ביאור:בבלי שבת דף יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

אקפח [1] את בני [2] שזו הלכה מקופחת: ששמע השומע וטעה: האיכר עובר ומרדעו על כתפו, ואיהל צדו אחת על הקבר - טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת [3] [עד כאן דברי התוספתא אהלות פ"טו מ"ט];

תוספות ד"ה ששמע השומע וטעה כו' טמאוהו משום כלים המאהילים על המת: פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב משום דנגע בכלים המאהילים שהן טמאין טומאת שבעה, כדין הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב מדאורייתא;

וקשה למה טעה השומע והיה סבור שטמאוהו טומאת ז'?: כיון דדבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב!? ועוד: דמן התורה האיכר טמא טומאת ז' משום טומאה בחבורים, דיקרב בדיקרב בחבורים טמא ז' מדאוריי', כדאמר בפ"ב דע"ז [דף לז: ושם], ואפילו בחבורים על ידי אהל טמא טומאת ז', כדמוכח בריש אהלות [פ"א מ"ג]!?

לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחבורים, והשומע טעה לפי שאינו פשוט כל כך דין טומאה בחבורים, והיה סבור דמשום אהל טמאוהו כיון שיש בהקיפו טפח; לכך שנה 'כל המטלטלין מביאין טומאה לטמא כל אשר תחתיו משום אהל בעובי המרדע'.

אמר רבי עקיבא: אני אתקן שיהו דברי חכמים [4] קיימים, שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן בעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח [5]' ואמר רבי ינאי: ומרדע שאמרו [6] - אין בעביו טפח [7] ויש בהיקפו טפח, וגזרו על היקפו משום עביו.

תוספות ד"ה אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין שיהו כל המטלטלין מביאין טומאה על האדם הנושאן בעובי המרדע - משום אהל, לטמאו טומאת שבעה אפילו היכא דלא שייך טומאה בחבורים, כגון שיש סודר מפסיק בין המרדע לבשרו: שהסודר טמא טומאת שבעה משום חבורים, דהיינו חבורי אדם במת, והאדם אינו טמא אפילו מדרבנן אלא טומאת ערב דטמא מדאורייתא, כדמוכח בפאר 'שלשה מינין' [נזיר דף מב ב ושם]: גזרו שיהא אדם טמא טומאת ז' משום אהל, שלא יטעו אותם שאין יודעים דין טומאה בחבורים ויאמרו שטמא טומאת ערב משום אהל כיון שיש בהיקפו טפח, אם כן אתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב! לכך גזרו שיהא טמא ז' כאדם המיטמא באהל, שלא חלקו אפילו יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ד' ויהא אדם רביעי או חמישי או יותר, ואפילו אם המטלטלין פשוטי כלי עץ שאינן בני קבולי טומאה, דלא שייכא בהם טומאה בחבורים! ודוקא בעובי המרדע שיש בהיקפו טפח, אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שהיא משום אהל, ואף על פי שלא ידעו טומאה בחבורים - לא יטעו אלא ישאלו הטעם.

תוספות ד"ה ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. כיון דליכא בהן שום טומאה בחבורין - בעי אהל חשוב כבשאר דברים;

וא"ת למה טמאוהו ז' משום חבורים לר' טרפון? והא מרדע - פשוטי כלי עץ הוא, ולא מקבל טומאה, דהא ע"כ איירי שאין הדרבן בתוך המרדע: שאם יש דרבן בתוכו - היה מטמא אפילו בכל שהוא כל מה שתחתיו, דחרב הרי הוא כחלל אפילו ע"י אהל, כדמוכח בריש אהלות, וכל הפסוק דבחלל חרב - דרשינן ליה בטומאת אהל בנזיר פרק 'כהן גדול' [דף נג:]!

אור"ת דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדעת, ולא הוי בית קיבול העשוי למלאות שאין קובעין אותו שם, אלא פעמים מניחין ופעמים מסירין; וכן מוכח במסכת כלים דחשיב בית קבול, דתנן [כלים פ"כה מ"ב] המרדע יש לו אחורים ותוך; והא דתנן בפ"ט דכלים [משנה ו] כוש שבלע צינורא, ומלמד שבלע דרבן כו', היו טהורים ונכנסו לאהל נטמא פירוש: הדרבן לבדו; נגע בהן ככר של תרומה טהור משמע דמלמד חשוב פשוטי כלי עץ, לכך טהור ככר של תרומה שנגע במלמד: שהמלמד לא קיבל טומאה מן הדרבן, ומלמד ומרדע - מסתמא הכל אחד;

ואור"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן אחר כך ישבר בית קבולו, ולכך לא חשיב תו בית קבול.

ולרבי טרפון, דאמר אקפח את בני שהלכה זו מקופחת [8] - בצרו להו!?

