ביאור:בראשית ב יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב יז.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
-- בראשית ב, יז

בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת[עריכה]

עץ הדעת טוב ורע[עריכה]

כשה' שם את האדם בגן עדן, הוא הזהיר אותו:

בראשית ב טז-יז: "ויצו ה' א-לוהים על האדם לאמור: 'מכול עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו: כי ביום אכולך ממנו - מות תמות.'"

לגבי המשמעות של עץ הדעת טוב ורע , ומדוע ה' לא רצה שה' יאכל ממנו, ראו במאמר דעת טוב ורע.

זה שהעץ נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" לא אומר שאכילה מהעץ מלמדת בני אדם דעת טוב ורע. ייתכן שאלוהים נתן לעץ את השם הזה כדי לראות מה אדם ואשתו יעשו. אלוהים רמז על אכילה מהעץ, למרות שלא נאמר מה לאכול: פרי, עלים, פרחים, קליפה, שורשים, מיץ מהגזע? אם העץ באמת היה מלמד את כל בני האדם את הדעת לעשות טוב ולהמנע מרע, אז קין לא היה הורג את הבל, דור המבול לא היה חומס, פרעה לא היה לוקח את שרי, משה לה היה צריך לכתוב את חוקי אלוהים, ואחרי כל זאת, לראות איך בני ישראל עושים את הרע בעייני אדוני. ניתן להבין שהעץ היה רק נסיון, לוודא מתי בני האדם יהיו מוכנים להסתכן במוות במטרה לזכות 'בדעת טוב ורע', וכך הם יראו לאלוהים שהם מתאימים לצאת מהגן ולהתחיל לדאוג לעצמם.

מוֹת תָּמוּת[עריכה]

במאמר זה נתייחס לשאלה: מדוע ה' אמר לאדם שביום שיאכל מהעץ ימות, והרי בסופו של דבר אדם אכל מהעץ ולא מת באותו יום!

1. יש מפרשים שכוונה היא 'ביום שתאכל ממנו תהיה חייב מיתה'. אדם שחייב מיתה נקרא בתנ"ך 'מת' גם אם הוא נענש בעונש קל יותר, כמו שאמר דוד בתגובה למשל 'כבשת הרש': "בן מוות האיש העושה זאת! ואת הכבשה ישלם ארבעתיים; עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל."

  • אך יש הבדל בין הפסוקים - בדברי דוד נאמר רק שהאיש הוא "בן מוות" כלומר חייב מיתה, ובדברי ה' נאמר בפירוש "מות תמות" - לא רק תהיה חייב מיתה, אלא תמות ממש!

2. יש אומרים, ש'יום' של הקב"ה הוא אלף שנים (תהלים צ - "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה"), ואכן אדם מת תוך אלף שנים (בגיל 930).

  • אך לפירוש זה אין בסיס בספר בראשית - הוא מסתמך על פסוק מתוך שיר, שייתכן שנאמר על-דרך ההגזמה או המשל, ולא כקביעה עובדתית. בספר בראשית יש הבדל משמעותי בין "יום" לבין "אלף שנים", ולא סביר שהכוונה לאותו הדבר. ע"ע יום = תקופה שבה העולם מואר .

3. יש אומרים שהכוונה למוות שכלי - הוא נפל מההשגה השכלית הגבוהה שהיתה לו קודם.

  • אולם, ע"פ הפשט, לא ברור עד כמה ההשגה השכלית של אדם היתה גבוהה (ע"ע קריאת השמות לחיות ).
  • ובכל מקרה, הפסוקים ע"פ פשוטם לא מתארים נפילה שכלית.

4. ע"פ האדמו"ר מחבר "שפת אמת" (נפטר ה שבט ה'תרס"ה), כל פרשת עץ הדעת היא משל שמבטא את הרעיון שבדברי חז"ל על התורה "לא זכה - נעשית לו סם המוות": כשאדם לומד תורה בצורה לא נכונה, הדבר עלול להשחית ולקלקל את נפשו, ולגרום לו למוות רוחני; כך גם עץ הדעת - מכיוון שאדם אכל ממנו בניגוד להנחיות שקיבל מה', הדבר גרם לו קלקול ומוות רוחני, שהתבטאו בהרחקה מה' (זה מתאים לפירושו למושג ' דעת טוב ורע ').

