מ"ג בראשית ב כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · ב · כג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר אָדָם הָדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלַהּ נְסִיבָא דָּא׃
אונקלוס (דפוס):
וַאֲמַר אָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָהּ נְסִיבַת דָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר אָדָם הֲדָא זִמְנָא וְלָא תּוּב תִּתְבְּרִי אִתְּתָא מִן גְבַר הֵיכְמָא דְאִתְבְרִיאַת דָא מִנִי גַרְמָא מִגְרָמַיי וּבִשְרָא מִבִּשְרִי לְדָא חָמֵי לְמִיקְרָא אִתָּא אֲרוּם מִגְבַר אִיתְנְסִיבַת דָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"זאת הפעם" - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה

"לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'" - לשון נופל על לשון מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר) 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

זֹאת הַפַּעַם – מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ בָּהֶם (יבמות ס"ג ע"א).
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ... – לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן. מִכַּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה יח,ו).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר — אז אמר, זאת הפעם מצאתי עזר כנגדי כמוני, כי ממני היה. ודבר לילית, דרש:

לזאת — בעבור זאת; וכן: "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ יג):

ודגשות שי"ן אשה — תמורת היו"ד הנח הנעלם שהוא באיש. ויתכן שסיבת דיבור אשה דגוש ולא רפה, שלא יתערב עם אישהּ שהוא בעלה, כי פעם יחסרו הראות הה"א. ו'נשים', מן 'אנוש' ו'אנשים':

וטעם יקרא — על שם:

ולא נדגש קו"ף לקחה זאת, להקל על הלשון. והוא מהבנין הכבד, ואם לא נמצא:

וטעם והיו לבשר אחד — כאילו הם; או שידמו כאשר היו. ויש אומרים שיולידו אחר, והוא רחוק:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

זאת הפעם. ע"ד הפשט זאת הפעם בלבד היא שנלקחה עצם מעצמי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה כן פירש"י ז"ל.


וע"ד המדרש עצם מעצמי האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח. ומפני זה תמצא באדם וייצר כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר. ובאשה נאמר בה ויבן כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים, ומזה אמר הכתוב (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים יחס הרחמים לאב ויחס מדת הדין אל האם הוא שכתוב (משלי לא א) משא אשר יסרתו אמו. ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"זאת" הנקבה הזאת:

"הפעם" בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי. שלא תהי' כן כל נקבת האדם לעתיד:
"לזאת" לכל נקבת האדם לעתיד:
"יקרא אשה" אע"פ שלא תהיה חלק איש:

"כי מאיש לוקחה זאת" הראשונה לכלן:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. כבר כתב ראש הדברים ממולח טהור קדש רבי יהודה הלוי בספר הכוזר אשר חבר והביאו ג"כ הראב"ע שמהגזר אדם מאדמה ואשה מאיש וקין מקניתי ושת משת לי אלהים ונח מינחמנו ופלג כי בימיו נפלג' הארץ וזולתם מהשמות שהם נגזרים מפעולות ושמות שהם בלשון העברית ואינן כן בשאר הלשונות תלקח ראיה שהלשון הראשון שדברו בו אדם הראשון וחוה אשתו וכל זרעו ודורותיו עד הפלגה היה לשונינו הקדוש הנקרא לשון עברית. והודו בזה גם חכמי האומות כמו שפתח אחד מהם בספר קראו עיר אלהים והביא לאמתו הטענה עצמה שעשו ספר הכוזר והראב"ע וכבר קדמום בזה חז"ל שאמרו בב"ר (פרשה י"ח) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת מכאן שנברא העולם בלשון הקדש ר' פנחס בן חלקיה בשם ר' סימון אמר כשם שנתנה התורה בלשון הקדש כן נברא העולם בלשון הקדש שמעת מימיך גיני גיניא אנתרופי אנתרופיא גברא גברתא אלא איש אשה למה שהלשון נופל על הלשון ע"כ. והנה גיני גיניא ואנתרופי אנתרופיא הם שמות יונים לאיש ולאשה. אמנם גברא וגברתא הם שמות ארמיים להם. ורצו בזה שבלשון יון לא יקראו לאיש שם נגזר מהאשה ולא לאשה שם נגזר מהאיש כי הנה לאשה קוראים גיניא וגם היום היונים קוראים אותה גיניקא. אבל לא יקראו לאיש גיני. גם האיש הזכר נקרא אצלם אנטרופי והוא אנדרוס שקורין היום ולא נקראה האשה בשם נגזר מהאיש אנטרופיא. א"כ לא נגזר שם האשה משם האיש ולא שמו משמה אבל נקרא האיש אנטרופי והאשה גיניא. וכן בלשון ארמי קורין לאיש גברא ולא יאמרו לאשה גברתא אלא איתתא או נוקבא. ולמה זה נשתנה הענין בלשון העברית שנגזר שם האשה משם האיש וכבר זכרתי בשאלה הא' כמה יפול בטענה הזאת מהספק שכבר יאמר אומר שנתנה התור' ונברא העולם בלשון אחרת ונעתקו השמות עם הגזרים שנגזרו מהם בלשון עברית. והמשל שהביאו מהארמי והיוני אינו מחוייב שיהיה כן בכל שאר הלשונות גם שכבר מצינו בשאר הב"ח שמות הנקבות נגזרים משמות הזכרים ואולי שמפני זה לא החליט הראב"ע לומר שהיתה זאת הטענה מחוייבת אבל אמר שהוא קרוב לומר היות הלשון הראשון לשון הקדש מפני היות השמות האלה נגזרים מהפעולות. ומה שנראה לי בזה הוא שהטענה הזאת היא מופת הכרחי ומחוייב לבאר שהלשון העברית אשר בידינו היום הוא הלשון שדברו בה ההורים הראשונים מפאת שמות הפרטיים העצמיים האשיים שהם נגזרים מהפעלות ומהשמות הכוללים לפי שהשמות העצמים הראשונים שהם שמות פרטיים אשר לאיש ואיש מבני אדם אינם מועתקים מלשון אל לשון אבל באותו אופן ותכונה שקראום בהנחתם הראשונה יקחום ויקראום שאר הלשונות המעתיקות ספוריהם מבלי שנוי וחלוף כלל כמו שתראה משמות הקיס?ים והפלוסופים הקדומים שכמו שהיו בארצותם בגוייהם ככה נקראו בכל הלשונות שהועתקו בהם ספוריהם וחכמותיהם אם יוני ואם מצרי וערבי ואדומי. וגם בלשוננו הקדוש נקראו בלשונם מבלי חלוף. וכן שמות האבות והשבטים שהיו נגזרים מפעולות בלשוננו כשהועתקו ספרינו בלשונות האומות ויעתקו הפעולות הנה השמות הפרטים לא הועתקו ויקראו אותם תמיד יצחק יעקב ראובן שמעון וזולתם כמו שנקראם אנחנו. וזה ענין פשוט ומוסכם בכל הלשונות שכל מעתיק ומתרגם ספר יעתיק הספורים והפעולות והשמות הכוללים אבל לא יעתוק שמות האנשים הפרטיים עד שמפני זה לא ימצא יחס והדמות בלשונות המתורגמות בין שם האיש הפרטי ללשון הענין שנגזר ממנו. הלא ראית שתרגם אנקלוס (שמות ב' ג') ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו וקראה שמיה משה ואמר' מן מיא שחלתיה. שלא תרגם שם משה ותרגם משיתיהו ולכן אין יחס ללשון משה ללשון שחלתיה. ומה לנו להביא ראיה מן המעתיקים והמתרגמים והנה התורה בזה עדות נאמנה שהיא ספרה הענינים הנכריים