מ"ג בראשית ב כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ב · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסֵיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתְיַהּ לְוָת אָדָם׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יַת עִלָאָה דְנָסַב מִן אָדָם לְאִיתְּתָא וְאַתְיָהּ לְוַת אָדָם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויבן" - כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה שלא יכביד משאו על קירותיו

"ויבן את הצלע לאשה" - להיות אשה כמו (שופטים ח) ויעש אותו גדעון לאפוד להיות אפוד

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן — מהבניין הכבד, גם מהבניין הקל, כמו "ויפן" (שמות ב יב); "ויקץ" (שופטים טז כ):

ויבאה — חשב בהקיצו בראותו אותה כי הובאה אליו כאשר הובאו הבהמות, והכתוב דיבר על מחשבתו; וכן: "והאנשים רדפו אחריהם" (יהושע ב ז). או נבנתה חוץ לגן ואחרי כן הובאה אליו. וכאשר הסתכל, ידע שנגזרה ממנו, כי צלעו האחת עם בשרה איננה, והרגיש שבשר אחר הובא בו:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן ה' אלהים. שם מלא על עולם מלא, וכשם שנאמר באדם וייצר ה' אלהים שם מלא על עולם מלא והוא כלול מן הנקבה וכח הנקבה גנוז בו כן הנקבה כלולה מן הזכר וכח הזכר גנוז בה. וזהו שכתוב (בראשית מו טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב יחס הבנים לנקבה להורות כי כח הזכר נגנז בנקבה, וזהו (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, ויחס הנקבה לזכר הוא שכתוב (בראשית מו טו) ואת דינה בתו, להורות כי כח הנקבה גנוז בזכר.

ומזה תמצא שני מאמרות בבריאת אדם וחוה והם מכלל עשרה מאמרות פרטיים שתמצא במעשה בראשית חוץ מבראשית שהוא מאמר כללי ושני מאמרות אלו הן ויאמר אלהים נעשה אדם, ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, והבן זה כי המאמר בבריאת חוה מאמר עשירי הוא.

ויש שמונין עשרה מאמרות חמשה בשלשה ימים ראשונים וחמשה בשלשה אחרונים ולפי זה לא יהיה בכללן מאמר הנה נתתי לכם, אבל העיקר אצלנו כי בראשית מאמר הוא ונעשה אדם תשיעי ומאמר לא טוב עשירי ואין בכללן מאמר פרו ורבו ולא הנה נתתי לכם.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כא – כה)    למה נבראה חוה מצלעותיו ולא נבראה כשאר בע"ח. ולמה הפיל עליו תרדמה. ומז"ש זאת הפעם היל"ל זאת האשה עצם מעצמי. שמשמע שבא להוציא פעם אחר. ולמה לא קראה אדמה משם אדם. ועוד הלא בנקבות שאר בע"ח יאמר ג"כ פר פרה כבש כשבה הגם שלא נבראו מצלעות הזכר. ואיך הוציא מזה שיעזוב איש את אביו ואמו וכו'. ולמה לא התבוששו בהיותם ערומים. ומ"ש שניהם האדם ואשתו הוא לשון מיותר:

(כא - כב) "ויפל ה' אלהים תרדמה" היא השינה העמוקה כדי שלא ירגיש בכאב הפרוק, "ויקח אחת מצלעותיו" כי אדם וחוה נבראו דבוקים יחד זה בצד זה, כל אחד בצלע רעהו, והפריד ה' את חוה ובנה בנין גופה שתהיה ראויה להיות אשה, וע"כ לא אמר ויעש או ויצר כי כבר היתה עשויה, והוא כבונה בנין מאבנים שהאבנים כבר עשוים. וע"ד המושכל אחר שרצה ה' שאדם ישמש רק בשכל העיוני וחוה תשמש בשכל המעשי, וחלקו משכל המעשי ניתן לחוה, וע"כ אמרו חז"ל ויבן לשון בינה שנתן בינה באשה יותר מבאיש היינו בשכל המלאכותי, והיה צריך שירדם אדם אז שאז אין השכל העיוני פועל, וכשנפרדה חוה מגופו לא קבלה חלק משכל העיוני שנרדם אז רק משכל המעשי, וע"ז אמר ויסגור בשר תחתנה. שמלבד שיכוין שסגר מקום החתך, ירמוז כי הגם שנשמת אדם היתה נפרדת מגופו לגמרי כשכל הנפרד מחומר, שכלה של חוה היה סגור בבשר וקשור בחומריות יותר כדי שיוכל לעסוק במלאכה ובענינים חומריים:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן ה' אלהים את הצלע. כוחלת אסור בשבת משום כותבת. גודלת ופוקסת משום בונה, דכתיב: ויבן את הצלע; מלמד שקילעה הקב"ה לחוה. ולא תעביר שרק על פניה, מפני שצובעת.

תמן תנינן: בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל י"ב שנה. בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל י"ג שנה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים; דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. ואידך? ההוא מבעיא ליה לכדרבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה וכו'. ור' אלעזר בר' שמעון מאי טעמא? מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסה בו ערמומית תחילה:

ויבן. קישטה ככלה והביאה לו. את סבור שמתחת חרוב אחד או מתחת שקמה אחת הביאה לו? אלא משקישטה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו, הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה" וגו', ועשה לו כתלים של זהב וקתדראות של אבנים טובות ומרגליות.

ויבן. התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה: אשה צנועה. ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עינים". ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת". ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל". ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה". ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר: "ותדבר מרים".

ויביאה אל האדם. טובוי לקיריא דמלכא שושביניה.

<< · מ"ג בראשית · ב · כב · >>