5. ייתכן שה' אכן התכוון שהאדם ימות ממש, אבל הוא ריחם על האדם והקל בעונשו. על-פי התורה, גלות היא תחליף למוות (למשל, אדם שרצח בשוגג לא נענש במוות כמו רוצח רגיל, אלא בגלות לעיר מקלט). אדם לא היה ממש אשם בחטא, כי אשתו פיתתה אותו. וחוה עצמה שמעה את הפקודה מאדם כדבריה: "פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג ג), ולא ישירות מאלוהים. ולכן ה' המיר את עונש המוות בעונש גלות מחוץ לגן-עדן.

פירוש זה מתאים לדברי ה',  (בראשית ג יז): "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ...", כלומר - בגלל ששמעת לקול אשתך ואכלת מן העץ - לא תיענש במוות אלא בעונש אחר.

6. היציאה מגן עדן לעולם החומרי היא שינוי כל כך גדול במצבו החומרי של האדם, עד שהדרך היחידה לתאר אותו היא ב'מוות' -זה כמו השינוי בין מצב של חיים למצב של מוות [רש"ר הירש]. גם חז"ל אמרו ש" "עני חשוב כמת" " - כשאדם גורש מהגן הוא נעשה עני, שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, וזה כמו מוות. ה' לא אמר לאדם "ביום אכלך ממנו תגורש מחוץ לגן" כי אדם לא היה מסוגל להבין מה המשמעות של להיות מחוץ לגן. לכן ה' אמר לו "מות תמות" - הדבר הרע ביותר שאדם מסוגל להבין.

7. מוות הוא לא ארוע פתאומי אלא תהליך מתמשך, שמתחיל ברגע שאדם מתחיל להזדקן. כל זמן שאדם היה בגן-עדן, הוא יכל לאכול מ עץ-החיים בלי הגבלה, וכך לא הזדקן וממילא גם לא מת. אבל ברגע שאכל מעץ-הדעת - גורש מגן עדן, ולא יכל יותר לאכול מעץ החיים, ואז התחיל להזדקן, ובכך התחיל התהליך שהביא לבסוף למותו. אמנם, בלשון המקרא, המילה "מוות" מציינת בדרך-כלל את סופו של התהליך, ולא את תחילתו; אולם, באותו זמן אדם כלל לא הכיר את התהליך של הזדקנות ומוות, ולכן ה' השתמש במילים "מות תמות" במשמעות מקורבת, לציון התהליך כולו.

8. אדם מת ואז קם לתחיה - ראו אשר חי .

9. לנו נראה שהדגש הוא על "בְּיוֹם אֲכָלְךָ" וכך גם הבינה חוה כדבריה: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג ג). אולם קשה להאמין שאלוהים יהרוג את בריאתו אשר פקד עליו: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א כח), ועוד ציין "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א לא). למעשה אלוהים לא הרג את אדם וחוה מיד, אבל חשפם למות באומרו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט). ובהמשך אלוהים מגביל אותם יותר "וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו ג) בלבד.

10. האם אלוהים לא ידע שאדם וחוה יאכלו מעץ הדעת?
ברור שהוא ידע. הוא עשה את זאת בכוונה. הוא רצה לדעת מתי הם יתפתחו מספיק לקבל יכולת לעבור על החוק ולהיות עצמאים ואחראים למעשיהם. כאשר הם הוכיחו את בגרותם הגיע הזמן לשחרר אותם מגן עדן, ולהמשיך בכל הארץ "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב טו) אפילו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ" (בראשית ג יט).

המצווה הראשונה[עריכה]

הפעם הראשונה שאלוהים מדבר עם אדם, הוא אומר לו: "לֹא".
אין ספק שאלוהים או שליחו דיברו ארוכות עם אדם ולימדו אותו לדבר. אולם העורך לא תאר את הלימוד, אלא מיד כאשר אדם הגיע לגן לשמור ולעבוד, אלוהים מודיע לו: "לֹא".
אלוהים שם גבול. לא הכל חופשי. אלוהים הודיע: 'הגן הוא שלי ואני קובע את החוקים.'

בְּיוֹם אֲכָלְךָ[עריכה]

ברור למדי - באותו היום מות תמות. אולם הן זה לא קרה?
ניתן להבין שאדם הבין את משמעות המילה 'מוות', למרות שהוא לא צפה בתופעה הזאת באנשים, ושהוא רצה לחיות. אדם קיבל תפקיד "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ביאור:בראשית ב טו) והיה מרוצה מתפקידו.
לא ברור אם המוות יהיה עונש מידי אלוהים, או שהפרי רעיל. סביר שאדם ראה את פרי העץ הבשל או הנרקב, נאכל על ידי ציפורים או תולעים.

