ביאור:בבלי שבת דף יד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

לא מטמו ^[1]?

אמר רבה בר בר חנה: רבי יהושע היא, דתנן [טהרות פ"ב מ"ב]: 'רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון – ^[2] ראשון ^[3], ואוכל אוכל שני – שני ^[4], אוכל שלישי – שלישי ^[5]; רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני – שני ^[6], שלישי - שני לקודש ^[7], ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ^[8]'.

אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה ^[9]?

דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו ^[10];

שותה משקין טמאין, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?

דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו.

היינו הך?

מהו דתימא 'הא ^[11] שכיחי, והא ^[12] לא שכיחי' - קא משמע לן.

והבא ראשו ורובו במים שאובין - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?

אמר רב ביבי אמר רב אסי: שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין ^[13], והיו נותנין עליהן ^[14] מים שאובין ^[15]; התחילו ^[16] ועשאום קבע ^[17] גזרו עליהם ^[18] טומאה ^[19]!

מאי 'קבע'?

אמר אביי: שהיו אומרים "לא אלו ^[20] מטהרין, אלא אלו ואלו מטהרין" ^[21]!

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך ^[22]? אלא אמר רבא: שהיו אומרים "לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין" ^[23].

וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה ^[24]?

דאי לא הא ^[25] - לא קיימא הא ^[26].

וספר, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?

אמר רב משרשיא: שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, ואמרו: האי קדש והאי קדש! כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא ^[27] - גזרו ביה רבנן טומאה; ^[28]

והידים?

מפני שהידים עסקניות הן ^[29]. ^[30]

תנא: אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה ערום ^[31] - נקבר ערום.

'ערום'? סלקא דעתא?

אלא אמר רבי זירא: ערום בלא מצות.

'בלא מצות'? סלקא דעתא?

אלא אימא: ערום בלא אותה מצוה.

הי גזור ברישא [ספר או ידים]?

אילימא הא ^[32] גזור ברישא,

עמוד ב

כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי ^[33]</ref>? אלא הך גזור ברישא, והדר גזור בכולהו ידים ^[34].

וטבול יום?: טבול יום דאורייתא הוא, דכתיב (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא]? ^[35]!

סמי ^[36] מכאן 'טבול יום'.

והאוכלין שנטמאו במשקין - במשקין דמאי?: אילימא במשקין הבאין מחמת ^[37]שרץ - דאורייתא נינהו ^[38], דכתיב (ויקרא יא לד) [מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא] וכל משקה אשר ישתה [בכל כלי יטמא]! ^[39]

אלא במשקין הבאין מחמת ידים ^[40], וגזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ ^[41]. ^[42]

והכלים שנטמאו במשקין - כלים דאיטמאו במשקין דמאי?: אילימא במשקין דזב ^[43] - דאורייתא נינהו, דכתיב (ויקרא טו ח) וכי ירוק הזב בטהור [וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב] ^[44] - מה שביד טהור טמאתי לך ^[45]! אלא במשקין הבאין מחמת שרץ ^[46], וגזירה ^[47] משום משקין דזב ^[48].

וידים, תלמידי שמאי והלל גזור? שמאי והלל גזור, דתניא: 'יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ^[49] ועל כלי זכוכית ^[50]; שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה ^[51] וגזר טומאה על כלי מתכות ^[52]; שמאי והלל גזרו טומאה על הידים'!? וכי תימא 'שמאי וסיעתו והלל וסיעתו ^[53]' - והאמר רב יהודה אמר שמואל: י"ח דבר גזרו, ובַי"ח נחלקו ^[54], ואילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בשלשה מקומות ^[55], דאמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו ותו לא! וכי תימא 'אתו אינהו גזור לתלות ^[56], ואתו תלמידייהו וגזרו לשרוף ^[57]' - והאמר אילפא: ידים - תחלת גזירתן לשריפה!?

אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו.

ואכתי שלמה גזר ^[58], דאמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ^[59] ונטילת ידים - יצתה בת קול ואמרה (משלי כג טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, (משלי כז יא) חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר!?