וזכרה שמות האנשים הפרטיים מהאומות כאשר היו בלשונותם יתרו רעואל בלעם בלק סיחון עוג פרעה פוטיפר אסנת פענח ופוטיפרע וזולתם הרבה שלא הועתקו שמות האנשים הפרטיים בשום צד והסבה בזה מבואר שהיא להיות מציאות האיש הפרטי מיוחד באומתו לא באומה אחרת. ובהיותו תמיד נקרא בשמו כפי הנחתו הראשונה יכירו וידעו כל השומעים כל לשון שתהיה מי הוא זה ואיזה הוא אשר ידברו ממנו. ואם היו מתרגמינן השמות ההם לא היו מיחסים דבר לאמרו בבירור. ומפני זה אם היה בלשון הראשון שבה נברא העולם עד"מ נקרא פלג בשם חלף והיתה הגזרה שבימיו נחלפה הארץ ויאמר שהשם שהועתק זה המאמר ללשון העברית הנה עם היות שהועתק מלת נחלפה ויושם במקומה נפלגה לפי שהיה שם פועל כולל לא היה ראוי שיועתק שם חלף הפרטי בשם פלג כי שמות האנשים הפרטיים לא יועתקו והיה א"כ נשאר שם חלף בלשון שהונח בו ולא והיה השם מלשון הגזרה. ואחרי שאנו רואים בלשון העברית ששמות האנשים הפרטיים הם נגזרים מהענינים בלשון נופל על הלשון כאדם מאדמה ושת משת לי אלהים ודומיהם יתחייב בהכרח ללשוננו זאת העברית שהיא היתה הלשון הראשונה שדברו בה אדם וזרעו ושבה נתנה התורה. ולהיות זאת הטענה הכרחית ומחוייבת ולא קרובה כמו שחשב הראב"ע עשו חז"ל טענתם זאת על לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת לפי ששם אשה כפי הנחתה הראשונה הוא שם העצם פרטי מיוחד לחוה נגזר משם איש שהוא פרטי לרמוז לנו אם אדם ואם ב"ח או דבר אחר רמוז. וענין הכתוב לזאת הנקבה ראוי לקרא אשה ולא לנקבה ב"ח אחרת לפי שלזאת קרה הדבר הגדול הזה כי מאיש לוקחה זאת ולכן ראוי שתקרא אשה כלומר פרטות ומיוחדת כיון שהיתה חלק מאיש פרטי רמוז ואבר מאבריו כצלע או זרוע אחד ולזה ראוי שתשתתף אליו בשם פרטיותו האמנם נקראה אח"כ כל נקבה מהמין האנושי בשם אשה לא בדרך נגזר כמו שהיתה הנחתו הראשונה כי אם לזכרון חוה שהיתה אם כל חי ולהיותה אם יחס נקראו כל הנשים בשמה. אף שלא קרה להן מה שקרה לה. והיה זה בשם אדם שהונח ראשונה לאדם הראשון לפי שהוא לבדו נעשה מאדמה ונקראת הארץ אדמה בעבור שהעפר הפשוט הטוב הוא אדום ואדום הוא נגזר מן דם. אבל שאר האנשים הבאים ממנו נקראו אדם על שם אדם אביהם הראשון שהיה אב היחס אע"פ שהם לא נעשו מארץ אדומה כמוהו וכזה עצמו באומה מפני שאביהם הזקן נקרא ישראל כי שרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל. ויהודה נקרא כן מלשון הפעם אודה את ה' בניהם שיצאו מחלציהם נקראו ישראל ויהודה. כך היה הענין בשם האשה שנקראת גם כן חוה מפני היותה פרטות חלק מאיש פרטי ותצאן כל הנשים אחריה להקרא בשמה בשם אשה. ואמנם בשאר המינים אשר שם הנקבה נגזרת משם זכר כמו פרה מפר קרה זה לפי שאין שמותיהם פרטיים לאותם הב"ח הרמוזים אבל הם שמות מיניים כוללים שישתתפו בהם הזכר והנקבה להשתתפם בעצמות המיניי ולכן תמצא שבכל הלשונות המיושרות יש שם אחד מיניי לאדם והוא כולל לזכר ולנקבה מבלי שיהיה חלוף ביניהם. ומלבד זה יש שמות פרטיים לזכר האדם לבדו ולנקבתו לבדה מחולפים זה מזה. הלוא תראה כי בלשון יוני יקראו למין האדם הכולל בשם. ומלבד זה יקראו בפרט לזכר אנטרופוש ולנקבה גי"ני. וכן בלשון ערב יקראו למין האדם בכלל הכולל לזכר ולנקבה אנסא"ן ולאיש הזכר יקראו בפרט ראג"ל ולנקבה יקראו בפרט מר"א או אנט"א וכן בלשון רומי יקראו לאדם המיניי אומ"ו ויקראו לזכר בפרט ביר"ו או מש"קולו ולנקבה יקראו מול"ייר או פימי"נא. ובלשון ארמי יקראו לשם אדם אינש בכלל ובפרט גברא. ולנקבה איתתא או נוקבא ובכלל שבכל הלשונות ימצא שם כולל למין שוה לזכר ולנקבה שהוא במדרגת הסוג ושמות מיוחדים לזכר בפני עצמו ולנקבה בפני עצמה שהוא במדרגת ההבדל. וכן בלשוננו הקדושה יקראו בשם למין האדם בכלל כולל לזכר ולנקבה