ביאור:בבלי שבת דף ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים ^[1]: התם לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור, כי מנח ליה חייב ^[2]? הכא נמי לא שנא.

מי דמי?: התם כל היכא דמנח ליה - מקום חיוב הוא; הכא - אי מנח ליה בסטיו מקום פטור הוא!

אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ^[3]: התם, לאו אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות פטור, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות חייב? הכא נמי לא שנא.

מי דמי? התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא, לכולי עלמא מקום חיוב הוא ^[4]; הכא לכולי עלמא מקום פטור הוא!

אלא מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים: התם, לאו אף על גב דאי מנח ליה אצדי רשות הרבים פטור ^[5], וכי מנח ליה ברשות הרבים חייב ^[6]? הכא נמי לא שנא! [עיין תוספות ד"ה מידי דהוה אצידי ר"ה]

מתקיף לה רב פפא: הניחא לרבנן דאמרי צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי, אלא לרבי אליעזר <בן יעקב> דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי, מאי איכא למימר!?

אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא: אימור דשמעת לרבי אליעזר <בן יעקב>, דאמר: צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי - היכא דליכא חיפופי ^[7], אבל היכא דאיכא חיפופי ^[8] מי שמעת ליה ^[9]? ^[10]! הלכך להא דמיא.

אמר רבי יוחנן: ומודה בן עזאי בזורק ^[11].

תניא נמי הכי: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו – חייב, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד הזורק ואחד המושיט; בן עזאי אומר: המוציא והמכניס – פטור ^[12], המושיט והזורק – חייב.

תנו רבנן: 'ארבע רשויות לשבת ^[13]: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור;

ואיזו היא רשות היחיד?

חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר ^[14] שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה - זו היא רשות היחיד גמורה;

ואיזו היא רשות הרבים?

סרטיא ^[15], ופלטיא ^[16] גדולה, ומבואות ^[17] המפולשין ^[18] - זו היא רשות הרבים גמורה.

אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ^[19] ונסקל ^[20];

אבל ים, ובקעה ^[21], ואיסטוונית ^[22] והכרמלית ^[23] - אינה לא כרשות הרבים ^[24] ולא כרשות היחיד ^[25]: ואין נושאין ונותנין בתוכה ^[26], ואם נשא ונתן בתוכה – פטור;

ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס – פטור ^[27];

חצרות של רבים ^[28] ומבואות שאינן מפולשין ^[29]: עירבו ^[30] – מותרין ^[31], לא עירבו – אסורים ^[32].

אדם עומד על האיסקופה - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו ^[33], ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית ^[34], ואם נטל ונתן - שלשתן פטורים.

אחרים אומרים:

איסקופה משמשת שתי רשויות ^[35]: בזמן שהפתח פתוח – כלפנים; פתח נעול – כלחוץ; ואם היתה איסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה - הרי זו רשות לעצמה ^[36].'

אמר מר: זו היא רשות היחיד - למעוטי מאי?

למעוטי הא דרבי יהודה, דתניא: 'יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ^[37] - עושה

עמוד ב

לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ^[38] ונושא ונותן באמצע ^[39];

אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך.'

ואמאי קרו ליה גמורה?

מהו דתימא 'כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד ^[40], הני מילי לטלטל ^[41], אבל לזרוק ^[42] מודו ליה ^[43]' - קא משמע לן ^[44].

אמר מר: זו היא רשות הרבים למעוטי מאי?

למעוטי אידך דרבי יהודה, דתנן [עירובין פ"ב מ"ד]: 'רבי יהודה אומר: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן ^[45] - יסלקנה לצדדין ^[46]; וחכמים אומרים: אינו צריך ^[47].'

ואמאי קרו ליה גמורה? ^[48]

איידי דתנא רישא גמורה תנא נמי סיפא גמורה.

ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא: איזו היא רשות הרבים? – סרטיא, ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר?

אמר אביי: לא קשיא: כאן בזמן שישראל שרויין במדבר ^[49], כאן בזמן הזה ^[50].

או"ח שמה

אמר מר אם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד - ענוש כרת ונסקל;

בשוגג חייב חטאת - פשיטא ^[51]?

במזיד ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה.

הא ^[52] נמי פשיטא ^[53]?

הא קא משמע לן, כדרב, דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא ^[54], וכתוב בה: 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב אלא אחת ^[55]'.

איני! והתנן [שבת פ"ז מ"ב]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה: מנינא למה לי ^[56]? ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ^[57]!?

אלא אימא 'אינו חייב על אחת מהן ^[58]', ^[59] והא קא משמע לן ^[60]: הא ^[61] - מהנך דלא מספקן ^[62].