אמר רב נחמן בר יצחק: אף בנות כותים נדות מעריסתן - בו ביום גזרו, ובאידך [9] סבירא ליה [10] כרבי מאיר [11].

ואידך [גזרות מי"ח דבר; שהרי עד כה נמנו רק שתים עשרה]?

'הבוצר לגת: שמאי אומר הוכשר, הלל אומר לא הוכשר.

אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה [12]? אמר לו: אם תקניטני - גוזרני טומאה אף על המסיקה!

תוספות ד"ה גוזרני טומאה אף על המסיקה. פי' הר"ר פורת דלהכי לא גזרו על המסיקה: דגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות לא שייך בזיתים, דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה;, והא דתנן במסכת מכשירין [פ"ו מ"ה] 'מוהל השמן כשמן' - י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה: לאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג', ואתיא כר' יעקב דריש 'חבית' [(לקמן קמד:)]; אבל מוהל היוצא ע"י מסיקה - אפילו רבי יעקב מודה דטהור; וכן גזירה דנושכות: ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור - נמי לא שייך בהן; והשתא אתי שפיר דתניא לקמן בריש 'חבית' [דף קמה. ושם] 'המפצע בזיתים לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם או לא – הוכשר'.

נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס [13] – יכנס, והיוצא אל יצא [14];

ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל [15] כיום שנעשה בו העגל' וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו.

מאי טעמא [16]?

אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות [17].

הניחא למאן דאמר [18] 'כלי טמא חושב משקין [19]' – שפיר, אלא למאן דאמר 'אין כלי טמא חושב משקין' מאי איכא למימר?

  • תוספות מסכת שבת דף יז/א ד"ה הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה.

[בתוספתא] דמכשירין [פ"ד מ"ה] גבי עריבה שירד דלף לתוכה בית שמאי אומר הרי זה בכי יותן כו' במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים הרי זה בכי יותן דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה - בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינו בכי יותן:

מדוע רש"י אינו יודע היכא, ותוספות מצטטים משנה – או תוספתא?

וזו לשון התוספתא שבידנו: תוספתא מכשירין פרק ב משנה ב

עריבה שירד דלף לתוכה הניתזין והצפין בכי יותן

נטלן לשופכן ב"ש אומרים בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן

בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודין שהוא בכי יותן דברי ר"מ

ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב"ש אומרים הרי הן בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן.

ולשון המשנה:

מכשירין פרק ד משנה ה:

ערבה שירד הדלף לתוכה, הנתזין והצפין אינן בכי יתן.

נטלה לשפכה, בית שמאי אומרים, בכי יתן. בית הלל אומרים, אינן בכי יתן.

הניחה שירד הדלף לתוכה, הנתזין והצפין, בית שמאי אומרים, בכי יתן. בית הלל אומרים, אינן בכי יתן.

נטלה לשפכה, אלו ואלו מודים שהן בכי יתן.

לפיכך ברור שמראה המקום בתוספות הוא מוטעה, והוא מראה את המקום במשנה של דין עריבה שירד הדלף לתוכה, אך שם אין דין של כלי טמא שנוכל לומר שסוברים 'כלי טמא חושב משקין'; והמקום הנכון הוא בתוספתא מכשירין פ"ב מ"ב, ובידוע שהתוספתא שלנו לא היה התוספתא שהיה לפני רש"י.

אלא אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות [20].

רבא אמר: גזירה משום הנושכות [21], דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו ומזלף על גבי ענבים, ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם!

ואידך [גזרות מי"ח דבר; שהרי עד כה נמנו רק שלש עשרה]?

אמר


עמוד ב

טבי [22] רישבא [23] אמר שמואל: אף 'גידולי תרומה [24] - תרומה' בו ביום גזרו;

מאי טעמא?

אמר רבי חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל [25].

אמר רבא: אי דחשידי להכי - אפרושי נמי לא ליפרשו!

אלא אמר רבא: ישראל, כיון דאפשר למעבד חטה אחת [26], כדשמואל, ולא קעביד [וכי לא יעשה כן ויפטר]? – [לפיכך] הימוני מהימני!

אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן [27] דילמא משהי לה גביה [28] ואתי לידי תקלה [29].

ואידך [גזרות מי"ח דבר; שהרי עד כה נמנו רק ארבע עשרה]?

אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אף מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לנכרי [30] בו ביום גזרו.

ואידך [גזרות מי"ח דבר; שהרי עד כה נמנו רק חמש עשרה]?

אמר באלי אמר אבימי סנוותאה [31]: פתן [16] ושמנן [17] ויינן [18] ובנותיהן - כולן מי"ח דבר הן [32]

הניחא לרבי מאיר [33], אלא לרבי יוסי [שמוציא מהמנין את השוכח כלים בחצר [דף טז,ב, במשנה במקואות פ"ד מ"א]] שבסרי הויין?

