ביאור:בבלי שבת דף צ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'במיני מתיקה שנו ^[1], הואיל וראויין למתק קדירה ^[2]'; טעמא דחזו למתק את הקדירה, הא לאו הכי – לא ^[3]; הכא נמי חזו למתק.

קליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן:

ורמינהי 'המוציא סמנים שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא ^[4]' הא איתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע בהן דוגמא ^[5] לאירא ^[6].

מי רגלים - תנא: מי רגלים עד בן ארבעים יום.

נתר – תנא [תוספתא נדה פ"ח מ"י [צוקרמאנדל]] : 'נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין ^[7]'.

בורית - אמר רב יהודה: זה חול.

והתניא: הבורית והחול?

אלא מאי 'בורית'? – כבריתא ^[8].

מיתיבי [דומה ושונה מתוספתא שביעית פ"ה מ"ה [ליברמן]]: 'הוסיפו עליהן ^[9] החלביצין ^[10] והלעינון ^[11] והבורית והאהל', ואי סלקא דעתא כבריתא - כבריתא מי איתא בשביעית? והתניא [דומה לשביעית פ"ז מ"ב]: זה הכלל: כל שיש לו עיקר ^[12] - יש לו שביעית, ושאין לו עיקר - אין לו שביעית!

אלא מאי 'בורית'? – אהלא.

והתניא והבורית ואהלא?

אלא תרי גווני אהלא.

קימוליא - אמר רב יהודה: שלוף דוץ ^[13].

אשלג - אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא, ואמרו לי: 'שונאנה' שמיה, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא, ומפקי ליה ברמצא דפרזלא ^[14].

משנה:

פלפלת כל שהוא ^[15], ועטרן כל שהוא;

מיני בשמים ^[16] ומיני מתכות ^[17] - כל שהן;

מאבני המזבח, ומעפר המזבח, מקק ספרים ^[18], ומקק מטפחותיהם - כל שהוא שמצניעין אותן ^[19] לגונזן ^[20].

רבי יהודה אומר: אף המוציא משמשי עבודה זרה - כל שהוא, שנאמר: (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם [למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך]. ^[21].

גמרא:

פלפלת כל שהוא למאי חזיא ?

ריח הפה.

עיטרן כל שהוא למאי חזיא?

לצילחתא ^[22].

מיני בשמים כל שהן:

תנו רבנן: 'המוציא ריח רע ^[23] - כל שהוא; שמן טוב - כל שהוא; ארגמן ^[24] - כל שהוא ^[25]; ובתולת הוורד ^[26] - אחת.

מיני מתכות כל שהן ^[27] - למאי חזו?

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן.

הרי עלי ברזל -.

לכליא עורב -.

ממעה כסף -.

צנורא - מזלג קטן, [כעין] שטוין בו זהב, ולבדק הבית למאי חזי.

שמוחטין בו פתילות - ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכן, מוקיי"ר בלעז +לקנח, לנגב+.

תנו רבנן [תוספתא מנחות פ"יב מ"טו [צוקרמאנדל]]: 'האומר: "הרי עלי ברזל ^[28]": אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה;

למאי חזיא?

אמר רב יוסף: לכלייא עורב ^[29];

ואיכא דאמרי: אחרים אומרים: לא יפחות מכלייא עורב,

וכמה?

אמר רב יוסף: אמה על אמה.

נחשת - לא יפחות ממעה כסף ^[30].

תניא: 'רבי אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת'.

למאי חזיא?

אמר אביי: שמחטטין בה את הפתילות ומקנחין הנרות.

מקק ספרים ומקק מטפחת:

אמר רב יהודה: מקק דסיפרי תכך דשיראי ואילא דעינבי ופה דתאני והה דרימוני ^[31] - כולהו סכנתא ^[32].

ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דרבי יוחנן, הוה קאכיל תאיני;

אמר ליה: "רבי! קוצין יש בתאנים!" ^[33]

אמר ליה: קטליה ^[34] פה לדין [התולעת פה הרג את התלמיד הזה].

משנה:

המוציא קופת הרוכלין ^[35], אף על פי שיש בה מינין הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת ^[36];

זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ^[37]: רבי יהודה בן בתירה אומר: חמשה;

(שבת צ ב)

המשך המשנה

זרע קישואין ^[38] – שנים ^[39]; זרע דילועין – שנים; זרע פול המצרי – שנים;

חגב חי טהור - כל שהוא ^[40]; מת ^[41] – ^[42]כגרוגרת;

צפורת כרמים - בין חיה בין מתה - כל שהוא: שמצניעין אותה לרפואה ^[43].

רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ^[44].

גמרא:

ורמינהי [שבת פ"ח מ"ה]: 'זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב ^[45] - דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא'.

אמר רב פפא: הא דזריע ^[46], ^[47] הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ^[48].