אמר מר אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים'; ובקעה אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים? והא תנן [טהרות פ"ו מ"ז]: הבקעה בימות החמה ^[63] רשות היחיד לשַׁבָּת ^[64] ורשות הרבים לטומאה ^[65]; בימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך ^[66]'?

אמר עולא: לעולם כרמלית הויא ^[67], ואמאי קרי לה 'רשות היחיד'? - לפי שאינה רשות הרבים.

רב אשי אמר:

הערות

^ יותר מארבע אמות
^ ואף על גב דאיפסיק הילוכא ביני וביני
^ אמות מצומצמות
^ אם יטלהו חוץ לארבע ויניחהו כאן, שהרי העבירו ארבע שלימות
^ כגון חצר שנפרץ לרשות הרבים, דהוי מקום המחיצה 'צדי רשות הרבים'
^ ופליגי בה רבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק 'כל גגות', ואמרי רבנן דלאו כרשות הרבים דמו, ואפילו הכי כי אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך שם – חייב!
^ כגון ההיא דעירובין
^ נועצים יתדות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרונות, ולא יחופו בכותל ויפילוהו
^ דהוי רשות הרבים
^ ואפילו הכי כי מפיק לרשות הרבים דרך שם - חייב
^ מחנות לפלטיא דרך סטיו - דחייב, דהא לא נח בכרמלית מידי
^ דמהלך כעומד, והא נח גופו בכרמלית
^ כולהו מפרש ליה
^ כותל
^ מסילה שהולכין בה מעיר לעיר
^ רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה
^ של עיר רחבים י"ו אמה
^ משני ראשיהן לפלטיא
^ בלא התראה
^ בהתראה
^ שדות הרבה; קנפני"א בלע"ז
^ שלפני החנויות, שיושבים שם סוחרים
^ לקמיה פריך: אטו כל הני: ים ובקעה - לאו היינו 'כרמלית' דקתני תנא לעיל?
^ דאינן דומין לדגלי מדבר: דלאו להילוכא דרבים עבידי
^ משום דדמיא לרשות הרבים: דאין להם מחיצות
^ כלומר: אין מטלטלין בהן אלא בתוך ארבע, משום דדומין לרשות הרבים, וגזרו בהן רבנן אטו רשות הרבים
^ וזו היא 'כרמלית' האמורה למעלה
^ שפתוחין לחצר בתים רבים, וחצר פתוחה לרשות הרבים, ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרשות הרבים
^ שראשו אחד סתום וחצרות פתוחין לו, ובני החצרות יוצאין דרך מבוי לרשות הרבים
^ כל הבתים של חצר יחד בפת; וכן לענין המבוי" אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד
^ להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי
^ מפני שהבית מיוחדת לבעליה, והחצר רשות לכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות אף על פי ששתיהן רשות היחיד; [וגזרו] לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים; והך מילתא - לאו מחילוק ארבע רשויות היא, דבין עירבו בין לא עירבו - רשות היחיד היא, והמוציא מתוכו לרשות הרבים - חייב
^ וזה 'מקום פטור' שהוזכר למעלה, שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ארבעה, לקמן, ובטל אצל רשות היחיד ואצל רשות הרבים
^ דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים; וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים
^ פעמים שהיא משמשת בתורת רשות היחיד, ופעמים כרשות הרבים; ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא
^ אף על פי שהיא מרשות היחיד, כדאמרינן לעיל בגדר גבוה עשרה ורחב ארבעה - הויא רשות בפני עצמה, ואין מוציאין מן הבית לתוכה; ולקמן מפרש טעמא
^ זו כנגד זו
^ בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא
^ דקסבר רבי יהודה: שתי מחיצות הוו רשות היחיד מדאורייתא, והא איכא שתי מחיצות מעלייתא: מחיצות של שני בתים
^ בברייתא ואמרי 'אין מערבין רשות הרבים בכך' למהוי רשות היחיד
^ שיהא מותר לטלטל בתוכה, כדקתני 'אין מערבין רשות הרבים בכך': דגזור בה משום דדמי לרשות הרבים
^ שהזורק מרשות הרבים לתוכה
^ דחייב, דשתי מחיצות – דאורייתא, ושם רשות היחיד עליה
^ גירסת רש"י: קא משמע לן גמורה, כלומר: זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה: שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ, וכן גדר, דאמרינן מארבעה צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבעה צדדין, וחללו ארבעה; אבל דרבי יהודה - לא נגמרו מחיצות שלה למניינן, ולאו רשות היחיד היא כלל
^ לפסי ביראות: בפרק שני דעירובין, דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור ברשות הרבים, והבור עצמה רשות היחיד: שהיא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, והממלא מתוכה ומניח על שפתה – חייב, והקילו חכמים לעשות ארבעה פסין וביניהן עשר אמות דהוי חללו רשות היחיד למלאות מן הבור [עירובין פ"ב מ"א], וקאמר רבי יהודה: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן
^ יסלקנה מביניהן, דאתו רבים ומבטלי מחיצתה; והתם רמינן 1. דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל, דאמר 'נושא ונותן באמצע' דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות? 2. ורבנן אדרבנן, ומשנינן לה
^ והיינו דקתני זו היא רשות הרבים, אבל הילוך דרבים לבין הפסים - לא הוי רשות הרבים, הואיל ואיכא שם ארבע מחיצות
^ הכא ליכא למימר 'מהו דתימא' כדלעיל: דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו, וקאמרי רבנן 'אינו צריך, דרשות היחיד היא אפילו לטלטל, וכל שכן דהזורק לתוכה מרשות הרבים חייב!
^ חשיבא רשות הרבים
^ אינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדברות לא שכיחי
^ כיון דתנא חדא רשות היחיד וחדא רשות הרבים, ניתני סתמא 'ואם הוציא והכניס חייב', ואנא ידענא דשגגתו חטאת, דהא שבת - זדונו כרת הוא
^ דבהתראה סקילה
^ ממקושש
^ שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש וכותבין אותן שלא ישתכחו - מסתירין את המגילה
^ השתא משמע: אם עשאן בהעלם אחד = שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא - אינו חייב אלא אחת, דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא
^ ליתני 'אבות מלאכות: הזורע והחורש כו'; למה לי לאשמעינן מניינא? הא מני להו ואזיל
^ ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד, ואשמעינן ארבעים חסר אחת הן ותו לא: שאפילו עשה תולדותיהן עמהן - אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה, דהוה ליה כעושה וחוזר ועושה, דכולה חדא עבירה היא
^ אחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה
^ ולא פירש רבי איזו היא
^ ואשמעינן תנא דמתניתין דקתני נסקל
^ הוצאה והכנסה
^ דעל זו לא אמר איסי בן יהודה
^ שאין בה זרעים
^ דהא לאו הילוך לרבים הוא: שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה
^ וספקו טהור, דהא לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסים לה, דספק טומאה לטמא - מסוטה גמרינן לה, והתם 'סתירה' כתיב (במדבר ה יג) 'ונסתרה והיא נטמאה': דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק, ומכאן אתה דן לשרץ [ולשאר טומאות]
^ שהיא זרועה אין אדם נכנס לה
^ והזורק מרשות הרבים לתוכה אינו חייב