אתא

הערות

^ את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים
^ נעשה גופו
^ ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי
^ פוסל ואינו מטמא
^ אינו פוסל תרומה במגעו, אבל הקדשים פוסל; ובפרק ב' דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו
^ האוכל אוכל ראשון הוי שני, וכן האוכל אוכל שני הוי שני; והתם מפרש טעמא: מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין, דמשקין - אפילו הן שנִיִּים - נעשין תחלה, ועושין מגען שני - ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו
^ האוכל אוכל שלישי - עושה גופו שני לקדש; והתם מפרש טעמא: דהאי 'אוכל שלישי' - חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא, וטהרתן טומאה היא אצל הקדש, הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש, וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני
^ כלומר: באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי? - בחולין שנעשו על טהרת תרומה; דאילו חולין גרידא - לא משכחת בהו שלישי
^ באדם האוכל שיהא טמא
^ והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה, דכתיב (במדבר יח ח) את משמרת תרומתי - לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה
^ שאדם שותה עם אכילתו
^ שיהא אוכל עם שתייתו
^ שיש בה ארבעים סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו, דכתיב ביה 'מים חיים' (ויקרא טו יג)
^ על גופן
^ להעביר סרחון המקוה
^ הטובלין
^ לפיכך
^ על השאובין
^ לטמא אדם אֲחַר טבילתו, אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ
^ דמקוה לבדה
^ דמתוך שהורגלו הכל בכך - לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין, אלא לטהר [אולי צ"ל ולא לטהר]
^ כיון שכולן טובלין תחלה במקוה - מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה
^ וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין, והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים [יהיה טהור] (ויקרא יא לו)
^ הא לאו לאחר טבילה הוה
^ אי לאו דגזור אף על הטהור
^ לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה, דאמרי "מאי שנא האי מהאי?"
^ עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר
^ אבל בחולין לא הוצרכו לגזור, דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש!
^ ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת, וגנאי לתרומה בכך, ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות
^ ורבותינו מפרשים: חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי: אם כן, ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה? ועוד: מאי שנא ידים לחודייהו? בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו? ועוד: לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה!?
^ אלא [אולי צ"ל ולא] על ידי מטפחת
^ דסתם ידים גזור ברישא
^ הך מי נפקא מכלל סתם ידים
^ דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה [אולי צ"ל: לא גזרו ללא נטילתן מגע לתרומה]
^ ומקמי הכא לא! ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות, בפרק הערל (עד:), ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם: כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים [יובא וטמא עד הערב וטהר] (ויקרא יא לב) והאי - נגיעה היא, ובעינן הערב שמש! אלמא פסיל בנגיעה, דאי לא פסיל - למאי קרי ליה 'וטהר' השתא? - מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור; והאי כלי - לאו בר אכילה הוא! ומיהו טמויי לא מטמינן, דהא לאו 'טמא' איקרי
^ הסר
^ שנטמאו ב
^ שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי
^ ואף על גב דהאי - במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב, דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא (ויקרא יא לג) מכל האוכל (ויקרא יא לד), כלומר: אם יש בתוכו אוכלין או משקין, והני - שנִיִים נינהו: שהכלי היה ראשון, והם שניים, ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה; (א"ה) הא - גמרינן משקין באין מחמת שרץ מנייהו בקל וחומר; ובפרק קמא דפסחים (דף יח:); וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא - ממילא עבדי לאוכל 'שֵׁנִי', דהכי גמרינן סדר טומאה התם: דמשקה מטמא אוכל - ואוכל משקה, דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי: דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים, דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה!
^ לפני נטילה, דגזרו רבנן בידים; וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה
^ דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא
^ והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ - היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין: משום דעלולין לקבל טומאה = שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה, אבל אוכלין צריכין תיקון = נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה; כל 'הכשר' שבש"ס - לשון תיקון.
^ היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו
^ וכבס בגדיו - אלמא אב הטומאה הוא, לטמא אדם ובגדים, דהיינו 'כלים'; ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק: מה רוק מתאסף תחלה ואחר כך יוצא - אף כל מתעגל ויוצא, כגון מימי רגליו
^ אינו צריך כאן, דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ"ז דף נה:)
^ דלאו אב הטומאה הן, והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, כדתניא בפסחים (דף כ.) 'יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס? - תלמוד לומר מכל האוכל וגו'; אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' - אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה, וכל שכן אוכל ומשקה
^ וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה
^ משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה
^ ומשום ספק קברות שלהן: דנכרי מטמא במגע ובמשא, ואהל לרבנן; ולרבי שמעון נמי, דאמר 'אין מטמאין באהל' - מטמאין הן במגע ובמשא ורקב
^ דלא כתיב באורייתא טומאה
^ שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובה", לפי שהיה מייחד לה כתובתה, וכשהיה כועס עליה - אומר לה "טלי כתובתיך וצאי" [בכתובות בסוף 'האשה שנפלו' (דף פב:)]
^ לקמן מפרש
^ והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר
^ כלומר: אותם י"ח שגזרו - במחלוקת היו, אלא שנמנו ונמצאו בית שמאי רבים
^ לקמן מפרש
^ לתלות תרומה על מגען: לא אוכלין ולא שורפין
^ שיהיו שורפין תרומה עליהן
^ דכתיב (קהלת יב ט) ואיזן וחקר: שעשה אזנים לתורה, כלומר סייג והרחקה, ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה
^ עירובין = אזנים להוצאת שבת: שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו, ואף על פי ששניהם רשות היחיד

[1] את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים

[2] נעשה גופו

[3] ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי

[4] פוסל ואינו מטמא

[5] אינו פוסל תרומה במגעו, אבל הקדשים פוסל; ובפרק ב' דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו

[6] האוכל אוכל ראשון הוי שני, וכן האוכל אוכל שני הוי שני; והתם מפרש טעמא: מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין, דמשקין - אפילו הן שנִיִּים - נעשין תחלה, ועושין מגען שני - ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו

[7] האוכל אוכל שלישי - עושה גופו שני לקדש; והתם מפרש טעמא: דהאי 'אוכל שלישי' - חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא, וטהרתן טומאה היא אצל הקדש, הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש, וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני

[8] כלומר: באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי? - בחולין שנעשו על טהרת תרומה; דאילו חולין גרידא - לא משכחת בהו שלישי

[9] באדם האוכל שיהא טמא

[10] והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה, דכתיב (במדבר יח ח) את משמרת תרומתי - לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה

[11] שאדם שותה עם אכילתו

[12] שיהא אוכל עם שתייתו

[13] שיש בה ארבעים סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו, דכתיב ביה 'מים חיים' (ויקרא טו יג)

[14] על גופן

[15] להעביר סרחון המקוה

[16] הטובלין

[17] לפיכך

[18] על השאובין

[19] לטמא אדם אֲחַר טבילתו, אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ

[20] דמקוה לבדה

[21] דמתוך שהורגלו הכל בכך - לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין, אלא לטהר [אולי צ"ל ולא לטהר]

[22] כיון שכולן טובלין תחלה במקוה - מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה

[23] וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין, והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים [יהיה טהור] (ויקרא יא לו)

[24] הא לאו לאחר טבילה הוה

[25] אי לאו דגזור אף על הטהור

[26] לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה, דאמרי "מאי שנא האי מהאי?"

[27] עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר

[28] אבל בחולין לא הוצרכו לגזור, דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש!

[29] ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת, וגנאי לתרומה בכך, ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות

[30] ורבותינו מפרשים: חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי: אם כן, ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה? ועוד: מאי שנא ידים לחודייהו? בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו? ועוד: לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה!?

[31] אלא [אולי צ"ל ולא] על ידי מטפחת

[32] דסתם ידים גזור ברישא

[33] הך מי נפקא מכלל סתם ידים

[34] דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה [אולי צ"ל: לא גזרו ללא נטילתן מגע לתרומה]

[35] ומקמי הכא לא! ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות, בפרק הערל (עד:), ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם: כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים [יובא וטמא עד הערב וטהר] (ויקרא יא לב) והאי - נגיעה היא, ובעינן הערב שמש! אלמא פסיל בנגיעה, דאי לא פסיל - למאי קרי ליה 'וטהר' השתא? - מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור; והאי כלי - לאו בר אכילה הוא! ומיהו טמויי לא מטמינן, דהא לאו 'טמא' איקרי

[36] הסר

[37] שנטמאו ב

[38] שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי

[39] ואף על גב דהאי - במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב, דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא (ויקרא יא לג) מכל האוכל (ויקרא יא לד), כלומר: אם יש בתוכו אוכלין או משקין, והני - שנִיִים נינהו: שהכלי היה ראשון, והם שניים, ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה; (א"ה) הא - גמרינן משקין באין מחמת שרץ מנייהו בקל וחומר; ובפרק קמא דפסחים (דף יח:); וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא - ממילא עבדי לאוכל 'שֵׁנִי', דהכי גמרינן סדר טומאה התם: דמשקה מטמא אוכל - ואוכל משקה, דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי: דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים, דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה!

[40] לפני נטילה, דגזרו רבנן בידים; וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה

[41] דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא

[42] והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ - היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין: משום דעלולין לקבל טומאה = שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה, אבל אוכלין צריכין תיקון = נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה; כל 'הכשר' שבש"ס - לשון תיקון.

[43] היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו

[44] וכבס בגדיו - אלמא אב הטומאה הוא, לטמא אדם ובגדים, דהיינו 'כלים'; ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק: מה רוק מתאסף תחלה ואחר כך יוצא - אף כל מתעגל ויוצא, כגון מימי רגליו

[45] אינו צריך כאן, דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ"ז דף נה:)

[46] דלאו אב הטומאה הן, והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, כדתניא בפסחים (דף כ.) 'יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס? - תלמוד לומר מכל האוכל וגו'; אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' - אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה, וכל שכן אוכל ומשקה

[47] וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה

[48] משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה

[49] ומשום ספק קברות שלהן: דנכרי מטמא במגע ובמשא, ואהל לרבנן; ולרבי שמעון נמי, דאמר 'אין מטמאין באהל' - מטמאין הן במגע ובמשא ורקב

[50] דלא כתיב באורייתא טומאה

[51] שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובה", לפי שהיה מייחד לה כתובתה, וכשהיה כועס עליה - אומר לה "טלי כתובתיך וצאי" [בכתובות בסוף 'האשה שנפלו' (דף פב:)]

[52] לקמן מפרש

[53] והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר

[54] כלומר: אותם י"ח שגזרו - במחלוקת היו, אלא שנמנו ונמצאו בית שמאי רבים

[55] לקמן מפרש

[56] לתלות תרומה על מגען: לא אוכלין ולא שורפין

[57] שיהיו שורפין תרומה עליהן

[58] דכתיב (קהלת יב ט) ואיזן וחקר: שעשה אזנים לתורה, כלומר סייג והרחקה, ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה

[59] עירובין = אזנים להוצאת שבת: שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו, ואף על פי ששניהם רשות היחיד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]