זרע קישואין:

תנו רבנן: 'המוציא גרעינין ^[49]: אם לנטיעה – שתים; אם לאכילה - כמלא פי חזיר; וכמה 'מלא פי חזיר'? – אחת;

אם להסיק - כדי לבשל ביצה קלה ^[50];

אם לחשבון ^[51] – שתים;

אחרים אומרים: חמש ^[52].

תנו רבנן: 'המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה – חייב, שמצניעין אותן לנישבין ^[53]

מקשה של חזיר ^[54] – אחת ^[55];

צורי דקל ^[56] – שתים ^[57];

תורי דקל ^[58] – אחת ^[59].'

ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא:

מאי ציפורת כרמים?

אמר רב: פליא ביארי ^[60].

אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ^[61], ועבדי לה לחוכמא ^[62]: אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא ^[63] דנחשא [שפופרת עשוי נחושת] וחתים לה בשיתין גושפנקי ^[64], ותלי לה באיברא דשמאלא ^[65]; וסימניך (קהלת י ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ^[66], וחכים כמה דבעי, וגמר כמה דבעי, ואכיל ליה לאידך פלגא ^[67], דאי לא ^[68] - מיעקר תלמודו ^[69]!

רבי יהודה אומר אף המוציא [חגב חי טמא - כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו]:

ותנא קמא סבר ^[70] לא ^[71]; מאי טעמא? - דילמא אכיל ליה ^[72].

אי הכי - טהור ^[73] נמי ^[74], דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא ^[75] אפומיה; אמר ליה: שקליה, דלא לימרו 'מיכל קאכיל ליה וקעבר משום (ויקרא יא מג) בל [אל] תשקצו את נפשותיכם [בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם]’!

אלא ^[76] דילמא מיית ואכיל ליה ^[77];

ורבי יהודה?

אי מיית - קטן ^[78] מיספד ספיד ליה ^[79].

הדרן עלך אמר רבי עקיבא

שבת פרק עשירי המצניע

משנה:

המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא ^[80], וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו ^[81];

חזר והכניסו ^[82] - אינו חייב ^[83] אלא כשיעורו ^[84].

גמרא:

למה ליה למיתני 'המצניע'? ליתני 'המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא' ^[85]?

אמר אביי: ^[86] הכא במאי עסקינן ^[87]? - כגון שהצניעו ^[88] ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא ^[89]