  • כאשר אבימלך ציוה "אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה, וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (בראשית כו יא) ברור שהמוות יהיה מידי ולא מזיקנה בסוף חיים ארוכים.
  • אולי היום אורכו כ"יום" בבריאת העולם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (בראשית א ה) והרי כדור הארץ והשמש לא היו קיימים, כך שהיום ההוא היה ארוך יותר, אולי כסיבוב שביל החלב סביב צירו, והיה זמן רב לאלוהים להרוג את אדם. אולם כאשר אלוהים דיבר עם אדם, הערב והבוקר היו קיימים והזמן היה מוגדר וקצר - יום אחד, באותו היום.
  • אלוהים שיקר. אלוהים עסק עם בני אדם וידע את דרכם. כדי להשיג את מטרתו אלוהים לא היה יכול להגיד את האמת אחרת אדם לא יעבור ניסיון. כך גם נעשה לאברהם באומרו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית כב ב) ואלוהים ידע שהוא לא יתן לאברהם להקריב את בנו.

דַּעַת טוֹב וָרָע[עריכה]

  • "טוֹב" - תענוג, אושר, נצחון, רביה.
  • "רָע" - כאב, צער, תבוסה, מות.
  • "דַּעַת" - הכרה, חוויה, הבנה, חשיבה ותגובה מתאימה.
  • כל דבר חי, כולל חיות וצמחים, כחלק מתהליך האבולוציה, מבין את המשמעות של תבוסה ונצחון, ורק המנצחים שרדו. המאבק כולל תחרות על מקורות מים, שמש, מזון, ורביה.
  • כל חי שואף לדבר שהוא טוב לו, לעצמו, למרות שבאותו זמן זה יכול להיות רע לשני.
  1. ידיעה היא היכולת לחשב את התוצאות הצפויות ממעשה או מחדל, כך שהיודע צופה את העתיד. ככל שהאדם לומד יותר ומנסה יותר הוא מגדיל את אוצר הידע שלו ואת יכולת הצפיה להשפעה עתידית במרחב הזמן והמקום.
  2. ידיעה זה הנסיון לאחר החוויה. אלוהים הודיע לאדם שלאחר שהוא יאכל מהעץ, הוא יחווה דברים טובים ורעים, הוא יהיה חופשי ואחראי לגורלו, הוא יזכה בבחירה חופשית, וכך אכן קרה. אלוהים דבר בצורה סתומה, והנחש העלה רק אפשרות אחת שאינה מחייבת, במיוחד שהנחש אמר: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה) ואין ספק שאכילת פרי עץ הדעת לא עשתה אותנו כאלוהים.
  3. ידיעה כוללת את ההבנה והכרה בהשפעה השלילית של המעשה על אחרים, ולוקחת בחשבון את הצער והסבל של האחרים, במטרה להמנע מפגיעה באחרים שלא בצדק.

למעשה הרבה חיות, שחיות בקבוצה או משפחה, מודעות לכאב וצער של חיות אחרות בקבוצה, ונוטות לנסות לעזור ולהגן על אחרים בקבוצה, ואפילו מתנדבים ביודעין לסבול למען הקבוצה. אולם האדם פיתח את הידע הזה לרמה גבוהה ביותר מעל כל החיות.

דעת או חיים[עריכה]

אלוהים הציג בפני אדם את האפשרות לבחור בחיים ללא דעת טוב ורע, או דעת טוב ורע ללא חיים.
אין ספק שרכישת דעת זה עניין מסוכן שצריך לרוכשו בזהירות ובכבוד (ראו: ארבעה נכנסו לפרדס), אבל ברוב המקרים אינה הורגת במקום.
אלוהים רצה שבני האדם ילמדו את משמרתו, מצוותיו, חוקיו ותורתו (ביאור:בראשית כו ה), והדרך היחידה להגיע לשם זאת ההחלטה להעדיף דעת על חיים חסרי דעת.
כל איש ואישה נמצאים במצבו של אדם וחוה והם צריכים להחליט אם הם רוצים עוד דעת - ולרוב אנחנו מחליטים מחדש ללמוד ולגלות עוד ועוד את גדולת הבריאה וגדולת אלוהים.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של מחברים שונים שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ביום אכלך ממנו מות תמות

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/mot_tmut