ביאור:בבלי שבת דף סה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'^[1] שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם ^[2]; רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין ^[3]'.

ובמוך שבאזנה:

תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור באזנה.

ובמוך שבסנדלה:

תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה בסנדלה.

ובמוך שהתקינה לה לנדתה:

סבר רמי בר חמא למימר והוא שקשורה לה בין יריכותיה; אמר רבא: אף על פי שאינו קשור לה, כיון דמאיס - לא אתיא לאיתויי.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה ^[4] בית יד מהו ^[5]?

אמר ליה: מותר ^[6].

איתמר [נמי]: אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד – מותר.

רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא ^[7]; וחלוקין עליו חבריו ^[8].

רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית, וחלוקין עליו כל דורו.

והתני רמי בר יחזקאל 'והוא שקשור לה באזנה'?

לא קשיא: הא דמיהדק ^[9], הא ^[10] דלא מיהדק. ^[11]

בפלפל ובגלגל מלח:

פלפל - לריח הפה; גלגל מלח - לדורשיני^[12].

וכל דבר שנותנת לתוך פיה:

זנגבילא ^[13]; אי נמי דרצונא ^[14].

שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין:

אמר רבי זירא: לא שנו ^[15] אלא של זהב ^[16], אבל בשל כסף ^[17] - דברי הכל מותר. ^[18]

תניא נמי הכי: בשל כסף דברי הכל מותר; של זהב: רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר אביי: רבי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר - כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה - לא אתיא לאחויי;

רבי - הא דאמרן ^[19];

רבי אליעזר – דתניא: רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון ^[20];

רבח שמעון בן אלעזר – דתניא: 'כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שהוא למטה מן הסבכה ^[21] - יוצאה בו ^[22]; למעלה מן הסבכה - אינה יוצאה בו.

משנה:

יוצאה בסלע ^[23] שעל הצינית ^[24];

הבנות קטנות ^[25] יוצאות בחוטין ואפילו בקיסמין שבאזניהם ^[26];

ערביות ^[27] יוצאות רעולות ^[28], ומדיות ^[29] פרופות ^[30], וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה; פורפת ^[31] על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ^[32]

גמרא:

מאי צינית?

בת ארעא ^[33].

ומאי שנא סלע? אילימא כל מידי דאקושא ^[34] מעלי לה - ליעבד לה חספא!? אלא משום שוכתא ^[35]? ליעבד לה טסא ^[36]!? אלא משום צורתא ^[37]? ליעבד לה פולסא ^[38]!?

אמר אביי: שמע מינה ^[39] כולהו ^[40] מעלין לה ^[41].

הבנות יוצאות בחוטין:

אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין ^[42], ולא שביק להו גניאן גבי הדדי ^[43], ועביד להו מקואות ביומי ניסן ^[44] ומפצי ביומי תשרי ^[45].

'לא שביק להו יוצאות בחוטין'? והאנן תנן הבנות יוצאות בחוטין?

בנתיה דאבוה דשמואל - דצבעונין הוו ^[46].

לא שביק להו גניאן גבי הדדי - לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו ^[47] -

עמוד ב

פסולות לכהונה ^[48]!

לא, סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה ^[49].

'ועביד להו מקוה ביומי ניסן' - מסייע ליה לרב, דאמר רב: 'מטרא במערבא ^[50] - סהדא רבה פרת ^[51]'; סבר שלא ירבו הנוטפין ^[52] על הזוחלין ^[53],

ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: נהרא - מכיפיה מיברך ^[54];

ופליגא דידיה אדידיה ^[55], דאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין ^[56] אלא פרת ביומי תשרי בלבד ^[57].

פורפת על האבן [ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת]:

והאמרת רישא 'פורפת' ^[58]?

אמר אביי: סיפא ^[59] - אתאן למטבע ^[60].

בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת ^[61]?

תיבעי למאן דאמר מערימין תיבעי למאן דאמר אין מערימין ^[62]:

תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה; התם הוא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא אי לא שרית ליה לא אתי לאפוקי? או דלמא אפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה: התם - דרך הוצאה בכך ^[63], אבל הכא אין דרך הוצאה בכך, אימא שפיר דמי?

תיקו.