[1] יותר מארבע אמות

[2] ואף על גב דאיפסיק הילוכא ביני וביני

[3] אמות מצומצמות

[4] אם יטלהו חוץ לארבע ויניחהו כאן, שהרי העבירו ארבע שלימות

[5] כגון חצר שנפרץ לרשות הרבים, דהוי מקום המחיצה 'צדי רשות הרבים'

[6] ופליגי בה רבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק 'כל גגות', ואמרי רבנן דלאו כרשות הרבים דמו, ואפילו הכי כי אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך שם – חייב!

[7] כגון ההיא דעירובין

[8] נועצים יתדות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרונות, ולא יחופו בכותל ויפילוהו

[9] דהוי רשות הרבים

[10] ואפילו הכי כי מפיק לרשות הרבים דרך שם - חייב

[11] מחנות לפלטיא דרך סטיו - דחייב, דהא לא נח בכרמלית מידי

[12] דמהלך כעומד, והא נח גופו בכרמלית

[13] כולהו מפרש ליה

[14] כותל

[15] מסילה שהולכין בה מעיר לעיר

[16] רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה

[17] של עיר רחבים י"ו אמה

[18] משני ראשיהן לפלטיא

[19] בלא התראה

[20] בהתראה

[21] שדות הרבה; קנפני"א בלע"ז

[22] שלפני החנויות, שיושבים שם סוחרים

[23] לקמיה פריך: אטו כל הני: ים ובקעה - לאו היינו 'כרמלית' דקתני תנא לעיל?

[24] דאינן דומין לדגלי מדבר: דלאו להילוכא דרבים עבידי

[25] משום דדמיא לרשות הרבים: דאין להם מחיצות

[26] כלומר: אין מטלטלין בהן אלא בתוך ארבע, משום דדומין לרשות הרבים, וגזרו בהן רבנן אטו רשות הרבים

[27] וזו היא 'כרמלית' האמורה למעלה

[28] שפתוחין לחצר בתים רבים, וחצר פתוחה לרשות הרבים, ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרשות הרבים

[29] שראשו אחד סתום וחצרות פתוחין לו, ובני החצרות יוצאין דרך מבוי לרשות הרבים

[30] כל הבתים של חצר יחד בפת; וכן לענין המבוי" אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד

[31] להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי

[32] מפני שהבית מיוחדת לבעליה, והחצר רשות לכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות אף על פי ששתיהן רשות היחיד; [וגזרו] לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים; והך מילתא - לאו מחילוק ארבע רשויות היא, דבין עירבו בין לא עירבו - רשות היחיד היא, והמוציא מתוכו לרשות הרבים - חייב

[33] וזה 'מקום פטור' שהוזכר למעלה, שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ארבעה, לקמן, ובטל אצל רשות היחיד ואצל רשות הרבים

[34] דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים; וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים

[35] פעמים שהיא משמשת בתורת רשות היחיד, ופעמים כרשות הרבים; ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא

[36] אף על פי שהיא מרשות היחיד, כדאמרינן לעיל בגדר גבוה עשרה ורחב ארבעה - הויא רשות בפני עצמה, ואין מוציאין מן הבית לתוכה; ולקמן מפרש טעמא

[37] זו כנגד זו

[38] בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא

[39] דקסבר רבי יהודה: שתי מחיצות הוו רשות היחיד מדאורייתא, והא איכא שתי מחיצות מעלייתא: מחיצות של שני בתים

[40] בברייתא ואמרי 'אין מערבין רשות הרבים בכך' למהוי רשות היחיד

[41] שיהא מותר לטלטל בתוכה, כדקתני 'אין מערבין רשות הרבים בכך': דגזור בה משום דדמי לרשות הרבים

[42] שהזורק מרשות הרבים לתוכה

[43] דחייב, דשתי מחיצות – דאורייתא, ושם רשות היחיד עליה

[44] גירסת רש"י: קא משמע לן גמורה, כלומר: זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה: שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ, וכן גדר, דאמרינן מארבעה צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבעה צדדין, וחללו ארבעה; אבל דרבי יהודה - לא נגמרו מחיצות שלה למניינן, ולאו רשות היחיד היא כלל

[45] לפסי ביראות: בפרק שני דעירובין, דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור ברשות הרבים, והבור עצמה רשות היחיד: שהיא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, והממלא מתוכה ומניח על שפתה – חייב, והקילו חכמים לעשות ארבעה פסין וביניהן עשר אמות דהוי חללו רשות היחיד למלאות מן הבור [עירובין פ"ב מ"א], וקאמר רבי יהודה: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן

[46] יסלקנה מביניהן, דאתו רבים ומבטלי מחיצתה; והתם רמינן 1. דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל, דאמר 'נושא ונותן באמצע' דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות? 2. ורבנן אדרבנן, ומשנינן לה

[47] והיינו דקתני זו היא רשות הרבים, אבל הילוך דרבים לבין הפסים - לא הוי רשות הרבים, הואיל ואיכא שם ארבע מחיצות

[48] הכא ליכא למימר 'מהו דתימא' כדלעיל: דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו, וקאמרי רבנן 'אינו צריך, דרשות היחיד היא אפילו לטלטל, וכל שכן דהזורק לתוכה מרשות הרבים חייב!

[49] חשיבא רשות הרבים

[50] אינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדברות לא שכיחי

[51] כיון דתנא חדא רשות היחיד וחדא רשות הרבים, ניתני סתמא 'ואם הוציא והכניס חייב', ואנא ידענא דשגגתו חטאת, דהא שבת - זדונו כרת הוא

[52] דבהתראה סקילה

[53] ממקושש

[54] שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש וכותבין אותן שלא ישתכחו - מסתירין את המגילה

[55] השתא משמע: אם עשאן בהעלם אחד = שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא - אינו חייב אלא אחת, דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא

[56] ליתני 'אבות מלאכות: הזורע והחורש כו'; למה לי לאשמעינן מניינא? הא מני להו ואזיל

[57] ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד, ואשמעינן ארבעים חסר אחת הן ותו לא: שאפילו עשה תולדותיהן עמהן - אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה, דהוה ליה כעושה וחוזר ועושה, דכולה חדא עבירה היא

[58] אחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה

[59] ולא פירש רבי איזו היא

[60] ואשמעינן תנא דמתניתין דקתני נסקל

[61] הוצאה והכנסה

[62] דעל זו לא אמר איסי בן יהודה

[63] שאין בה זרעים

[64] דהא לאו הילוך לרבים הוא: שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה

[65] וספקו טהור, דהא לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסים לה, דספק טומאה לטמא - מסוטה גמרינן לה, והתם 'סתירה' כתיב (במדבר ה יג) 'ונסתרה והיא נטמאה': דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק, ומכאן אתה דן לשרץ [ולשאר טומאות]

[66] שהיא זרועה אין אדם נכנס לה

[67] והזורק מרשות הרבים לתוכה אינו חייב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]