ביאור:בבלי שבת דף סג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ביין חרדלי [1]? במסב רחב או במסב קצר [2]? בחבר טוב [3] או בחבר רע?
אמר רב חסדא: וכולן לזנות.
אמר רחבה אמר רבי יהודה: עצי ירושלים - של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן - ריחן נודף בכל ארץ ישראל; ומשחרבה ירושלים - נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא [4].
משנה:
לא יצא האיש לא בסייף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה [5], ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת.
רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו.
וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעיהו ב ד) [ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים] וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה [6].
בירית [7] – טהורה [8], ויוצאין בה בשבת [9];
כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת [10].
גמרא:
מאי 'באלה'?
קולפא.
רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו:
תניא: 'אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח?
אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר (ישעיהו ב ד) [ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ו]לא ישא גוי אל גוי חרב [ולא ילמדו עוד מלחמה].
ותהוי לנוי בעלמא?
אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא [11], ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד <גליות> {מלכיות} בלבד [12], שנאמר: (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך] [13].
מסייע ליה [14] לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו [15] אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (ישעיהו סד ג) [ומעולם לא שמעו לא האזינו] עין לא ראתה [16] אלהים זולתך [יעשה למחכה לו].
ואיכא דאמרי: אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח?
אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין; היינו דשמואל, ופליגא דרבי חייא בר אבא.
אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? - דכתיב (תהלים מה ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך!
אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי - בדברי תורה כתיב [17]!
אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכוליה <הש"ס> {תלמודא}, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא!
מאי קא משמע לן?
דליגמר איניש [18] והדר ליסבר [19].
סימן זרות:
אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה [20], הקב"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה ה) והדרך צלח [רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך]; אל תקרי 'והדרך' אלא 'וחדדך' [21]! ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר 'צלח רכב'; יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר 'על דבר אמת'; יכול אם הגיס דעתו? - תלמוד לומר: 'וענוה צדק' ואם עושין כן - זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר 'ותורך [22] נוראות ימינך'.
רב נחמן בר יצחק אמר: זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה, דאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב (משלי ג טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד? אלא בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא [23]? אלא למיימינין בה [24] - אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד;
למשמאילים בה [25] עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. [26].
אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה [27] - הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי ג טז) אז נדברו יראי ה' [איש את רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו]’; אין דיבור אלא נחת, שנאמר (תהלים מז ד) ידבר עמים תחתינו [ולאמים תחת רגלינו] [28];
מאי 'ולחושבי שמו'?
אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
אמר רבי חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה - אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע [ועת ומשפט ידע לב חכם].
אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא: אפילו הקב"ה גוזר גזירה - הוא מבטלה, שנאמר (קהלת ח ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע [29].
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה [30] - הקדוש ב"ה שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים ח יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני [31], ואם אין עושין כן - גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר [32] ברח דודי ודמה [לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים].
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה [33] - הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים ב ד) [הביאני אל בית היין] ודגלו עלי אהבה.
אמר רבא: והוא דידעי צורתא דשמעתא [34], והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה.
ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה [35] ומטיל בכיס [36] יותר מכולן.
ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא - חגריהו על מתניך [38]; אם עם הארץ הוא חסיד - אל תדור בשכונתו [39].
אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רב אסי אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו [40], שנאמר (איוב ו יד) למס
מרעהו חסד [ויראת שדי יעזוב], שכן בלשון יונית קורין לכלב 'למס' [41].
רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר 'ויראת שדי יעזוב'.
ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא [42], נבח בה כלבא, איתעקר ולדה; אמר לה מרי דביתא: לא תידחלי דשקילי ניביה [43] ושקילין טופריה [44]!
אמרה ליה: שקולא טיבותיך [45] ושדיא אחיזרי [46]! כבר נד ולד!! [47]
אמר רב הונא: מאי דכתיב (קהלת יא ט) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט? - עד כאן [48] דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר טוב.
ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה [49], מכאן ואילך למעשים טובים [50].
