ביאור:בבלי שבת דף צה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

כוחלת - משום צובעת; גודלת ופוקסת - משום בונה.

וכי דרך בנין בכך?

אִין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: (בראשית ב כב) ויבן ה' אלהים את הצלע [אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם] - מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא 'בניתא'.

תניא 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה - פטורה [1]; לחברתה – חייבת [2]; וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר [3]: אשה לא תעביר סרק [4] על פניה, מפני שצובעת.'

תנו רבנן [תוספתא שבת פ"ט מ"יג [ליברמן]]: 'החולב והמחבץ [5] והמגבן – כגרוגרת; המכבד [6] והמרבץ [7] והרודה חלות דבש שגג בשבת - חייב חטאת [8]; הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה [9] אינו אלא משום שבות [10].

רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא; בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום חולב.

מחבץ משום מאי מיחייב?

אמר להו משום מחבץ.

מגבן משום מאי חייב?

אמר להו משום מגבן.

אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה [11]; אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק [12], מחבץ חייב משום בורר [13], מגבן חייב משום בונה.

המכבד המרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת; הזיד ביום טוב לוקה ארבעים - דברי רבי אליעזר:

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דכתיב (שמואל א יד כז) [ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו] ויטבול אותה ביערת הדבש [וישב ידו אל פיו ותראנה עיניו]’; וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת - אף חלות דבש, הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.

אמימר שרא זילחא במחוזא [14]; אמר: טעמא מאי אמור רבנן? דילמא אתי לאשויי גומות? הכא ליכא גומות!

רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא [15], ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא 'הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו'?

אמר ליה: לאו אדעתאי [16].

תנא: 'אשה חכמה [17] מרבצת ביתה בשבת [18]'.

והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה [19].

משנה:

התולש מעציץ נקוב – חייב [20], ושאינו נקוב – פטור;

ורבי שמעון פוטר בזה ובזה.

גמרא:

רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה' אלמא נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה, ורמינהו רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב


עמוד ב

אלא להכשיר זרעים [21] בלבד'? [22]

אמר ליה: לכל מילי רבי שמעון כתלוש משוי ליה [23], ושאני לענין טומאה, דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר (ויקרא יא לו) [וכי יפל מנבלתם] על כל זרע זרוע אשר יזרע [טהור הוא] [24].

בעא מיניה ההוא סבא מרבי זירא: שורש כנגד נקב מה לי אמר רבי שמעון [25]?

אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי; זימנא חדא אשכחיה דיתיב וקאמר 'ומודה רבי שמעון שאם ניקב [26] בכדי טהרתו [27]'. אמר ליה: השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי, ניקב בכדי טהרתו מיבעיא [28]?

אמר אביי: ואי איתמר להא דרבי זירא [29] - הכי הוא דאיתמר: 'ומודה רבי שמעון שאם ניקב למטה מרביעית [30].

אמר רבא: חמש מדות בכלי חרס:

ניקב כמוציא משקה [31] - טהור מלטמא גיסטרא [32], ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת [33];

ניקב ככונס משקה [34] - טהור מלקדש בו מי חטאת [35], ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים [36];

ניקב כשורש קטן [37] - טהור מלהכשיר בו זרעים [38], ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים [39];

ניקב כמוציא זיתים - טהור מלקבל בו זיתים [40], ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים [41];

ניקב כמוציא רימונים - טהור מכלום [42], ואם הוקף צמיד פתיל [43] - עד שיפחת רובו [44].

אמר רב אסי: שמעתי: כלי חרס - שיעורו כמוציא רימון.

אמר ליה רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל [45].

והא רבא הוא דאמר 'מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו'?

לא קשיא:

הערות[עריכה]