איכא הא דרב אחא בר אדא, דאמר רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק [34]: גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן.

'על פתן משום שמנן'? מאי אולמיה דשמן מפת?

אלא גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר [35], [36] ועל דבר אחר [37] משום דבר אחר.

מאי 'דבר אחר'?

אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה [38], שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.

אי הכי לרבי מאיר נמי תשסרי הויין?

אוכלין וכלים שנטמאו במשקין - בחדא חשיב להו.

משנה:

בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסמנים [39] וכרשינין [40] אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין [41];

בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור [42] אלא כדי שיהבילו [43] מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין [44], ובית הלל מתירין [45];

בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין;

בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו [46] ואין מגביהין עליו [47] אלא כדי שיגיע למקום קרוב [48], ובית הלל מתירין;

בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם

הערות[עריכה]

  1. ^ אקברם לשון חיתוך וקיצור
  2. ^ מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו
  3. ^ כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו; הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת: שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו, דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה 'אהל' להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים, אבל לגבי דידיה - בכל שהו! וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה, וזה שנגע בו – ראשון; והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא שבעה ולטעון הזייה
  4. ^ שאומרים עובי המרדע מביא טומאה
  5. ^ יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם, כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה - גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם, גזירה הקיפו משום עביו: דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש, והוא לא נגע במת - כסבור שמשום אהל אתה מטמאו, ומשום שיש בהיקפו טפח; וכיון דלא מטמאת ליה טומאת שבעה, אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב; אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל - אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח; רבי עקיבא מילתייהו דרבנן פריש
  6. ^ דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם
  7. ^ דאם כן הוי אהל דאורייתא
  8. ^ דאמר לא גזרו שום גזירה, אלא בדין תורה, דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע
  9. ^ ד'מניח כלים'
  10. ^ רבי טרפון
  11. ^ דחשיב ליה בי"ח דבר, ואפיק הא, ועייל הך דבנות כותים
  12. ^ מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים, דקאמרת הוכשר, ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים
  13. ^ לבית המדרש
  14. ^ לפי שהיו רוצין לעמוד במנין
  15. ^ לפי שהלל נשיא וענוותן
  16. ^ [גזרו ש]הוכשר? הא לא ניחא ליה בההיא משקה, דנפיק וקאזיל לאיבוד
  17. ^ דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר, הואיל וטומאתו והכשרו כאחת
  18. ^ לא ידענא היכא*
  19. ^ להכשיר אוכל שבתוכו, ואף על גב דלא אחשביה הוא
  20. ^ כיון דלא אזיל לאיבוד - ניחא ליה ליציאתו
  21. ^ אשכולות הנושכות זו את זו, וכשבא להפרידן - נסחט המשקה עליהן; וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה - מכשר
  22. ^ שם האיש
  23. ^ פורס נשבין לצוד חיה ועוף
  24. ^ אם זרעה, ואפילו דבר שזרעו כלה, כגון תבואה וקטנית
  25. ^ ועינו צרה ליתנה לכהן, וזורעה לבטלה מתורת תרומה
  26. ^ מן הכרי
  27. ^ שאסורה באכילה, ובא לזורעה, וגזור שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן
  28. ^ עד זמן זריעה
  29. ^ למיכל בטומאתה
  30. ^ ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות
  31. ^ שם מקום
  32. ^ במסכת עבודה זרה פרכינן: בנותיהן דאורייתא נינהו!? [עוד קשה:] והא כולהו חדא היא: דגזרו על פיתן משום שמנן, ועל שמנן כו', כדלקמן.
  33. ^ דמנו להו להא דמניח כלים תחת הצינור הוו להו שמנה עשרה: תשעה דפסלי תרומה, ואין קורין ואין פולין - הא חדסר; פשו להו שבעה: צינור, ומרדע, ובנות כותים, ובוצר, וגידולי תרומה, ונותן כיסו, ופיתן ושמנן = חדא
  34. '^ דמוסיף רב יצחק אדאבימי [בהמשך: על דבר אחר משום דבר אחר’]
  35. ^ עבודה זרה
  36. ^ ועוד גזרו
  37. ^ שלא הוזכר כאן
  38. ^ ואפילו אינו זב
  39. ^ לצבע
  40. ^ למאכל בהמה; בינ"א בלע"ז
  41. ^ משנתן את המים מבעוד יום
  42. ^ ארישב"א, והן אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה לתנור, ומתלבן
  43. ^ שיתחממו
  44. ^ הצבע; שיקלוט מבעוד יום
  45. ^ לתתה מבעוד יום והיא קולטת כל הלילה
  46. ^ על החמור
  47. ^ משאוי על כתיפו, דנראה כמסייעו להוליך בשבת
  48. ^ כלומר: שיהא המקום קרוב שיוליכנו שם מבעוד יום