משנה:

הקיטע ^[64] יוצא בקב שלו ^[65], דברי רבי מאיר;

הערות

^ מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים
^ שלא יאמרו כבסן בשבת; האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין - מותר בחדרים
^ כרב
^ למוך שבאותו מקום
^ מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים, דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה
^ דלא אמרינן לא מאיס, אלא אפילו בבית יד מאיס
^ במוך שבאזנו; שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה
^ מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרשות הרבים
^ דרבי יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה
^ ודרמי בר יחזקאל
^ לשון אחר מתלמידי רבינו הלוי: דרבי יוחנן קשור הוה, ובית מדרשו סמוך לביתו הוה, ולא היתה רשות הרבים מפסקת; וכי קשור מיהא אפילו לרשות הרבים מותר, ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים? ומשני דרבי יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר; ולשון ראשון מיושב מזה.
^ לחולי השינים
^ גינזירו
^ קנמון
^ דחכמים אוסרין
^ שמשונה במראה משאר שינים, ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה, וממטיא
^ שדומה לשאר השינים
^ לשון רבותי; ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתיא לאחויי, לכך אסור, אבל של כסף לא חשיבא ולא אתיא לאחוויי; וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי [להלן] 'רבי ור"ש בן אלעזר כו'; ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא - מאי שנא רבי דקחשיב ליה? רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי? ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום, ורבי מתיר, דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו; ומיהו הוה ליה למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי? - אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה - גנותא היא.
^ דלא חייש דילמא שלפא
^ ואוקימנא דהאי 'פוטר' - מותר לכתחילה הוא, ואמר טעמא: מאן דרכה למיפק בכובלת? - אשה שריחה רע, ולא שלפא ומחויא גנותה
^ כגון כיפה של צמר
^ דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמיגלי שערה ומגניא בה, שהשבכה נוי הוא לשער
^ מטבע הוא
^ מפרש בגמרא
^ שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם; לוי"ה
^ רבותא קאמר: דאף על גב דלאו תכשיט נוי הוא - אורחא בהכי, ולא משאוי הוא; ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין, התם - משום דשכיחא בהו טבילה, אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה – שרי; ולשון ראשון הגון מזה: חדא - דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות, ואף נדות נמי שכיחות בהו, כדתניא (נדה לב.): מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה; ועוד: מדקתני 'אפילו בקיסמין' איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי, דאי חוטי הראש - לא שייך למיתני 'אפילו בקסמין'
^ נשים ישראליות שבערב
^ דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים, וקרי לה בלשון ערבי 'רעולות'; היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה [ג,יט]
^ נשים ישראליות שבמדי
^ שמעטפות בטלית, ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית נופל מעליה
^ כמו קרסים [כגון שמות כו,ו], דמתרגמינן 'פורפין'; כל המחבר בגד לחבירו קרי 'פריפה'
^ ובגמרא פריך: והאמרת רישא 'פורפת'!?
^ מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה
^ שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים
^ ליחלוחית היוצא מן הכסף, ובלע"ז רוי"ל, ויפה למכה; שוכתא' כמו 'דשתך טפי' ד'אלו מציאות' (ב"מ כו.) , ו'משתכין כנחשת' דתענית (דף ח.)
^ טסא דכספא, טיבעא למה לי
^ צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא
^ עגול של עץ ויצור עליו
^ ממתניתין דנקט 'סלע'
^ בהדדי
^ ולהכי נקט 'סלע': דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא
^ מפרש לקמן טעמא דכולהו
^ לישן זו אצל זו בעודן בתולות
^ של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם
^ שטובלות בפרת, ומפני הטיט שלא יהא חציצה - נותנות המפץ תחת רגליהן
^ וחייש למישלף ואחוויי
^ מתחככות משום תאות תשמיש
^ לכהן גדול, דלא הויא בתולה שלימה, דאף על גב דכהן גדול ביומיה לא הוה, הואיל ודרך זנות חשיב ליה - לאו אורח ארעא
^ ויתאוו לשכב עם איש
^ בארץ ישראל
^ פרת מעיד בדבר: שהוא יורד מארץ ישראל לבבל, וגדל ממי הגשמים, ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל, ושמחים על אחיהם; ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה, דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין על ידי גשמים
^ היינו גשמים
^ הנובעין, ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) 'הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה', ושנינו בתורת כהנים [כאן מביא רש"י קיצור ספרא שמיני פרשתא ט, משנה א-ג]: אך מעין ובור מקוה מים [יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא] (ויקרא יא לו), יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור? תלמוד לומר: מעיין: מה מעיין בידי שמים - אף מקוה בידי שמים; אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר אך מעיין: המעיין מטהר בזוחלין, ומקוה מטהר באשבורן; ומהו 'אשבורן'? - דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה - לא עלתה להם טבילה, דבור ומקוה כתיב: דקוו וקיימי, אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך, כדרך כל הנהרות; הלכך: ביומי ניסן - שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים - חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים, ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים, ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן, ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי; ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים; ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן 'חומר בזב מבזבה: שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים'; וחזרתי ובדקתי לפרשה, וכן נראה בעיני כמו שפירשתי; ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין, ולאו מילתא היא, דתנן 'הנוטפין כמקוה' [מקואות פ"ה מ"ה]
^ משפתו וממקורו ומסלעו; סלע מתרגמינן 'כיפה'; מכיפיה מיברך, ולא ממי הגשמים
^ דשמואל אשמואל
^ אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה, וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה
^ שחדלו הגשמים, ורבו הזוחלין עליהם, ויש תורת מעיין על נהרות המושכין; אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים! ואני שמעתי בבכורות 'מטהרין בזוחלין' = שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין
^ וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת, דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת - הא תנא רישא 'מדיות פרופות'
^ דקתני לא תפרוף
^ דלאו בר טלטול הוא; אבל אבן שהקצה לכך - ראוי לטלטול
^ לאוכלו
^ פלוגתא ב'כל כתבי הקדש' (שבת קכ.) 'לובש כל מה שיכול ללבוש - דברי רבי מאיר, ואפילו עשרה חלוקים זה על זה; רבי יוסי אומר: שמונה עשר כלים, כדרך שהוא לובש בחול
^ כגון מוכרי כסות: מוציאין אותו דרך מלבוש
^ שנקטעה רגלו
^ דמנעל דידיה הוא

