ביאור:בבלי שבת דף קנב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ושל בית הכסא [1] - רעות, של סם ושל שחוק ושל פירות [2] - יפות.
(קהלת יב ג:) ביום שיזעו שמרי הבית והתעותו [אנשי החיל ובטלו הטחנות כי מעטו וחשכו הראות בארבות]: 'ביום שיזעו שמרי הבית' - אלו הכסלים [3] והצלעות [4],
'והתעותו אנשי החיל' – אלו שוקים [5],
'ובטלו הטחנות' - אלו שינים,
'וחשכו הראות בארבות' - אלו עינים.
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן [6]?
אמר ליה: טור תלג [7], סחרוני גלידין [8], כלבוהי לא נבחין [9], טחנוהי [10] לא טוחנין.
בי רב אמרי: אדלא אבידנא – בחישנא [11]!
תניא: 'רבי יוסי בר קיסמא אומר: טבא תרי מתלת [12]; ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא [13].
מאי היא?
אמר רב חסדא: ינקותא.
כי אתא רב דימי אמר: ינקותא - כלילא דוורדא [14], סבותא - כלילא דחילפא [15].
תנא משמיה דרבי מאיר: דוק בככי ותשכח בניגרי [16], שנאמר (ירמיהו מד יז) [כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו
ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם] ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו.
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, שרי שקיך [17] ועייל לחמך: עד ארבעין שנין - מיכלא מעלי, מכאן ואילך - משתי מעלי.
אמר ליה ההוא גוזאה [18] לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי [19]? [20]
אמר ליה: כמהכא לגוזניא [21].
אמר ליה מינאה [22]: ברחא קרחא בארבעה [23].
אמר ליה [24]: עיקרא שליפא – בתמניא [25].
חזייה [26] דלא סיים מסאניה, אמר ליה: דעל סוס - מלך, דעל חמור, בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי - בר איניש, דלא הא ולא הא - דחפיר וקביר טב מיניה.
אמר ליה: גוזא גוזא, תלת אמרת לי - תלת שמעת; הדרת פנים - זקן, שמחת לב - אשה, (תהלים קכז ג) [הנה] נחלת ה' - בנים [שכר פרי בטן] - ברוך המקום שמנעך מכולם.
אמר ליה: קרחא מצויינא [27]!?
אמר ליה [28]: עיקרא שליפא תוכחה [29]!
אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל [30], כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך?
אמר ליה: סלעים [31] נעשו גבוהים [32], קרובים נעשו רחוקים [33], משתים נעשו שלש [34], משים שלום בבית [35] בטל. [36]
(קהלת יב ד: וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה ויקום לקול הצפור וישחו כל בנות השיר)
'וסגרו דלתים בשוק' - אלו נקביו של אדם,
'בשפל קול הטחנה' - בשביל קורקבן שאינו טוחן [37],
'ויקום לקול הצפור' - שאפילו צפור מנערתו משנתו,
'וישחו כל בנות השיר' - [38] שאפילו קול שרים ושרות דומות עליו כשוחה.
ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: (שמואל ב יט לו בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך)
'בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע' - מכאן שדעותן של זקנים משתנות [39],
'אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה' - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות [40],
'אם אשמע עוד בקול שרים ושרות' - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות [41].
אמר רב: ברזילי הגלעדי - שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא.
רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה [42], וכל השטוף בזמה - זקנה קופצת עליו.
תניא, 'רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם, שנאמר: (איוב יב יב) בישישים חכמה וארך ימים תבונה, ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין - טפשות נתוספת בהן, שנאמר (איוב יב כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח [43].
(קהלת יב ה: גם מגבה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים)
'גם מגבה ייראו' - שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים [44],
'וחתחתים בדרך' - בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים [45],
'וינאץ השקד' [46] - זו קליבוסת [47],
'ויסתבל החגב' [48] - אלו עגבות,
'ותפר האביונה' [49] - זו חמדה.
רב כהנא הוה פסיק סידרא [50] קמיה דרב, כי מטא להאי קרא נגיד [51] ואתנח, אמר: שמע מינה בטל ליה חמדיה [52] דרב.
אמר רב כהנא: מאי דכתיב (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי [הוא צוה ויעמד]
'כי הוא אמר ויהי' - זו אשה [53],
'הוא צוה ויעמד' - אלו בנים. תנא: אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם - והכל רצין אחריה.
'כי הלך האדם אל בית עלמו' אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו [54] ; משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין - כולן בשער אחד נכנסין [55], כשהן לנין - כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (קהלת יא י) [והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשר] כי הילדות והשחרות הבל?