הערות

^ במיני מתיקה עסקינן
^ שכולן מיני מתיקת קדירה
^ , אבל מין אחר - אין מצטרף, ומתניתין לא מפליג
^ מעט צמר, שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבעל הבית: "כזה תחפוץ, או כזה?" והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי, ושיעורה מועט
^ כלומר: מעט, כעין שמראין לדוגמא, לומר: "רוצה אתה בזה?"
^ ומתניתין בשאינן שרויין, והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן
^ מקום
^ גפרית
^ לענין שביעית
^ לטרו"ן [מרור קוצני]
^ לענה
^ שנשרש בארץ; ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במסכת עבודה זרה - דבר שאין לו שורש הוא, כמו זה, ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א [אורן]
^ לא איתפרש, אבל כך שמו
^ פוריידור"א של ברזל [מכשיר מחודד עשוי ברזל]
^ ואינו פלפל שלנו; ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי
^ לריח טוב
^ ראוי לדרבן קטן
^ אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק
^ 'לרפואה' לא גרסינן
^ שכל דבר קדש טעון גניזה
^ 'מאומה' - אלמא אחשביה קרא לאיסורא, והא דתנן
עמוד ב
: 'כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה - דלא כרבי יהודה
^ כאב חצי הראש
^ שמעשנין בהן חולין ותינוקות, כגון חלטית, להבריח מעליו מזיקין
^ צבע שצובעין בו ארגמן
^ וטעמא לא איתפרש, ולי נראה: שגם הוא ראוי להריח
^ עלה של וורד בחור
^ מתניתין היא
^ לבדק הבית
^ טבלאות של אמה היו עושין, והן חדין כסכין סביבותיהם, ומסמרין חדין בכולן, ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב
^ נחשת שוה מעה כסף
^ כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין, וחלוקין בשמותיהם: תכך איילא פה הה
^ לאוכלן
^ היה תולעת יושב ונוקב בגרונו, ודומה שהוא קוץ.
^ הרגו
^ מוכרי בשמים לקישוטי נשים, ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים
^ דכולה - חדא הוצאה היא
^ דאף על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני - כיון דלזריעה קיימי - בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב
^ חשוב הוא
^ וחייב בשני גרגרין
^ שמצניעין אותו לקטן לשחק בו, כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתניתין
^ הרי הוא כשאר אוכלין
^ וחייב ב
^ לקמיה מפרש מאי היא, ומאי רפואתו
^ ותנא קמא מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור, ומיהו אטמא פליג: דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה, כדלקמן
^ אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב
^ מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד, ואדם טורח לזבל אחד מהם
^ אבל
^ אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד
^ גרעיני תמרה
^ כגרוגרת מביצה, שהיא קלה לבשל, וזו של תרנגולת
^ כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט
^ דעד ארבע כללות חשיב איניש ולא מינשי [ואינו שוכח], ואין צריך לתת סימן; אבל חמש - מינשי, ומותיב סימנא לכולהו
^ לצוד עופות, ובלעז ליצ"ש [מלכודת לעוף]
^ נימין קשין שבשדרה של חזיר
^ דחזיא לאושכפי: לתת בראש המשיחה של תפירה
^ נצרים קלופים לעשות סלים
^ לשתי בתי נירין
^ דקין מצורי, והן מן הסיב הגדל סביבותיו
^ ולא ידעתי למאי חזי
^ כך שמו
^ בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב אחד, שגדל סביבותיו וכורכו
^ לפתוח הלב
^ קנה
^ חותמות; שיתין לאו דוקא, אלא מכסהו כסויין הרבה, כגון: זפת ושעוה על גבה ואדמה
^ בזרוע השמאלי
^ כגון זה, שצריך לפקח לב לשמאלו
^ בתר דאחכים
^ אכיל ליה, אלא שדי ליה
^ וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו
^ חגב טמא
^ לא מצנעין ליה לקטן לשחק
^ ואפילו למאן דאמר 'קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו להפרישו' - מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (ספרא שמיני פרשתא י פרק יב משנה ביבמות קיד,א) לא תאכלום (ויקרא יא מב) - לא תאכילום: להזהיר גדולים על הקטנים
^ חי
^ דילמא אכיל ליה; ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה - אית ביה מיהא משום 'בל תשקצו' [במסכת מכות (טז,ב)] , כדרב כהנא
^ מין חגב טהור
^ לאו משום דחייש דילמא אכיל ליה חי, אלא
^ וקאכיל טמא, אבל טהור - שפיר דמי
^ תינוק
^ ולאו אורחיה למיכליה
^ דהא אחשביה
^ בכל אחד שיעור המפורש לו: בזרעונין - חמשה, זרע קישואין או דילועין או פול המצרי - שנים, ובשאר דברים, כגון יין או אוכלין או גמי - כשיעור המפורש ב'כלל גדול' וב'המוציא'
^ זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם חזר ונמלך שלא לזורעו, והכניסו
^ בהכנסה זו
^ אלא אם כן יש בו שיעור שלם: דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו - ביטל מחשבתו, והרי הוא ככל אדם
^ ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי: דהא דבעינן שיעורא - היינו טעמא, כדאמרן: שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, הלכך: מוציא סתם - פטור, עד שיהא בו שיעור; אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה - בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה
'^ ודאי מוציא לזריעה חייב, ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא, ומתניתין דבעי מצניע, במוציא סתם קאמר, כגון לטלטלו מבית לבית, דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו, ואם תאמר: כבר שנו ב'כלל גדול' (שבת פ"ז מ"ג, דף עה,ב): כל שאינו כשר להצניע ... אינו חייב אלא [ה]מצניע[ו]’, הא מצניע - חייב
^ דאיצטריך למתנייה
^ האי מצניע לזרע, או לדוגמא
^ לטלטלו מבית לבית

[1] במיני מתיקה עסקינן

[2] שכולן מיני מתיקת קדירה

[3] , אבל מין אחר - אין מצטרף, ומתניתין לא מפליג

[4] מעט צמר, שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבעל הבית: "כזה תחפוץ, או כזה?" והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי, ושיעורה מועט

[5] כלומר: מעט, כעין שמראין לדוגמא, לומר: "רוצה אתה בזה?"

[6] ומתניתין בשאינן שרויין, והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן

[7] מקום

[8] גפרית

[9] לענין שביעית

[10] לטרו"ן [מרור קוצני]

[11] לענה

[12] שנשרש בארץ; ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במסכת עבודה זרה - דבר שאין לו שורש הוא, כמו זה, ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א [אורן]

[13] לא איתפרש, אבל כך שמו

[14] פוריידור"א של ברזל [מכשיר מחודד עשוי ברזל]

[15] ואינו פלפל שלנו; ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי

[16] לריח טוב

[17] ראוי לדרבן קטן

[18] אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק

[19] 'לרפואה' לא גרסינן

[20] שכל דבר קדש טעון גניזה

[21] 'מאומה' - אלמא אחשביה קרא לאיסורא, והא דתנן
עמוד ב
: 'כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה - דלא כרבי יהודה