[1] מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים

[2] שלא יאמרו כבסן בשבת; האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין - מותר בחדרים

[3] כרב

[4] למוך שבאותו מקום

[5] מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים, דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה

[6] דלא אמרינן לא מאיס, אלא אפילו בבית יד מאיס

[7] במוך שבאזנו; שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה

[8] מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרשות הרבים

[9] דרבי יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה

[10] ודרמי בר יחזקאל

[11] לשון אחר מתלמידי רבינו הלוי: דרבי יוחנן קשור הוה, ובית מדרשו סמוך לביתו הוה, ולא היתה רשות הרבים מפסקת; וכי קשור מיהא אפילו לרשות הרבים מותר, ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים? ומשני דרבי יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר; ולשון ראשון מיושב מזה.

[12] לחולי השינים

[13] גינזירו

[14] קנמון

[15] דחכמים אוסרין

[16] שמשונה במראה משאר שינים, ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה, וממטיא

[17] שדומה לשאר השינים

[18] לשון רבותי; ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתיא לאחויי, לכך אסור, אבל של כסף לא חשיבא ולא אתיא לאחוויי; וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי [להלן] 'רבי ור"ש בן אלעזר כו'; ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא - מאי שנא רבי דקחשיב ליה? רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי? ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום, ורבי מתיר, דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו; ומיהו הוה ליה למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי? - אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה - גנותא היא.

[19] דלא חייש דילמא שלפא

[20] ואוקימנא דהאי 'פוטר' - מותר לכתחילה הוא, ואמר טעמא: מאן דרכה למיפק בכובלת? - אשה שריחה רע, ולא שלפא ומחויא גנותה

[21] כגון כיפה של צמר

[22] דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמיגלי שערה ומגניא בה, שהשבכה נוי הוא לשער

[23] מטבע הוא

[24] מפרש בגמרא

[25] שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם; לוי"ה

[26] רבותא קאמר: דאף על גב דלאו תכשיט נוי הוא - אורחא בהכי, ולא משאוי הוא; ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין, התם - משום דשכיחא בהו טבילה, אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה – שרי; ולשון ראשון הגון מזה: חדא - דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות, ואף נדות נמי שכיחות בהו, כדתניא (נדה לב.): מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה; ועוד: מדקתני 'אפילו בקיסמין' איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי, דאי חוטי הראש - לא שייך למיתני 'אפילו בקסמין'