אדם כמ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וכזה הדרך בב"ח נקרא פר פרה סוס סוסיא כבש כבשה לפי שהם שמות המינים שישתתפו בהם הזכר והנקבה יען אין להם שמות פרטיים כבני אדם ולכן יתחלפו בלבד הזכר מהנקבה בקצת השנוי באחת מאותיות השם המיניי ההוא להבדילם ומלבד זה שיש במין האדם שמות פרטיים לאיש ואיש כפי פרטיותו שלא ישתתף בהם הזכר עם הנקבה זולתי בלשון העברית שנקרא איש ואשה לאדם הראשון ולחוה מפני שנעשית האשה מצלע האיש ולכן נגזר שמה משמו כאשר נגזר גופה מגופו וכאשר תבין זה תראה חכמת רבי פנחס ורבי סימון שאמרו שמעת מימיך גיני גיניא אנטרופי אנטרופיא גברא גברתא שלא עשו משלם מהשמות הכוללים למין האדם בלשונות ההם אלא מהשמות המיוחדים לזכר ולנקבה שלא ימצא בשום מקום שם האיש הזכר המיוחד לו כפי זכרותו וכפי פרטיותו דומה לשם הנקבה המיוחד לה אלא בלשון הקדש שמלבד השם הכולל לזכר ולנקבה שהוא שם אדם נמצא עוד לנקבת האדם שם נגזר משם הזכר אשה מאיש כחוה מאדם הראשון ולא נעשה כפי הסדר הראוי והמנהג הטבעי אלא מפני ענין שקרה במ"ב שנבראת חוה מצלע אדם וכאלו היתה חוה אבר מאבריו וחלק מגופו ולכן נקרא בשם נגזר מפרטיותו וכמו שאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה ולכן למדו מזה הקדושים שנברא העולם בלשון הקדש לפי שהמצא בו זה הזרות מבין שאר הלשונות מורה שזהו השם שקרא אדם לחוה אשתו. הנה התבאר מזה שלשוננו הקדושה היא היתה הלשון הראשונה שדברו בה בני אדם. וכבר ביארתי זה למעלה שהש"י בראה וסדרה לאדם. והותרה בזה השאלה הכ"א בשלמות גדול עם ביאור המאמר הזה המחוכם שזכרתי:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כג) "ויאמר האדם זאת הפעם". הנה בעת היתה חוה דבוקה לגופו היה שמה אדם, כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כי גם היא נבראת מן האדמה כמוהו, ועתה חדש לה שם אשה נוסף על שמה הקודם, שע"ז אמר לזאת יקרא אשה. שכבר בארנו שקריאת השם שבא אחריו למ"ד מורה שהקרוא כבר יש לו שם ומוסיף לו שם אחר, שאל"כ היל"ל את זאת יקרא אשה, ותבין הדברים בטוב טעם ודעת עפמ"ש בחבורי התורה והמצוה (ויקרא סי' יו"ד בתורה אור שם), לפי מה שכתב הרד"ק בשם ר' יונה ששמות בע"ח שנקראו בהם תיכף בעת הולדם יאמרו לזכר ולנקבה בשוה, כמו גמל שפן חזיר יאמר לנקבה כמו לזכר, ארנבת יונה חסידה יאמר לזכר כמו לנקבה, מפני שהם שמות עצמיים שנקראו בהם מלידה, אבל פר כבש לביא הם שמות תארים שנקרא ע"ש שנותיהם או צמרם, כמ"ש פר בן ג' שנים, לכן נמצא פרה כשבה לביאה. ועפ"ז בארתי שם שאחר ששם אדם לא נגזר ממנו שם אדמה, הוא שם העצם שנקרא בו תיכף בהולדו, וכמ"ש אדם בן יומו מטמא בנגעים דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל שהוא, וע"כ הוא שוה לזכר כמו לנקבה כמ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, אבל שם איש שנגזר ממנו שם אשה הוא שם התואר ע"ש שניו, כמ"ש תמיד איש ולא קטן, עי"ש שהארכתי בזה בראיות נכוחות, וזה שאמר הנה חוה הראשונה שנולדה דבוקה לגופי והיה בריאתה מן האדמה כמוני נקראת כמוני בשם אדם שהוא שם העצם שנקרא בו תיכף בהולדו שוה לזכר כמו לנקבה, אבל זאת הפעם ר"ל חוה השניה שנעשית זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי שעתה כבר יש לי שם איש שמורה על הגדלות, שהוא שם התואר ע"ש ישותו לזאת היינו לחוה זאת השניה יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ואחר ששם איש הוא שם התואר על גדולתו יגזר ממנו שם אשה, ותקרא מעתה בשם אשה נוסף על שמה אדם שהיא שמה מלידה, שהגם שאדם וחוה נולדו כבני עשרים ויצדק שם אדם ברגע שנוצרו, ושם איש ואשה אחר שנתקנו והיה לאיש, שאז כבר נפרדה חוה מעצמותה ותהי לאשה:  

