ביאור:בבלי שבת דף סד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'כלֵי' 'כלִי' מהתם ^[1].

מוסף שק על הבגד שטמא משום אריג - אטו בגד לאו אריג הוא?

הכי קאמר: מוסף שק על הבגד: אף על פי שאינו אריג – טמא.

למאי חזי?

אמר רבי יוחנן: שכן עני קולע שלש נימין ^[2] ותולה בצואר בתו ^[3]

^[4].

תנו רבנן [דומה לספרא שמיני פרשתא ו פרק שמיני מ"א-מ"ה]: ’’שק' (ויקרא יא לב: וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר) - אין לי אלא שק ^[5], מניין לרבות את הקילקלי ^[6] ואת החבק ^[7]? תלמוד לומר: 'או שק' ^[8];

יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ^[9]?

תלמוד לומר: 'שק': מה שק טווי ואריג - אף כל טווי ואריג;

הרי הוא אומר במת (במדבר לא כ) [וכל בגד] וכל כלי עור וכל מעשה עזים [וכל כלי עץ] תתחטאו - לרבות הקילקלי ואת החבק;

יכול שאני מרבה ^[10] את החבלים ואת המשיחות?

ודין הוא ^[11]: טימא בשרץ וטימא במת; מה כשטימא בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג - אף כשטימא במת לא טימא אלא טווי ואריג?

הן ^[12] אם היקל בטמא שרץ שהיא קלה ^[13], נקיל בטומאת המת ^[14] שהיא חמורה ^[15]?

תלמוד לומר: 'בגד' ו'עור', 'בגד' ו'עור' לגזירה שוה: נאמר 'בגד' ו'עור' בשרץ (ויקרא יא לב) ונאמר 'בגד' ו'עור' במת (במדבר לא כ); מה 'בגד' ו'עור' האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג - אף 'בגד' ו'עור' האמור במת לא טימא אלא טווי ואריג; ומה 'בגד' ו'עור' האמור במת טמא כל מעשה עזים - אף 'בגד' ו'עור' האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים;

אין לי אלא דבר הבא מן העזים, מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה?

תלמוד לומר 'או שק'.

והא אפיקתיה לקילקלי וחבק?

הני מילי מקמי דליתיה גזירה שוה; השתא דאתי גזירה שוה - אייתור ליה ^[16]!

ואין לי אלא בשרץ ^[17], בטומאת מת מניין?

ודין הוא: טימא במת וטימא בשרץ; מה כשטימא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים - אף כשטימא במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

הן אם הרבה ^[18] בטומאת ערב ^[19] שהיא מרובה ^[20] - נרבה ^[21] בטומאת שבעה שהיא מועטת ^[22]?

תלמוד לומר: 'בגד' ו'עור' 'בגד' ו'עור' לגזירה שוה: נאמר 'בגד' ו'עור' בשרץ ונאמר 'בגד' ו'עור' במת; מה 'בגד' ו'עור' האמור בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים - אף 'בגד' ו'עור' האמור במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.'

ומופנה ^[23]; דאי לאו מופנה - איכא למיפרך: ^[24] מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה ^[25]! ^[26]

לאי ^[27] אפנויי מופני: מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע, דכתיב (ויקרא כב ד) [איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או] איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה (ויקרא כב ה) [או] איש אשר יגע בכל שרץ [אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו], וכתיב ביה בשכבת זרע ^[28] (ויקרא טו יז) וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע [וכבס במים וטמא עד הערב]’: 'בגד' ו'עור' דכתב רחמנא בשרץ למה לי? - שמע מינה לאפנויי.

ואכתי מופנה מצד אחד הוא; הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד ^[29] למידין ואין משיבין, אלא למאן דאמר למידין ^[30] ומשיבין ^[31] מאי איכא למימר ^[32]? ^[33]

דמת נמי אפנויי מופנה: מכדי מת אתקש לשכבת זרע, דכתיב (ויקרא כב ד) [איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר] והונגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ^[34], וכתיב בשכבת זרע (ויקרא טו יז) וכל בגד וכל עור [אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב]; 'בגד' ו'עור' דכתב רחמנא במת למה לי? שמע מינה לאפנויי.

(במדבר לא נ) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז [לכפר על נפשתינו לפני ה’]; אמר רבי אלעזר: 'עגיל' - זה דפוס של דדין ^[35]; 'כומז' - זה דפוס של בית הרחם.

אמר רב יוסף: אי הכי, היינו דמתרגמינן 'מחוך': דבר המביא לידי גיחוך ^[36].

אמר ליה רבה: מגופיה דקרא שמע מינה: 'כומז' = כאן מקום זימה.

(במדבר לא יד) ויקצוף משה על פקודי החיל [שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה]; אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון ^[37]?

אמרו לו: לא נפקד ממנו איש ^[38]!

אמר להן: אם כן כפרה למה?

אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו!

מיד 'ונקרב את קרבן ה’’.

תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? - מפני

עמוד ב

שזנו עיניהם מן הערוה' ^[39].

אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ ^[40] עם תכשיטין שבפנים ^[41]? - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה ^[42] - כאילו מסתכל במקום התורפה ^[43].

משנה:

יוצאה אשה בחוטי שער ^[44], בין משלה ^[45], בין משל חבירתה, בין משל בהמה ^[46],

ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין ^[47],

בכבול ובפאה נכרית ^[48] לחצר ^[49],

במוך שבאזנה ^[50] ובמוך שבסנדלה ^[51] ובמוך שהתקינה לנדתה ^[52], בפילפל ^[53] ובגלגל מלח ^[54] וכל דבר שניתן לתוך פיה ^[55], ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר;

שן תותבת = שן של זהב ^[56]: רבי מתיר ^[57] וחכמים אוסרים ^[58],

גמרא:

וצריכא: דאי אשמעינן דידה - משום דלא מאיס ^[59], אבל חבירתה - דמאיס - אימא לא; ואי אשמעינן דחבירתה - דבת מינה הוא ^[60], אבל דבהמה - לאו בר מינה הוא, אימא לא? – צריכא.

תנא: ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ^[61]; בשלמא זקנה בשל ילדה - שבח הוא לה, אלא ילדה בשל זקנה אמאי? גנאי הוא לה [ואםם כן למה לגזור]?!

איידי דתנא זקנה בשל ילדה - תנא נמי ילדה בשל זקנה.

בכבול ובפאה נכרית לחצר:

אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים ^[62] - אסור לצאת בו לחצר ^[63], חוץ מכבול ופאה נכרית ^[64].

רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל ככבול ^[65].

תנן בכבול ובפאה נכרית לחצר; בשלמא לרב ניחא ^[66]; אלא לרבי ענני בר ששון קשיא?

רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה? - משמיה דרבי ישמעאל בר יוסי; רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא, ופליג!

ורב, מאי שנא הני אמר עולא: 'כדי שלא תתגנה על בעלה' ^[67]?

כדתניא ^[68]: '(ויקרא טו לג) והדוה בנדתה [והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה]: זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ^[69] ולא תפקוס ^[70] ולא תתקשט בבגדי צבעונין ^[71], עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה! אלא מה תלמוד לומר 'והדוה בנדתה'? - בנדתה תהא ^[72] עד שתבא במים ^[73].'

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין ^[74] - אפילו בחדרי חדרים אסור.

תנן: ולא בזוג אף על פי שפקוק ^[75]' ^[76], ותניא אידך: פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר ^[77]'?

תנאי היא, דתניא:

הערות

^ בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה (ויקרא יא לב) ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף, ד'אשר יעשה מלאכה' - לאו כלי תכשיט משמע
^ שלשה חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה
^ וקליעתה זו היא אריגתו, מאחר שהוא טווי, כדאמרן גבי 'תיכי חלילתא' בריש פירקין, דקרי להו אריג; והא דקאמר 'אף על פי שאינו אריג' – כלומר: לאו אריג ממש.
^ שק הוא עשוי מנוצה של עזים, שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו – טמא, שדרכו בכך, ותכשיט הוא, והכי קאמר: שהוא טמא משום אריג ואף על פי שאינו אריג
^ העשוי ללבוש רועים
^ מסרך של סוס שקורין פייטרא"ל [רתמת חזה]
^ צינגלא [רצועת בטן לסוס] של סרגא ואוכף, ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג
^ העשוי ללבוש רועים
^ לציא"ל [חוט] שעושין למדוד, וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה, ואינו טווי, ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל: דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו
^ הואיל וכתיב 'כל [כלי אשר יעשה מלאכה בהם]’
^ שלא נרבה, ולא צריך קרא למעוטי
^ תמיה: הוא וכי דברים כוונים הם
^ כלומר: אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות - היקל לך בשרץ, שטומאתו קלה: טומאת ערב
^ גם אנחנו בבנין אב זה במת
^ שטומאתו חמורה: טומאת שבעה
^ וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות - יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק
^ ד'או שק' התם כתיב
^ לטמא דבר הבא מזנב הסוס
^ הוא דריבה,
^ שכל המגעות - טומאת ערב הן, בין דשרץ, ונבילה, ושכבת זרע, מגע הזב, ומגע טמא מת
^ אנו
^ שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד
^ צריך שתהא גזירה שוה זו משתי תיבות ד'בגד' ו'עור' מופנין למדרש זה, שלא יהו צריכין לגופן; ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה - הוה ליה כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא, ואין משיבין עליה
^ אמרינן לגופן באו:
^ ולא ילפינן להא מילתא מינייהו
^ והוא הדין דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא, ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא, ופריך אהא דסליק מינה, ובשינויא דמשנינן בהא - מתרצה נמי קמייתא.
^ באמת
^ דבגד ועור טמאים הם בו
^ הכתובין בשרץ מופנים, כדאמרן, אבל הכתובין במת אין מופנין
^ אם אין תשובה
^ אם יש להשיב
^ הרי יש להשיב: שכן מטמא בכעדשה
^ פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה, ב'המפלת' (דף כב:)
^ הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה
^ שמונחות בו
^ ליצנות
^ של מעשה שטים (במדבר כח א): לזנות אל בנות מואב: שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן
^ לא נחסר מדת יהודית
^ 'שזנו' לשון מזון: שנהנו במראית העין
^ טבעת
^ כומז
^ שהיא מקום טבעת
^ במקום כומז, שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה
^ שקולעת בהן שערה
^ תלושין
^ כגון של סוס
^ לסבכה, דתו לא שלפא להו לאחוויי
^ קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער
^ אכבול ופיאה נכרית קאי: דאסרו לעיל למיפק בה לרשות הרבים, ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר; וכבול דסיפא דמתניתין - לא איפלגו בה אמוראי: דלכולי עלמא כיפה של צמר
^ שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן
^ לתענוג
^ באותו מקום, שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה
^ פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע
^ כמו 'גרגיר מלח', לרפואת חולי שינים
^ מבעוד יום
^ נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב
^ לצאת בה
^ דכיון דמשונה משאר השינים, דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה; ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא. לשון אחר שן תותבת = שן של אדם היתה, ואהיתירא דלעיל קאי, ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן, והכי קאמר: בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת = שן של זהב רבי מתיר כו'
^ וליכא למימר דמשלפא ליה, משום דמחכו עלה, וממטי ליה בידיה
^ ולא מינכר ולא מחייכי עלה
^ שלא תצאזקנה בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה, דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות – מאיס, ואתי למישלף
^ בריש פרקין: חוטי צמר ופשתן, טוטפת, ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרשות הרבים
^ ואף על גב דשרי לטלטולינהו, דתורת כלי עליהן, כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, מיהו דרך מלבוש אסור: דמרגלה ליה, ונפקא ביה לרשות הרבים
^ שמותר לחצר כדתנן במתניתין; וטעמא מפרש לקמיה
^ כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרשות הרבים, אבל לחצר – מותרים, ככבול
^ מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין, מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי
^ התירו לה קצת קישוטים הנאים
^ דחשו רבנן להכי
^ עיניה
^ שרק על פניה טינפאנ"ל בלע"ז, והוא אדום
^ 'בנדתה' היו דורשין הראשונים כמשמעו: כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה
^ בטומאתה
^ לטבול, ואף על פי שעברו שבעה שלה ופסק מעיינה
^ שלא יחשדוהו באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפיים, או לא יקשור גמלים זה בזה, דמיחזי כאזיל לחינגא
^ ואינו מוליד קול - לא תצא בהמה בו
^ וטעמא פרישנא בפרק 'במה בהמה' (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא
^ דבחצר, דליכא מראית העין - מותר

[1] בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה (ויקרא יא לב) ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף, ד'אשר יעשה מלאכה' - לאו כלי תכשיט משמע

[2] שלשה חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה

[3] וקליעתה זו היא אריגתו, מאחר שהוא טווי, כדאמרן גבי 'תיכי חלילתא' בריש פירקין, דקרי להו אריג; והא דקאמר 'אף על פי שאינו אריג' – כלומר: לאו אריג ממש.