[22] כאב חצי הראש

[23] שמעשנין בהן חולין ותינוקות, כגון חלטית, להבריח מעליו מזיקין

[24] צבע שצובעין בו ארגמן

[25] וטעמא לא איתפרש, ולי נראה: שגם הוא ראוי להריח

[26] עלה של וורד בחור

[27] מתניתין היא

[28] לבדק הבית

[29] טבלאות של אמה היו עושין, והן חדין כסכין סביבותיהם, ומסמרין חדין בכולן, ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב

[30] נחשת שוה מעה כסף

[31] כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין, וחלוקין בשמותיהם: תכך איילא פה הה

[32] לאוכלן

[33] היה תולעת יושב ונוקב בגרונו, ודומה שהוא קוץ.

[34] הרגו

[35] מוכרי בשמים לקישוטי נשים, ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים

[36] דכולה - חדא הוצאה היא

[37] דאף על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני - כיון דלזריעה קיימי - בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב

[38] חשוב הוא

[39] וחייב בשני גרגרין

[40] שמצניעין אותו לקטן לשחק בו, כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתניתין

[41] הרי הוא כשאר אוכלין

[42] וחייב ב

[43] לקמיה מפרש מאי היא, ומאי רפואתו

[44] ותנא קמא מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור, ומיהו אטמא פליג: דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה, כדלקמן

[45] אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב

[46] מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד, ואדם טורח לזבל אחד מהם

[47] אבל

[48] אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד

[49] גרעיני תמרה

[50] כגרוגרת מביצה, שהיא קלה לבשל, וזו של תרנגולת

[51] כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט

[52] דעד ארבע כללות חשיב איניש ולא מינשי [ואינו שוכח], ואין צריך לתת סימן; אבל חמש - מינשי, ומותיב סימנא לכולהו

[53] לצוד עופות, ובלעז ליצ"ש [מלכודת לעוף]

[54] נימין קשין שבשדרה של חזיר

[55] דחזיא לאושכפי: לתת בראש המשיחה של תפירה

[56] נצרים קלופים לעשות סלים

[57] לשתי בתי נירין

[58] דקין מצורי, והן מן הסיב הגדל סביבותיו

[59] ולא ידעתי למאי חזי

[60] כך שמו

[61] בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב אחד, שגדל סביבותיו וכורכו

[62] לפתוח הלב

[63] קנה

[64] חותמות; שיתין לאו דוקא, אלא מכסהו כסויין הרבה, כגון: זפת ושעוה על גבה ואדמה

[65] בזרוע השמאלי

[66] כגון זה, שצריך לפקח לב לשמאלו

[67] בתר דאחכים

[68] אכיל ליה, אלא שדי ליה

[69] וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו

[70] חגב טמא

[71] לא מצנעין ליה לקטן לשחק

[72] ואפילו למאן דאמר 'קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו להפרישו' - מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (ספרא שמיני פרשתא י פרק יב משנה ביבמות קיד,א) לא תאכלום (ויקרא יא מב) - לא תאכילום: להזהיר גדולים על הקטנים

[73] חי

[74] דילמא אכיל ליה; ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה - אית ביה מיהא משום 'בל תשקצו' [במסכת מכות (טז,ב)] , כדרב כהנא

[75] מין חגב טהור

[76] לאו משום דחייש דילמא אכיל ליה חי, אלא

[77] וקאכיל טמא, אבל טהור - שפיר דמי

[78] תינוק

[79] ולאו אורחיה למיכליה

[80] דהא אחשביה

[81] בכל אחד שיעור המפורש לו: בזרעונין - חמשה, זרע קישואין או דילועין או פול המצרי - שנים, ובשאר דברים, כגון יין או אוכלין או גמי - כשיעור המפורש ב'כלל גדול' וב'המוציא'

[82] זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם חזר ונמלך שלא לזורעו, והכניסו

[83] בהכנסה זו

[84] אלא אם כן יש בו שיעור שלם: דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו - ביטל מחשבתו, והרי הוא ככל אדם

[85] ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי: דהא דבעינן שיעורא - היינו טעמא, כדאמרן: שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, הלכך: מוציא סתם - פטור, עד שיהא בו שיעור; אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה - בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה

[86] '^ ודאי מוציא לזריעה חייב, ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא, ומתניתין דבעי מצניע, במוציא סתם קאמר, כגון לטלטלו מבית לבית, דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו, ואם תאמר: כבר שנו ב'כלל גדול' (שבת פ"ז מ"ג, דף עה,ב): כל שאינו כשר להצניע ... אינו חייב אלא [ה]מצניע[ו]’, הא מצניע - חייב

[87] דאיצטריך למתנייה

[88] האי מצניע לזרע, או לדוגמא

[89] לטלטלו מבית לבית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]