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כג) פירשו ז"ל (אבות דרבי נתן פרק ד) "זאת הפעם" בלבד "עצם מעצמי" כו' אך אחרי זאת לא תהיה האשה עצם מהאדם.

והנה יראה בלתי מלמד אותנו דבר. ועוד שאיך מוציא מזה שעל כן יעזוב איש כו', ונהפוך הוא כי על שאין זולת אדם הראשון קרובים איש עם אשתו לא ידבק באשתו: אמנם הנה כתבנו למעלה מימרא דרבי אבהו שהקשה נאמר כאן זכר ונקבה בראם ונאמר להלן ויברא ה' אלהים את האדם, אלא מתחלה עלה במחשבה לברא את שניהם, ואחר כך לא ברא אלא את האדם כמפורש בסמוך. וכתבנו כי איך יאמר בראם ויקרא את שמם אדם על מה שלא נברא בפועל, אלא שאין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם, והקנה בם הויה דקה של זכר ושל נקבה מן האדמה. אלא שבראות שלא יהיה בהם דבקות בהבראם נפרדים, על כן ברא את הזכר לבדו במעשה, ואותה הבחינה של נקבה שנתהוית במחשבה, נתנה באדם בכח בצלע. ועל הבחינה ההיא שעם הזכר שהיא בפועל נקראו שניהם אדם, כי מאדמה המה. נמצא דבקותם מוכרח מצד הצלע שלו שנעשית ממנו, והם שני גופים להיות זה זכר וזו נקבה. עם היות שגם בחינת הנקבה היתה בו כמאמרנו בסמוך. כי זה כיוון הוא יתברך כי למה שהם בחינות נפרדות, זה מעלמא דדכורא וזו מעלמא דנוקבא, על כן במחשבה נבראו מהאדמה במציאות דק מעין המחשבה, ולמען יהיה להם אחדות, וגם שיהיה הוא עיקר והיא נגררת אחריו, על כן במעשה היה אחד כי היא נכללת בו. ועל כן בהלקחה ממנו יהיה להם אחדות ותמשך היא אחריו:

והן כל זה מאמר אדם באומרו "זאת הפעם" כו', לומר הנה "זאת הפעם" יש ייחוד יותר על הפעם הקודמת שעלה במחשבה לברא שנים ונקראו אדם בבחינת הויית המחשבה, כי עתה היא "עצם מעצמי ובשר מבשרי". ולא היה אחדות בינינו, כי היינו נקראים תחלה שנינו אדם, על כי היינו אני והיא מאדמה, ועל כן לא נתאחד באחדות כי נפרד בעפר שממנו היינו, אך עתה אמיץ הנה קשר ייחוד שביני לבינה. והטעם הוא כי "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" שלא נלקחה ממני עד שנעשיתי איש, כלומר ועל כן הטיב אשר עשה הוא יתברך לבלתי עשות המעשה כמחשבה להיות גם היא מעפר, כי אם שכלל אותה בי וחזר ולקחה ממני, וזהו אומרו "לזאת יקרא אשה" שלא נעשית עד היותי איש, וזהו "כי מאיש" כו':

או יאמר אם מעפרי היה נוטל מעט ובורא אותה, לא היה מורה אחדות בהקרא אדמה על שמאדם לוקחה, כי אדמה הוא שם הארץ. אך עתה שלוקחה מאיש, השם יורה אחדות, אשה כי מאיש לוקחה:

או יאמר במה שכתבנו, כי לא יצא הצלע בלי נפש ונפח בו נשמה, כי אם שנפשה היתה בו בכח ותבא תוך הצלע. על זה אמר, אם היה הצלע כבשר בשדה, והיתה בריה מעצם דומם, לא היה ראוי תקרא אשה על שהיא מעצם שלי, כי אחר שנעשה אבר מת לא יקרא שם הכל על חלק חומר מת. אך מה שלזאת יקרא אשה, הוא "כי" הלא "מאיש לוקחה זאת", כלומר "כי" כשניטל הצלע ממני, לא צלע בלבד ניטל, כי אם היא עצמה לוקחה, כי במציאות היתה שם בכח בעצמיי כמדובר:

(כד) והנה ממוצא דבר באומרו לזאת יקרא אשה, היה נראה שלא יהיה דבקות זה רק לו עם חוה שלוקחה ממנו, אך לא כן לכל איש ואשה אשר יולדו אחר כך, על כן באת תורתנו ואמרה "על כן יעזב איש כו' ודבק באשתו", כלומר כי יחס זה לכל סתם איש ואשה שבעולם, וזהו "יעזב" כו'. והוא כי הנה "אדם" כל נשמות הבאות לעולם נכללו בו והיו בו בכח, כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה (מ ג, אבות דרבי נתן לא ג) על פסוק (איוב לח) איפה היית ביסדי ארץ. ועל דרך זה בחוה בת זוגו נשמות הנשים.

ועל ידי כן בהכלל חוה באדם נכללות כל נפש איש בבת זוגו. וזהו אומרו "על כן" ששמתי חוה באדם, לא בלבד ימשך אחדות לך לבדך, כי אם גם לכל איש עם אשתו כי יש להם קשר בנפשותם גם מאז, ואינו חסר להם כי אם מה שגם כן "והיו לבשר אחד", וזהו "והיו" כו':

או שיעור הענין, תדע למה עשה יתברך חוה מאדם ולא מעפרו, מפני שעל כן יעזב איש כו' ודבק באשתו, מה שאין כן אם היתה מעפר, שלא יהיה להם דבקות כמדובר למעלה:

או יאמר בשתי הנחות, אחת האמורה, כי באדם טרם הלקח חוה ממנו, היו בו בכח נפשות כל הזכרים העתידים, וכל נפשות הנשים לצד הצלע - או למאן דאמר דו פרצופים בצד פרצוף הנקבה, שלא יבצר מהיות בחינות השני זוגים של כל הבאים בגוף אחד. שנית כי נשמות הזכרים מתיחסות אל היו"ד, הוא עלמא דדכורא שעל כן יש יו"ד באיש, ושל הנשים מעלמא דנוקבא שהוא ה"א, שעל כן יש ה"א באשה. ונבא אל הענין, אמר הנה אפשר לקרא לה שם על יחס הגוף שלוקחה ממנו או מצד הנפש, אמר הנה מצד הגוף היה אפשר תקרא אדמה על שלוקחה מאדם, אך אי אפשר כי הנה "זאת הפעם" כבר איני עפר שתקרא היא אדמה על שלוקחה ממני, כי הלא "עצם מעצמי ובשר מבשרי", על כן לא תקרא רק על בחינת הנפש, כי בי היו נפשות היו"ד והה"א ולוקחה היא ממני, לכן "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה" שהיו בי שתי הבחינות, שהן נפשות הזכרים ובנות זוגן. ומבחינה זו נעשה עיקר, על כי "על כן" ימשך "יעזב איש" וכו', כי נפש כל איש נתאחדה עם נפשה באדם, ומצדה יחשוק בה כי מהנפש ימשך החשק ולא מהגוף:

או יאמר על דרך זה, "זאת הפעם" כו', לומר אין לתמוה איך מזכר תבא בחינת נקבה, כי הלא מה ש"זאת הפעם" - על פעם המחשבה - יש אחדות, הוא במה שהיא "עצם מעצמי" כו', אך מענין הנקבות אינה מאיכות הזכר בעצם, כי לא תאמרו שנעשה מאיש, כי אם שלוקחה מאיש, כי היתה בחינתה בכח בו ולוקחה ממנו. נמצא שהיא אינה נעשית מצד זכרות כי אם מאיכות נקבות שהיתה בו, ואין מהזכר רק עצם ובשר שעמו, אך "מאיש לוקחה" בחינתה מאיכות הצלע: או יאמר "זאת הפעם" בלבד הוצרך היות "עצם מעצמי ובשר מבשרי" להתקשר, ולא נעשית מעפר אך ממני, והלא אין צורך להתקשר אל היות עצם מעצמיו, שלמה שלזאת יקרא אשה על "כי מאיש לוקחה זאת" שהיו כל הזוגים יחד בי, ונתקשר כל נפש איש עם בת זוגו, על כן אותו הקשר יספיק שעל כן יעזב איש כו' מהטעם האמור:

או יאמר בשום לב אי זה הדרך היה מקום לומר שלא יעזוב אביו ואמו. אך הוא בהזכיר מאמרם ז"ל (נדה לא א) שאב ואם עושין הגוף והקב"ה נותן הנפש, ובשום לב אל אומרו לבשר בלמ"ד, יאמר הן זאת שלוקחה מאדם תדבק בו, אך יתר אנשים שלוקחו מאב ואם על דרך זה יותר ידבקו בם מבאשה זרה לו, לזה אמר נהפוך הוא, כי אדרבה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" מהטעם האמור. והראיה כי הלא בהדבק באשתו אינה כדי לעשות בין שניהם נפש, כי אם לעשות "בשר אחד" כי הוא ואשתו עושים הגוף, והקב"ה נותן הנשמה כי שלשה שותפין באדם וכו', ואם כן איך הבן הילוד מהם ידבק בהם שהם אביו ואמו, ולא בבת זוגו שיש לו בה קורבת נפש, אשר היו יחד באדם טרם הלקח חוה ממנו כמדובר:

עוד ירמוז טעם אל מה שהאיש יאות יחזר אחר האשה, ולא יתהפך לחזר החלק אחר הכל, וזהו "על כן" שמאיש לוקחה, אבידתו היא, וילך ויחזר "וידבק" כמו שהיתה כבר "אשתו" ואיבד אותה. ועוד לנו דרך אחרת על הקרא אבדתו, שבזווג ראשון למעלה אמרו בת פלוני לפלוני שהוא עיקר, ואיבדה אחר הולדו, ומחזר אחריה:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר האדם זאת הפעם. בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירים ודם, והפליגה וחזר ובראה לו פעם שניה; הדא הוא דאמר: זאת הפעם. דבר אחר: שעתידה להקיש עלי כזוג, כמה דאת אמרת: "פעמון זהב"; זאת היא שמפעמתני כל הלילה. מפני מה אין כל החלומות מייגעין את האדם, וזו מייגעת את האדם? שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום.

עצם מעצמי ובשר מבשרי. נשא אדם אחת מקרובותיו, עליו הוא אומר: עצם מעצמי ובשר מבשרי.

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.

לזאת יקרא אשה כי מאיש. רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם; ומשבנה לו עזר, נקרא שמו איש, והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם: אם הולכין הן בדרכי, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה; ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש, והאש אוכלת אש, "כי אש היא עד אבדון תאכל".

לזאת יקרא אשה כי מאיש. מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. כשם שניתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש; שמעת מימיך אומר "גיני גיניא", "אנתרופי אנתרופיא", "גבר גברתא"? אלא "איש ואשה"; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לזאת:    ב' במסורה. הכא; ואידך: "אף לזאת יחרד לבי" (איוב לז, א), לומר שחוה היתה לחרדת אדם:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

זאת הפעם מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה וכו'. צריכין אנו לומר שנתעברו קודם לכן דאם לא כן היו נעקרות בביאת אדם כדאיתא בגמ' דע"ז גוי חס על בהמתו שלא תעקר ואולי היה דרך נס:

<< · מ"ג בראשית · ב · כג · >>