בירית טהורה:
אמר רב יהודה: 'בירית' זו אצעדה [51].
מתיב רב יוסף: 'בירית טהורה ויוצא בה בשבת', ואילו אצעדה טמאה היא [52]?
הכי קאמר: בירית תחת אצעדה [53] עומדת [54].
יתיב רבין ורב הונא קמיה דרב ירמיה, ויתיב רב ירמיה וקא מנמנם, ויתיב רבין וקאמר: 'בירית' – באחת [55], 'כבלים' – בשתים.
אמר להו רב הונא: אלו ואלו בשתים, ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים.
ושלשלת שבו משויא ליה מנא [56]? וכי תימא כרבי שמואל בר נחמני, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן [57]: 'מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא? - שנאמר (במדבר לא כג) כל דבר אשר יבא באש [תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים] - אפילו דיבור במשמע', בשלמא התם קא בעו לה לקלא וקעביד מעשה, הכא מאי מעשה קעביד?
הכא נמי קא עביד מעשה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתולותיהן נושרות; עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתולותיהן נושרות.' [58]
איתער בהו רב ירמיה, אמר להו: יישר! וכן אמר רבי יוחנן [59].
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא? – מציץ [60].
אמר ליה אביי: וציץ - אריג הוא? והתניא: 'ציץ - כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שיטין: יו"ד ה"א למעלה, ו-'קודש' 'ל' למטה [61], ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב 'קדש לה’’ בשיטה אחת. [62]'?
כי סליק רב דימי לנהרדעא - שלח להו: דברים שאמרתי לכם - טעות הם בידי [63]; ברם כך אמרו משום רבי יוחנן: מניין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא? – מציץ; ומניין לאריג כל שהוא שהוא טמא? - מ'או בגד' [64] (ויקרא יא לב וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר) [65].
תנו רבנן: 'אריג כל שהוא טמא, ותכשיט כל שהוא טמא, אריג ותכשיט כל שהוא טמא [66]; מוסף שק על הבגד [67]: שטמא משום אריג [68].'
אמר רבא: אריג כל שהוא טמא – מ'או בגד'; תכשיט כל שהוא טמא – מציץ; אריג ותכשיט כל שהוא טמא מ'כל כלי מעשה' (במדבר לא נא ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה)
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ההוא במדין כתיב [69]!?
אמר ליה: גמר
הערות
[עריכה]- ^ שחור כלומר לבנה או שחורה
- ^ מיסב = מטה שמיסב עליה בשעת אכילה, ולענין ניאוף = אשה שמנה; קצר = כחושה
- ^ אשה טובת מראה
- ^ כך שמה
- ^ מפרש בגמרא קולפא; מצוק"ה בלע"ז
- ^ ואי תכשיטין נינהו [חרבותם] - לא יהו בטלין לעתיד
- ^ בגמרא מפרש
- ^ אינה מקבלת טומאה
- ^ דלא שלפא ומחויא, שלא יראה שוקה
- ^ בגמרא מפרש לה
- ^ נר בצהרים מתוך שאינו צריך אינו נאה, אבל בזמן הזה, שהוא עת מלחמה - תכשיטין הן
- ^ הא דקתני 'בטלין לימות המשיח' פליגא דשמואל, דלשמואל אין בטלין לימות המשיח
- ^ 'לא יחדל' משמע לעולם, אלמא יש עניות ועשירות, שמע מינה נחמות שנתנבאו הנביאים: ולא יהיה כנעני עוד (זכריה יד כא) - לא לימות המשיח נתנבאו, שהן מן העולם הזה, דאם כן חדל לך אביון
- ^ ברייתא דקתני בטלין לימות המשיח
- ^ דברי נחמות שלהן
- ^ עין של נביאים לא שלטה לראותו
- ^ הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך
- ^ לגרוס שמעתא מרביה ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה
- ^ טעמיה; דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא, ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי
- ^ שואלין ומשיבין, ולא לקפח, אלא להתחדד
- ^ והדרך כמו 'וחדדך'
- ^ ותלמדך
- ^ בתמיה: כיון דאיכא אורך ימים - כל שכן עושר וכבוד
