קטגוריה:בראשית ב כב

עריכה

(כא – כה)    למה נבראה חוה מצלעותיו ולא נבראה כשאר בע"ח. ולמה הפיל עליו תרדמה. ומז"ש זאת הפעם היל"ל זאת האשה עצם מעצמי. שמשמע שבא להוציא פעם אחר. ולמה לא קראה אדמה משם אדם. ועוד הלא בנקבות שאר בע"ח יאמר ג"כ פר פרה כבש כשבה הגם שלא נבראו מצלעות הזכר. ואיך הוציא מזה שיעזוב איש את אביו ואמו וכו'. ולמה לא התבוששו בהיותם ערומים. ומ"ש שניהם האדם ואשתו הוא לשון מיותר:

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויבן ה' אלהים את הצלע. כוחלת אסור בשבת משום כותבת. גודלת ופוקסת משום בונה, דכתיב: ויבן את הצלע; מלמד שקילעה הקב"ה לחוה. ולא תעביר שרק על פניה, מפני שצובעת.

תמן תנינן: בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל י"ב שנה. בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל י"ג שנה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים; דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. ואידך? ההוא מבעיא ליה לכדרבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה וכו'. ור' אלעזר בר' שמעון מאי טעמא? מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסה בו ערמומית תחילה:

ויבן. קישטה ככלה והביאה לו. את סבור שמתחת חרוב אחד או מתחת שקמה אחת הביאה לו? אלא משקישטה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו, הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה" וגו', ועשה לו כתלים של זהב וקתדראות של אבנים טובות ומרגליות.

ויבן. התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה: אשה צנועה. ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עינים". ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת". ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל". ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה". ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר: "ותדבר מרים".