ביאור:בבלי שבת דף פא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

עצם - כדי לעשות תרווד [1];

רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף [2];

זכוכית - כדי לגרור בו ראש הכרכר [3];

צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף.

רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה [4].

גמ': למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [5];

אמר עולא חפי פותחת: [6]; תנו רבנן חפי פותחת טהורין [7]; קבען בפותחת טמאין

ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: זכוכית כדי לגרור בו:

תנא סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת:

צרור או אבן כדי לזרוק בעוף רבי אלעזר כו': אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן והוא שמרגשת בה וכמה שיעורו תניא רבי אלעזר בן יעקב אומר משקל עשרה זוז:

זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה אמרו לו כזית כאגוז וכביצה אמר להו וכי טורטני יכניס נמנו וגמרו מלא היד תניא רבי יוסי אומר כזית כאגוז וכביצה (ר"ש ברבי יוסי אומר משום אביו מלא היד:

ת"ר (בשבת) ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באתרוג התם מתני' הכא ברייתא אלא כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן אמר רב יהודה אבל לא את הפאייס מאי פאייס אמר רבי זירא כרשיני בבלייתא אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן כלאחר יד אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא היד אם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מיתיבי עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות ואלו הן האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים ומוריגי בהמה בלא מלח ושדרו של דג ודג מליח שלא בישל כל צורכו והשותה שמרי יין והמקנח בסיד ובחרסית (בצרור שקינח בו חברו ויש אומרים אף התולה עצמו בבית הכסא לא קשיא הא בלח הא ביבש ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן מב' צדדין ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה אל אביי לרב יוסף ירדו עליה גשמים ונשטשטשו מהו אל אם היה רישומן ניכר מותר בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב


עמוד ב

חסדא מהו להעלותם אחריו לגג א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רבינא למרימר ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה הכי השתא התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אדם קובע מקום לבית הכסא אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא אילימא משום דוושא אפילו בחול נמי ואלא משום עשבים והאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אלא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי ומיחייב משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש

מהו להעלותם אחריו לגג - אם עלה שם לפנות, מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא.

שדוחה את לא תעשה - דכתיב (דברים כב) והתעלמת מהם - פרט לזקן ואינו לפי כבודו, והכא נמי, טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן, ובמקום כבוד הבריות נדחה.

משלפניו - קסמין המוטלין על גבי קרקע, ולא אמרינן מוקצין נינהו.

לחצות - לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן.

מן האבוס - שהוא מוכן, אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות, שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו.

התם אדם קובע לסעודה - והיה לו להכין שם מאתמול.

הכא אדם קובע לבית הכסא - בתמיה, פעמים שמוצא אדם שם, והולך למקום אחר, בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן, שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים.

בשדה ניר - חרישה ראשונה, ועומד לזריעה.

משום דוושא - ובשדה חבירו, מפני שדש את נירו ומתקשה [8] החרישה.

משום עשבים - שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור, וכשהוא מקנח בו נתלשים.

מותר לקנח - דאינו מתכוין לתלוש, ומותר, דהלכה כר' שמעון.

והתולש ממנו - במתכוין - חייב, דמקום גידולו הוא, אף על פי שהוא צרור ואינו עפר.

שקיל מעילאי - ממקום גבשושית.

ושדי לתתאי - למקום גומא, ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש.

בבית - שייך בנין, וזה שמשוה גומות - בנין הרצפה הוא, ובשדה מתקן החרישה.

מדריש לקיש - דאמר: מותר לקנח בו, ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין, וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן.

האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.

שרי לטלטולי - ולא אמרינן תולש הוא.

לצורך - קינוח, כבוד הבריות.

חייב משום תולש - דאינו נהנה שוב מריח הקרקע.

ולי נראה: דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר - לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח, ודומה לו במסכת סנהדרין [9]: הבא על הכותית חייב משום נשג"ז, דלאו מדאורייתא היא, אלא מדרבנן.

משום סכנה - שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן.

משום כשפים - כדלקמן, בשמעתין.

השרת נימין - שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד.

דבר שאין מתכוין הוא - ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר: דבר שאינו מתכוין - מותר, לקמן בשמעתין.

לא מיבעיא בחול - שאין איסור טלטול בצרורות, דאסור לקנח בחרס משום כשפים, שהרי יכול לקנח בצרור.

אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו - לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא, אימא שפיר דמי, דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור.

קא משמע לן - דלא, אי משום סכנה אי משום כשפים.

חופף - מחליק שערו.

ומפספס - קרפי"ר +ומשמעו לסרק, להפריד בין שערות+.

אבל לא סורק - במסרק, דודאי משיר שיער, ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל חופף ומפספס - פעמים שאינו משיר וכשמשיר, דבר שאין מתכוין - מותר.

מטרוניתא - נכרית היתה.

אמרה מילתא - דכשפים, ואסרתה לארבא, ולא זזה ממקומה.

אמרי אינהו מילתא - על ידי שם טהרה.

גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת מאי טעמא אילימא משום סכנה אפילו בחול נמי ואלא משום כשפים אפי' בחול נמי לא ואלא משום השרת נימין דבר שאין מתכוין הוא אמר להו רב נתן בר אושעיא גברא רבה אמר מילתא נימא בה טעמא לא מיבעיא בחול דאסור אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו שפיר דמי קמ"ל רבא מתני לה משום השרת נימין וקשיא ליה דר' יוחנן אדר' יוחנן מי א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא מאי כשפים כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה אמרה איהי מילתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוהא אמרה להו מאי איעביד לכו

הערות[עריכה]

  1. ^ כף [קטנה], קוליי"ר
  2. ^ קא סלקא דעתך דפותחת של חף עצמה, ושיעורה נפיש מתרווד
  3. ^ עץ יש לאורגין, וראשו חד
  4. ^ דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה
  5. ^ תוס': למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש ואע"ג דאשכחן תרווד שהוא גדול הרבה כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ:) גבי מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ור' יוחנן אמר מלא חפניו התם ודאי מיירי בתרווד גדול כדתנן במסכת כלים בפ' י"ז (משנה ב) שאמר מידה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים אבל הכא להוצאת שבת מידי דחשיב בעינן ותרווד קטן חשוב הוא הרבה (א"נ) חף סלקא דעתך שהוא חף גל שהוא גדול ומשני בחפי פותחת שהן קטנים:
  6. ^ רש"י: חפי פותחת שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם:
  7. ^ רש"י: חפי פותחת טהורין דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום:
  8. ^ את
  9. ^ פב, א