- ^ למיימינין של תורה: שמפשפשין טעמיהן בדקדוק, ובוררין, כַּיָמין המיומנת למלאכה
- ^ שאין יגעים בה כל צרכן
- ^ אי נמי: מיימינין בה = עוסקין לשמה; משמאילים - שלא לשמה
- ^ נושאין ונותנין בה בנחת רוח מתעסקין כדי שילמדו זה מזה
- ^ ישפיל, וכל שפלות – בנחת; לשון אחר הנוחין = מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה, כמו לך נחה (שמות לב לד); ידבר = תרגום של ינהג
- ^ שומר מצות יוכל לומר לו
- ^ מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה, ולישנא דקרא נקט
- ^ בגנים = בתי מדרשות; חבירים מקשיבים זה לזה - להם אני אומר שישמיעוני קולם ואענם
- ^ בתריה כתיב (שיר השירים ח יד)
- ^ מאספין זה את זה ואומרים: בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו
- ^ שורש הדבר קצת למדו מרבם
- ^ גדול המלוה - לפי שאין העני בוש בדבר
- ^ מעות ומלאי להשתכר בהן למחצית שכר
- ^ ואיידי דאיירי רבי אבא אמר ריש לקיש נקט כל הני מילי דאגדתא דאמר להו רבי אבא משמיה.
- ^ הדבק בו, שסופך ליהנות מתלמודו
- ^ שאינו יודע בדקדוקי מצות, ואין חסידותו שלם, וסופך ללמוד ממנו
- ^ שאינו מניח העניים לבא לפתחו
- ^ למס דהיינו כלב, מרעהו מונע חסד, ואף על גב דלא כתיב 'מונע' - ממילא משמע: שכל תיבה שראשה מ"ם - משמשת נטילה היא, כמו ויקח מידם (שמות לב ד) אבדו גוים מארצו (תהלים י טז)
- ^ לאפות עיסה שהשאיל בעל הבית תנורו
- ^ נטולות ארבע שיניו שהוא נושך בהן; אותן שיניים קרי 'ניבין', כדאמרינן ב'אלו טרפות' (חולין נט.) 'גמל - ניבי אית ליה'
- ^ נטולות צפרניו מלסרוט
- ^ נטולה טובתך
- ^ ומוטלת על הקוצים
- ^ טיבותיך' = טובת הנאת נחמתך, כמו 'מחזיק טוב'; הגרי"א בלע"ז
- ^ עד ודע כי על כל אלה
- ^ שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך
- ^ ודע כי על כל אלה = על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים
- ^ של זרוע
- ^ דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד (במדבר לא נ), וכתיב תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא יט)
- ^ שבזרוע
- ^ בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה: דלאו לנוי היא, וכלי תשמיש נמי לא הוי, אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים, דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם, דצורך לבישה היא, ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש, דלא מיגליא לשוקה
- ^ משוקיה
- ^ בתמיה דקתני כבלים טמאים
- ^ בריש פרקין
- ^ הלכך שלשלת - תשמיש אדם הוא, ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה; ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלת לשלשלת - לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת!
- ^ יפה אמרת, וכן שמעתי מרבי יוחנן
- ^ שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן
- ^ כלומר: השם שלם בשיטה עליונה, ו- 'קדש ל' בשיטה תחתונה, שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם, מאחר ששני שיטין היו; ורבינו הלוי שונה 'קודש לה’’ מלמטה - והיא היא
- ^ שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה; במסכת מעילה (דף טו:), במעשה בן תלמיון
- ^ חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא
- ^ דכתיב גבי שרצים
- ^ 'או' - ריבוי הוא
- ^ חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג, וכולו הוי 'כל שהוא', כלומר: דבר קטן
- ^ בדבר זה
- ^ שהשק טמא משום אריג; ולקמיה מפרש ליה
- ^ גבי טומאת מת, ושרץ ממת לא יליף להחמיר, דמה למת שכן טומאתו חמורה