  1. ^ שאינה יכולה לבנות יפה
  2. ^ ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה: שרואה ועושה
  3. ^ מילתא אחריתי דשבת לאיסורא
  4. ^ צבע אדום הוא, הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן
  5. ^ המעמיד החלב בקיבה [שם עור הקיבה – או אבקה עשויה מעור הקיבה – בחלב, והופכו כך לגבינה]; ולי נראה: מחבץ - עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב - שהן 'נסיובי' - נוטפין, ולועזין אותן אנקייד"ש
  6. ^ את הבית
  7. ^ במים, להרביץ את האבק שלא יעלה
  8. ^ לקמיה מפרש טעמא: דהרודה חלות דבש חייב משום תולש, (מחבץ חייב משום בורר), ומכבד ומרבץ משום בונה
  9. ^ אחד שבת ואחד יום טוב
  10. ^ דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן, והוי בנין
  11. ^ חותך קנים מן האגם הוה, לא ידע לפרש משנה
  12. ^ כמו מפרק משאוי: שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש; ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה; ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון 'תולש'
  13. ^ אוכל מתוך פסולת
  14. ^ לרבץ הבית, ורצפת אבנים היתה בכל העיר
  15. ^ שהיה אבק עולה, ומרבה הבל
  16. ^ לא הייתי זכור, ורבותי פירשו: לא סבירא לי
  17. ^ אשת תלמיד חכם או בת תלמיד חכם ששמעה מאביה
  18. ^ רוחצת קיתוניות בזוית זו, וכוסות בזוית זו
  19. ^ דדבר שאין מתכוין מותר, והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית, אלא שלא יעלה אבק
  20. ^ דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב, שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו
  21. ^ הזרועים בתוכו
  22. '^ עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה, ושאינו נקוב - מקבל הכשר, דתלוש הוא, והא - רבי שמעון קאמר ליה, והכי גרסינן: רבי שמעון אומר: אין בין נקוב כו', דאילו לרבנן איכא טובא: דהא מיחייבי אנקוב משום שבת, ופטרי אשאינו נקוב!
  23. ^ לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף, ולפרוזבול: שאינו נכתב אלא על הקרקע
  24. ^ אשר יזרע - כדרך שאדם מוציא לזריעה, למעוטי מחובר כל דהו - להכי אהני זריעות יתירי דקרא; ומיהו שאינו נקוב - תלוש גמור הוא
  25. ^ מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש, ואי תלשו ליה בשבת - מיחייב
  26. ^ העציץ
  27. ^ ושאם נטמא - נטהר בשבירה זו, והיינו כמוציא זית, דתנן במסכת כלים (פרק שלישי משנה א): כלי חרס העשוי לאוכלין - שיעורו כזיתים', ומודה רבי שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו, דתו לא הוי כלי
  28. ^ דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב, ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו
  29. ^ דמודה רבי שמעון בשום נקב
  30. ^ שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה: דבציר מהכי לאו כלי הוא
  31. ^ נקב דק מאד שמשקה יוצא בו
  32. '^ שבר כלי; כלומר: אם כלי שלם - הוא אינו נטהר בכך, אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו - דמקבל טומאה משנשבר, כדתנן [כלים פ"ב מ"ב]: הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' ב'אלו טרפות' (חולין נד ב), וניקב שוב כמוציא משקה - אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא; ולקמיה מפרש טעמא: דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב, ולומר "הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה", אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט - אין מאבדין אותו, אלא אומר "הבא גיסטרא [אחר] ונניח תחתיו"
  33. ^ כלומר: אם כלי שלם היה וניקב כמוציא משקה - עדיין כל תורת כלי עליו, ואפילו לקדש בו מי חטאת באפר פרה, דבעינן כלי ראוי, דכתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי -וכל שכן שמקבל טומאה
  34. ^ שאם מושיבו על המים - נכנס בתוכו, דהיינו נקב רחב קצת
  35. ^ 'טהור' לאו דוקא, אלא כמו 'טהר יומא' (ברכות ב א) כלומר: בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת
  36. ^ הזרועים בתוכו, דכתלושין נינהו; ואפילו לרבנן: שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע
  37. ^ הוי טפי מבכונס משקה
  38. ^ לרבנן - דהוי עציץ נקוב
  39. ^ שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין סתם, כל זמן שלא יִחדוֹ לרימונים, ומקבל עדיין טומאה
  40. ^ כלומר: מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס, שהרי שיעורן כזיתים, ואם היתה עליו טומאה - נטהר ממנה
  41. ^ שאם יִחדוֹ שוב לרימונים - מקבל טומאה מכאן ולהבא, או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה - לא נטהר
  42. ^ משום כלי, אלא אם כן מצניעו לגיסטרא - יטמא בתורת גיסטרא
  43. ^ והוא באהל המת - אין טומאה נכנסת בו דרך נקב, ומציל על כל מה שבתוכו
  44. ^ דכל כלי פתוח כתיב (במדבר יט טו) - דרך פתח נכנסת לו טומאה, ולא דרך נקביו
  45. ^ שאם ניקב כמוצא רימון - אינו מציל