוגג הוא [31]! אלא במעביר [32]!

רבה אמר: חייב, ואפילו לרבנן, דאמרי יש ידיעה לחצי שיעור - התם הוא, דבידו [33], אבל הכא - דאין בידו [34] – לא; ובמאי?: אי במעביר - הרי בידו! ואלא בזורק [35].

.

אמר רבה: זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן [36] – חייב.

והאנן תנן 'קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה - פטור'?

התם דלא מכוין, הכא דקא מכוין [37].

אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא [כריתות פ"ג מ"ד]: 'יש אוכל אכילה אחת [38] וחייב עליה ארבע חטאות [39] ואשם אחד [40]: הטמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים; רבי מאיר אומר: אף אם היתה שבת והוציאו [בפיו] – חייב [41]; אמרו לו: אינו מן השם [42]!' ואמאי [43]? הא אין דרך הוצאה בכך [44]!? אלא כיון דקא מיכוין - מחשבתו משויא ליה מקום [45], הכא נמי: כיון דקא מיכוין - מחשבתו משויא ליה מקום.

הדרן עלך הזורק




עמוד ב

שבת פרק שנים עשר הבונה

משנה:

הבונה [46] - כמה יבנה ויהא חייב?

הבונה כל שהוא, והמסתת [47] והמכה בפטיש [48] ובמעצד [49], הקודח [50] כל שהוא [51] - חייב;

זה הכלל: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת [52] - בשבת [53] חייב;

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס [54] על הסדן [55] בשעת מלאכה – חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה [56].

גמרא:  

כל שהוא למאי חזיא?

אמר רבי ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו, דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן.

אביי אמר: כיון דמשתכי [57] לא עבדי הכי, אלא שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה [58], דכוותה גבי משכן מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן [59] עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה.

רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות [60], אלא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו [61] וסותמו [62], דכוותה גבי משכן: שכן קרש שנפלה בו דרנא [63] - מטיף לתוכה אבר וסותמו.

אמר שמואל: המצדד את האבן [64] – חייב [65].

מיתיבי [תופסתא שבת פ"יא מ"א [ליברמן], בשנויים: בתוספתא הכל דברי רבי יוסי]: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט: הנותן את הטיט חייב [66]

וליטעמיך - אימא סיפא: רבי יוסי אומר: ואפילו העלה והניח על גבי דימוס של אבנים [67] - חייב [68]!

אלא [69] תלתא בנייני הוו: תתא, מציעא, ועילא: תתא בעי צדודי ועפרא [70]; [71] מציעא [72] - בעי נמי טינא [73]; עילאי [74] - בהנחה בעלמא [75].

והמסתת:

מסתת משום מאי מיחייב [76]?

רב אמר: משום בונה!

ושמואל אמר: משום מכה בפטיש [77].

העושה נקב בלול של תרנגולים [78]: רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום מכה בפטיש [79].

עייל שופתא בקופינא דמרא [80]: רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום מכה בפטיש.

וצריכא: דאי אשמעינן קמייתא [81] - בההיא קאמר רב, משום דדרך בנין בכך, אבל עושה נקב בלול של תרנגולים - דאין דרך בנין בכך - אימא מודה ליה לשמואל; ואי אשמעינן בהא [82] - בהא קאמר רב, משום דדמי לבנין [83], דעבדיה לאוירא [84]; אבל שופתא בקופינא דמרא - דאין דרך בנין בכך - אימא מודה ליה לשמואל; ואי אשמעינן בהא [85] - בהא קאמר שמואל [86], אבל בהנך תרתי אימא מודה ליה לרב – צריכא.

בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן: מסתת משום מאי מיחייב?

אחוי ליה בידיה משום מכה בפטיש [87].

האנן תנן המסתת והמכה בפטיש?

אימא 'המסתת המכה בפטיש' [88].

תא שמע:

הערות[עריכה]

  1. ^ בשוגג
  2. ^ שהוא שבת
  3. ^ האבן
  4. ^ וקודם שתנוח
  5. ^ קא סלקא דעתך: לאחר שנזכר זה קלטה אחר - הוו להו שנים שעשאוה, וכגון שנעקר ממקומו וקבל, או שקלטה כלב בפיו, דלא הויא הנחה, דבעינן מקום ארבע
  6. ^ ופרכינן:
  7. ^ לסוף ארבע ברשות הרבים
  8. ^ ואף על גב דנזכר בין עקירה להנחה
  9. ^ והא קתני סיפא
  10. ^ דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה
  11. ^ לכתא = עץ קטן שכפול ראשו, וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין, שתוחבין אותו בשני עקלים, שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור, ומחברים בו הדרדורים, שיחזיק זה את זה
  12. ^ ומתנא = חבל; כלומר: לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן, כדרכו, ואוחז החבל בידו, וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח; הלכך: תחילתו שוגג וסופו מזיד, ופטור; אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו - כוליה שוגג הוא; ונזכר דקתני ברישא - אשמעינן רבותא: דאף על גב דנזכר - לא מיפטר מחטאת אלא אם כן קלטה אחר או כלב
  13. ^ ופרכינן:
  14. ^ ואפילו כוליה מילתא שוגג - לא מיחייב, דאין כאן זריקה
  15. ^ בתחלתו בשגגת שבת, ונזכר עד שלא נעשית החבורה, ולעולם בלכתא ומיתנא, וכגון שנתכוין לעשות חבורה כו', דהאי - משום זכירה הוא דמיפטרף שהיה בידו להחזיר - נמצא סופו זדון; הא לא נזכר - חייב, ואף על גב דאגדו בידו, דחיוביה לאו משום זריקה הוא, אלא משום חבורה
  16. ^ בהדיא קתני לה במתניתין
  17. ^ וזה הכלל - על כרחך למילתא אחריתי אתא
  18. ^ זה הכלל -
  19. ^ ארבע אמות ברשות הרבים, ונזכר קודם שהעבירו ארבע אמות [למקרה זה] אתא: שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר; אבל זורק לא מיפטר בזכירה
  20. ^ דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות חבורה, ואי סתם זורק לא מיפטר בזכירה - היכי מתני גבי זה הכלל
  21. ^ רישא מילי מילי קתני לה, ו
  22. ^ והדר תני כללא לאתויי מעביר
  23. ^ ולעולם חדא קתני
  24. ^ קודם שתנוח, דהוה ליה תחילתו וסופו שגגה, ואשמעינן 'נזכר' דתנא בה לרבותא: דאף על גב דהואי ידיעה בינתיים - מיחייב, דאין ידיעה לחצי שיעור, דהיינו: שאין בידו להחזיר
  25. ^ שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות, וחזר ושכח בשתי האחרונות
  26. ^ לקמן בפרק 'הבונה'
  27. ^ הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, דמחייב בה רבן גמליאל
  28. ^ באות השניה נגמר השיעור, ואף הוא בשוגג
  29. ^ בשתי אמצעיות
  30. ^ שהן במזיד נגמר השיעור, כדמפרש ואזיל לה: במעביר, ושתי אמצעיות מזיד
  31. ^ שהרי אין בידו לעכבה, וכיון שחזר ושכח - חייב, דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף, ובשוגג
  32. ^ וכיון דבידו לעמוד בסוף שתי אמות האמצעיות - אשתכח דגמר שיעורא במזיד
  33. ^ שלא לחזור ולכתוב השניה, הלכך: כי חזר ושכח - הויא לה שגגה אחריתי, ולא גמרה לקמייתא
  34. ^ להחזיר כשנזכר, כדמפרש ואזיל: בזורק
  35. ^ הלכך: כולה חדא שגגה היא, ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי
  36. ^ ונשרפה בשלהבת
  37. ^ מחשבתו משויא ליה מקום, דהא אחשביה
  38. ^ זית אחד
  39. ^ משום חלב, משום נותר, משום אכילת יום הכיפורים, משום טומאת הגוף ואכל קדש
  40. ^ אשם מעילות: דאפילו הוא כהן, גבי אימורים - זר הוא
  41. ^ ומשום יום הכיפורים לא מיחייב בהוצאה, דקסבר: אין עירוב והוצאה ליום הכיפורים
  42. ^ אין חטאת זו משום אכילה, אלא משום הוצאה
  43. ^ מיחייב משום הוצאה לדברי הכל
  44. ^ בפה
  45. ^ שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו
  46. ^ שאמרו באבות מלאכות
  47. ^ מסתת - מרבע את האבן ומתקנה, הכל לפי המקום, שיש מקומות שרגילין להחליק, ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצים חריצים - בארץ אשכנז
  48. ^ גם הוא באבות מלאכות, והוא בלעז פי"ק [מין מעדר מצד אחד וכלי לתת מכות מצד שני], שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת - הוא 'מכה בפטיש' מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן; וכל הגומר בשבת מלאכה - תולדת מכה בפטיש היא
  49. ^ אף הוא כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל
  50. ^ נוקב עץ או אבן בכותל
  51. ^ אכולהו קאי: אמסתת, ומכה בפטיש, ובמעצד, והקודח
  52. ^ שיש מתקיימת כיוצא בו, ואין מוסיף עליה
  53. ^ אעושה מלאכה קאי
  54. ^ מרטי"ל [פטיש, מקבת]
  55. ^ בלעז אינקלימ"א
  56. ^ ואף על פי שאינו מכה על הפעולה, אלא על הסדן! ובגמרא מפרש מאי מתקן
  57. ^ מעלין חלודה המחטין, רואי"ל [מחליד]
  58. ^ פטפוטי = רגלי כירה, כמין כלי ברזל שקורין טרפיי"ד [חצובה בעלת שלש רגלים] מעמידין הכירה של חרס
  59. ^ שצמצמו צמר צביעתן, וחסרה למלאכתן, והוצרכו לחזור ולבשל סמנין ולצבוע מעט
  60. ^ לא עשו דבר בצמצום, אלא הכל מתחלתן דיים והותר
  61. ^ בירה נאה, שהוא אוכל ושוכב, מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא
  62. ^ בטיט
  63. ^ תולעת
  64. ^ מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין יפה; מתוך שהוא מצדדה - הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ
  65. ^ ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא, דיש מקיימין כן בלא טיט
  66. ^ אבל הנותן האבן – פטור!
  67. ^ שורת אבני חומה
  68. ^ אלמא: בהנחה בעלמא חייב, ואפילו לא צידד, ועדיפא הא מדשמואל
  69. ^ לאו קושיא:
  70. ^ יסוד החומה תחתית, שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט, בצדודי ועפר - כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן ויהא עפר סביב לה לסומכה; ובההוא אמר שמואל מילתיה
  71. ^ וברייתא
  72. ^ כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה
  73. ^ עם הצידוד
  74. ^ דימוס העליון, שאין על גביו עוד דימוס
  75. ^ אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד, הלכך בהנחה בעלמא סגי, והוא מילתא דרבי יוסי
  76. ^ איזו תולדה מן האבות הוא
  77. ^ 'מכה בפטיש' גמר מלאכה הוא, שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד
  78. ^ של עץ הוא, וסתום, ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו
  79. ^ שהיא גמר מלאכת הלול; וכל מידי דהוא גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש, כדאמרינן בפרק 'כלל גדול' (שבת עה ב)
  80. ^ קופינא הוא חור שבראש המר [המעדר]; שופתא = יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל, להדקו שלא יצא שקורין קאיינ"ל [יתד עץ קטנה שמהדקים בה]; מרא = בלעז פושי"ר [מעדר]
  81. ^ מסתת
  82. ^ בעושה נקב בלול
  83. ^ שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר
  84. ^ חורים וחלונות
  85. ^ בשופתא
  86. ^ דאי אתרו ביה משום בונה - לא מיחייב, דלאו בנין הוא
  87. ^ מכה באגרופו על כפו, כמכה בפטיש
  88. ^ והכי קאמר: המסתת, שהוא חייב משום מכה בפטיש, חייב בכל שהוא