[27] נשים ישראליות שבערב

[28] דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים, וקרי לה בלשון ערבי 'רעולות'; היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה [ג,יט]

[29] נשים ישראליות שבמדי

[30] שמעטפות בטלית, ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית נופל מעליה

[31] כמו קרסים [כגון שמות כו,ו], דמתרגמינן 'פורפין'; כל המחבר בגד לחבירו קרי 'פריפה'

[32] ובגמרא פריך: והאמרת רישא 'פורפת'!?

[33] מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה

[34] שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים

[35] ליחלוחית היוצא מן הכסף, ובלע"ז רוי"ל, ויפה למכה; שוכתא' כמו 'דשתך טפי' ד'אלו מציאות' (ב"מ כו.) , ו'משתכין כנחשת' דתענית (דף ח.)

[36] טסא דכספא, טיבעא למה לי

[37] צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא

[38] עגול של עץ ויצור עליו

[39] ממתניתין דנקט 'סלע'

[40] בהדדי

[41] ולהכי נקט 'סלע': דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא

[42] מפרש לקמן טעמא דכולהו

[43] לישן זו אצל זו בעודן בתולות

[44] של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם

[45] שטובלות בפרת, ומפני הטיט שלא יהא חציצה - נותנות המפץ תחת רגליהן

[46] וחייש למישלף ואחוויי

[47] מתחככות משום תאות תשמיש

[48] לכהן גדול, דלא הויא בתולה שלימה, דאף על גב דכהן גדול ביומיה לא הוה, הואיל ודרך זנות חשיב ליה - לאו אורח ארעא

[49] ויתאוו לשכב עם איש

[50] בארץ ישראל

[51] פרת מעיד בדבר: שהוא יורד מארץ ישראל לבבל, וגדל ממי הגשמים, ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל, ושמחים על אחיהם; ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה, דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין על ידי גשמים

[52] היינו גשמים

[53] הנובעין, ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) 'הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה', ושנינו בתורת כהנים [כאן מביא רש"י קיצור ספרא שמיני פרשתא ט, משנה א-ג]: אך מעין ובור מקוה מים [יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא] (ויקרא יא לו), יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור? תלמוד לומר: מעיין: מה מעיין בידי שמים - אף מקוה בידי שמים; אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר אך מעיין: המעיין מטהר בזוחלין, ומקוה מטהר באשבורן; ומהו 'אשבורן'? - דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה - לא עלתה להם טבילה, דבור ומקוה כתיב: דקוו וקיימי, אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך, כדרך כל הנהרות; הלכך: ביומי ניסן - שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים - חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים, ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים, ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן, ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי; ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים; ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן 'חומר בזב מבזבה: שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים'; וחזרתי ובדקתי לפרשה, וכן נראה בעיני כמו שפירשתי; ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין, ולאו מילתא היא, דתנן 'הנוטפין כמקוה' [מקואות פ"ה מ"ה]

[54] משפתו וממקורו ומסלעו; סלע מתרגמינן 'כיפה'; מכיפיה מיברך, ולא ממי הגשמים

[55] דשמואל אשמואל

[56] אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה, וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה

[57] שחדלו הגשמים, ורבו הזוחלין עליהם, ויש תורת מעיין על נהרות המושכין; אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים! ואני שמעתי בבכורות 'מטהרין בזוחלין' = שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין

[58] וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת, דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת - הא תנא רישא 'מדיות פרופות'

[59] דקתני לא תפרוף

[60] דלאו בר טלטול הוא; אבל אבן שהקצה לכך - ראוי לטלטול

[61] לאוכלו

[62] פלוגתא ב'כל כתבי הקדש' (שבת קכ.) 'לובש כל מה שיכול ללבוש - דברי רבי מאיר, ואפילו עשרה חלוקים זה על זה; רבי יוסי אומר: שמונה עשר כלים, כדרך שהוא לובש בחול

[63] כגון מוכרי כסות: מוציאין אותו דרך מלבוש

[64] שנקטעה רגלו

[65] דמנעל דידיה הוא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]