דברים שאדם עושה בילדותו [56] משחירים פניו [57] לעת זקנתו.
ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב [ונפשו עליו תאבל].
אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. וכתיב (בראשית נ י) [ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד] ויעש לאביו אבל שבעת ימים.
אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין [58] הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו [59].
ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה, לא היו לו מנחמין,
כל יומא [60] הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה; לאחר שבעה ימים - איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת [המת] יודע, עד שיסתם הגולל; [61] [ובמערת קבורה כמו שקברו בארץ ישראל בזמן המשנה, ה'גולל' הוא האבן הגדול הסותם פי המערה, וה'דופק' הוא אבן קטן המקבע את האבן הגדול שלא יתגלגל ממקומו.]
פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי: חד אמר עד שיסתם הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר; מאן דאמר עד שיתעכל הבשר – דכתיב (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל [62]; מאן דאמר עד שיסתם הגולל - דכתיב (קהלת יב ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה [והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה] [63].
תנו רבנן: ’[קהלת יב,ז: וישוב העפר על הארץ כשהיה] והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה [64] - אף אתה בטהרה; משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו; פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה; לימים ביקש המלך את כליו; פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין; על פקחין אמר "ינתנו כלי לאוצר [65] והם ילכו לבתיהם לשלום", ועל טפשין אמר "כלי ינתנו לכובס [66] והן יתחבשו בבית האסורים [67]" - אף הקב"ה על גופן של צדיקים אומר (ישעיהו נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם [הלך נכחו], ועל נשמתן הוא אומר (שמואל א כה כט) [ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפש] והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים [את ה' אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע]; על גופן של רשעים הוא אומר (ישעיהו מח כב) אין שלום אמר ה' לרשעים, ועל נשמתן הוא אומר [68] [ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך] ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע [69].'
תניא: 'רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר (שמואל א כה כט) [ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפש] והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים [את ה' אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע], ושל רשעים זוממות [70] והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה, שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.'
אמר ליה רבה לרב נחמן: של בינונים מאי?
אמר ליה: איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא; הכי אמר שמואל: אלו ואלו [71] - לדומה [72] נמסרין; הללו יש להן מנוח, הללו אין להן מנוח.
אמר <ליה> רב מרי: עתידים צדיקים דהוו עפרא [73], דכתיב (קהלת יב ז) וישב העפר על הארץ כשהיה [והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה].
הנהו קפולאי [74] דהוו קפלי בארעא דרב נחמן; נחר בהו רב אחאי בר יאשיה [75]; אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא!
אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר?
אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה!
אמר ליה: ולאו אמר רב מרי 'עתידי צדיקי דהוו עפרא'?
אמר ליה: ומני 'מרי' דלא ידענא ליה [76]?
אמר ליה: והא קרא כתיב: (קהלת יב ז) וישב העפר על הארץ כשהיה [והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה]?
אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב (משלי יד ל) [חיי בשרים לב מרפא] ורקב עצמות קנאה: כל מי שיש לו קנאה בלבו [77] - עצמותיו מרקיבים [78]; כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים; גששיה - חזייה דאית ביה מששא, אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא [79]!
אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית, דכתיב (יחזקאל לז יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם [ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי] [80]!
אמר ליה: והכתיב (בראשית ג יט) [בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת] כי עפר אתה ואל עפר תשוב? [81]
אמר ליה: ההוא - שעה אחת קודם תחיית המתים.
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבהו: אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד; אובא טמיא [82] היכא אסקיה לשמואל בנגידא [83]?