[4] שק הוא עשוי מנוצה של עזים, שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו – טמא, שדרכו בכך, ותכשיט הוא, והכי קאמר: שהוא טמא משום אריג ואף על פי שאינו אריג

[5] העשוי ללבוש רועים

[6] מסרך של סוס שקורין פייטרא"ל [רתמת חזה]

[7] צינגלא [רצועת בטן לסוס] של סרגא ואוכף, ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג

[8] העשוי ללבוש רועים

[9] לציא"ל [חוט] שעושין למדוד, וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה, ואינו טווי, ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל: דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו

[10] הואיל וכתיב 'כל [כלי אשר יעשה מלאכה בהם]’

[11] שלא נרבה, ולא צריך קרא למעוטי

[12] תמיה: הוא וכי דברים כוונים הם

[13] כלומר: אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות - היקל לך בשרץ, שטומאתו קלה: טומאת ערב

[14] גם אנחנו בבנין אב זה במת

[15] שטומאתו חמורה: טומאת שבעה

[16] וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות - יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק

[17] ד'או שק' התם כתיב

[18] לטמא דבר הבא מזנב הסוס

[19] הוא דריבה,

[20] שכל המגעות - טומאת ערב הן, בין דשרץ, ונבילה, ושכבת זרע, מגע הזב, ומגע טמא מת

[21] אנו

[22] שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד

[23] צריך שתהא גזירה שוה זו משתי תיבות ד'בגד' ו'עור' מופנין למדרש זה, שלא יהו צריכין לגופן; ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה - הוה ליה כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא, ואין משיבין עליה

[24] אמרינן לגופן באו:

[25] ולא ילפינן להא מילתא מינייהו

[26] והוא הדין דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא, ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא, ופריך אהא דסליק מינה, ובשינויא דמשנינן בהא - מתרצה נמי קמייתא.

[27] באמת

[28] דבגד ועור טמאים הם בו

[29] הכתובין בשרץ מופנים, כדאמרן, אבל הכתובין במת אין מופנין

[30] אם אין תשובה

[31] אם יש להשיב

[32] הרי יש להשיב: שכן מטמא בכעדשה

[33] פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה, ב'המפלת' (דף כב:)

[34] הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה

[35] שמונחות בו

[36] ליצנות

[37] של מעשה שטים (במדבר כח א): לזנות אל בנות מואב: שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן

[38] לא נחסר מדת יהודית

[39] 'שזנו' לשון מזון: שנהנו במראית העין

[40] טבעת

[41] כומז

[42] שהיא מקום טבעת

[43] במקום כומז, שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה

[44] שקולעת בהן שערה

[45] תלושין

[46] כגון של סוס

[47] לסבכה, דתו לא שלפא להו לאחוויי

[48] קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער

[49] אכבול ופיאה נכרית קאי: דאסרו לעיל למיפק בה לרשות הרבים, ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר; וכבול דסיפא דמתניתין - לא איפלגו בה אמוראי: דלכולי עלמא כיפה של צמר

[50] שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן

[51] לתענוג

[52] באותו מקום, שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה

[53] פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע

[54] כמו 'גרגיר מלח', לרפואת חולי שינים

[55] מבעוד יום

[56] נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב

[57] לצאת בה

[58] דכיון דמשונה משאר השינים, דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה; ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא. לשון אחר שן תותבת = שן של אדם היתה, ואהיתירא דלעיל קאי, ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן, והכי קאמר: בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת = שן של זהב רבי מתיר כו'

[59] וליכא למימר דמשלפא ליה, משום דמחכו עלה, וממטי ליה בידיה

[60] ולא מינכר ולא מחייכי עלה

[61] שלא תצאזקנה בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה, דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות – מאיס, ואתי למישלף

[62] בריש פרקין: חוטי צמר ופשתן, טוטפת, ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרשות הרבים

[63] ואף על גב דשרי לטלטולינהו, דתורת כלי עליהן, כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, מיהו דרך מלבוש אסור: דמרגלה ליה, ונפקא ביה לרשות הרבים

[64] שמותר לחצר כדתנן במתניתין; וטעמא מפרש לקמיה

[65] כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרשות הרבים, אבל לחצר – מותרים, ככבול

[66] מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין, מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי

[67] התירו לה קצת קישוטים הנאים

[68] דחשו רבנן להכי

[69] עיניה

[70] שרק על פניה טינפאנ"ל בלע"ז, והוא אדום

[71] 'בנדתה' היו דורשין הראשונים כמשמעו: כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה

[72] בטומאתה

[73] לטבול, ואף על פי שעברו שבעה שלה ופסק מעיינה

[74] שלא יחשדוהו באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפיים, או לא יקשור גמלים זה בזה, דמיחזי כאזיל לחינגא

[75] ואינו מוליד קול - לא תצא בהמה בו

[76] וטעמא פרישנא בפרק 'במה בהמה' (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא

[77] דבחצר, דליכא מראית העין - מותר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]