אמר ליה: התם - בתוך שנים עשר חדש הוה, דתניא: 'כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת; לאחר י"ב חדש - הגוף בטל,
הערות
[עריכה]- ^ מתוך יסורין
- ^ כגון ריח חרדל
- ^ ליפלאנק"ש [המתניים]
- ^ שהן שומרין בני המעיים, וחיותו של אדם, וסוגרין בעדם
- ^ שכחו של אדם נסמך עליהם
- ^ מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות
- ^ ההר נעשה שלג, כלומר: ראשי לבן
- ^ סביבותיו של הר מלאו קרח, כלומר: שפמי וזקני הלבינו
- ^ קולי אינו נשמע
- ^ השינים
- ^ אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש!: מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע, ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו
- ^ טובים שתי הרגלים של ימי בחרות משלש של זקנה, שצריך משענת עם רגליו
- ^ 'ווי לה' = חבל עליה, כלומר: יש לו להתאונן ולצעוק: ווי ההולכת ואינה חוזרת
- ^ נזר של וורד
- ^ חילפי = אורטיא"ש [סרפד]
- ^ אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך: שיחזק כחך, 'דוק' - כמו אכלה מדקה (דניאל ז יט) לשון כוסס
- ^ פתח פיך
- ^ סריס, וצדוקי היה
- ^ כמה מהלך יש מכאן עד הקרח
- ^ ולהקניטו על קרחתו נתכוון;
- ^ כמו שמכאן עד הסריס
- ^ גירסת רש"י: צדוקי
- ^ שהקרח לקוח בארבע; 'ברחא קרחא' הוא עז, על שם שאינו מלובש בצמר כרחל, קרוי 'קרחא'
- ^ רבי יהושע
- ^ שה שביציו עקורים ונתוקין - לוקחין בשמנה
- ^ צדוקי לרבי יהושע
- ^ אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי - בתמיה
- ^ רבי יהושע
- ^ אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת
- ^ לא הקבלת פני - ודרך ענוה קאמר ליה
- ^ קטנים
- ^ שזקנתי
- ^ קרובים - נדמין לי כרחוקים
- ^ שצריך אני משענת
- ^ אבר תשמיש
- ^ לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין, צריך להרחיק רגליו זה מזה.
- ^ שאין בני מעיו טוחנין אכילתו; 'קורקבן' - הוא המסס, שקורין צינפי"ל [הקיבה השלישית במעלי הגירה]
- ^ כל בנות השיר - כל קולות של שיר הויין ליה שוחה:
- ^ דכתיב האדע בין טוב לרע, ובזקנה מרובה קאמר
- ^ מתבקעות, כמו 'מנעל המרופט'
עמוד ב
- ^ כמו ואזניו הכבד (ישעיהו ו י)
- ^ כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח ו) - להוט אחר הדבר ורודף
- ^ ועל כרחך - מדקשי קראי אהדדי, חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק
- ^ יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים, ואומרים גבוהים הם
- ^ פחדים
- ^ אילן של שקדים יציץ, ויהיו בולטין נצים שלו
- ^ עצם של הנק"א [מותן, ירכיים]: שהירך תקוע בו - בולט ויוצא מרוב תשות כחו
- ^ דומה עליו כסבל, משא כבד
- ^ תבטל התאוה, חמדת תשמיש
- ^ מסדר פרשיות של פסוקים
- ^ רב
- ^ תאותו
- ^ אם לא על פי גזרת המלך - לא היתה ראויה להתאוות לה, שהיא כחמת מלאה מיאוס - והכל רצים אחריה!
- ^ מדלא כתיב 'אל בית העולם' - שמע מינה כל אחד ואחד לבית המוכן לו
- ^ אף כאן הכל מתים בענין אחד
- ^ רוב תשמיש
- ^ מתיש כחו
- ^ אין לו אבלים, שיהו צריכין לנחמו
- ^ במקום שמת שם
- ^ שבעה ימי אבילות
- ^ גולל הוא כיסוי שנותנים על ארונו
- ^ כל זמן שיש לו בשר - יש לו לנפש צד חיות להבין
- ^ גופו קרוי עפר, ומששב אל הארץ כשהיה - מיד והרוח תשוב, שאין בו רוח עוד
- ^ אשר נתנה - קרא יתירה הוא לידרש: הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון
- ^ להצניען, אף זו תינתן תחת כסא הכבוד
- ^ ללבנן, אף זו לגיהנם לצורפם שם
- ^ בחשך, בלא אורה ושלוה
- ^ (שמואל א כה כט)
- ^ כף הקלע = רֹחַב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע, עשויה כעין כף; את ה' אלהיך - עמו בכסאו
- ^ כמו 'בזממא דפרזלא' (שבת נא ב) - חבושות בבית הסוהר
- ^ רשעים ובינונים
- ^ מלאך הממונה על הרוחות
- ^ אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר
- ^ חופרים
- ^ שהיה נקבר שם
- ^ ואיני חש לדבריו
- ^ ותחרות על חברו
- ^ ועליו נאמר וישוב אל העפר
- ^ יבא אדוני לבית
- ^ בפתחי – בהעלותי: עד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו אין לנו רשות לעלות
- ^ והאי ליכא למימר ברשעים לחודייהו, דכל קללותיו של אדם הראשון - כל דורותיו שוין בהן!
- ^ בעלת אוב שמשתמש בעצמות; 'טמיא' בלשון ארמי עצמות, וכן פירש רב האי בפירושו של טהרות: 'בית שהוא מלא טמיא' - מלא עצמות
- ^ כן קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי