ביאור:בבלי שבת דף עה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

שכן יריעה שנפל בה דרנא [1] - קורעין בה ותופרין אותה [2].

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת [3] חייב חטאת, והלומד דבר אחד מן המגוש [4] - חייב מיתה [5], והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב - אסור לספר הימנו . [6]

מגושתא: רב ושמואל [7]: חד אמר חרשי [8] וחד אמר גדופי [9].

תסתיים דרב דאמר גדופי, דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש - חייב מיתה; דאי סלקא דעתא חרשי [10], הכתיב [11] [כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך] לא תלמד לעשות [כתועבת הגוים ההם] [12], אבל אתה למד להבין ולהורות [13]'!?

תסתיים [14].

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה יב) [והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם] ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? - שנאמר (דברים ד ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים [אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה]; איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים [15]? - הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות.

הצד צבי [השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו והמחתכו]:

תנו רבנן: 'הצד חלזון והפוצעו [16] - אינו חייב אלא אחת [17]; רבי יהודה אומר: חייב שתים; שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה [18].

אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה!'

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן? - קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע.

וליחייב נמי משום נטילת נשמה?

אמר רבי יוחנן: שפצעו מת.

רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי - מתעסק הוא אצל נטילת נשמה [19]. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו 'מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות'?

שאני הכא: דכמה דאית ביה נשמה טפי - ניחא ליה [20], כי היכי דליציל ציבעיה [21].

והשוחטו:

שוחט, משום מאי חייב [22]?

שוחט, משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע [23], ושמואל אמר: משום נטילת נשמה [24].


עמוד ב

משום צובע – אִין, משום נטילת נשמה לא?

אימא: 'אף משום צובע' [25].

אמר רב: מילתא דאמרי [26] - אימא בה מילתא [27] דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי: צובע במאי ניחא ליה [28]? [29] ניחא דליתווס בית השחיטה דמא [30], כי היכי דליחזוה אינשי [31] וליתו ליזבנו מיניה.

והמולחו והמעבדו:

היינו מולח והיינו מעבד [32]!?

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט [33].

אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד!

רבא אמר: אין עיבוד באוכלין.

אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא [34], אבל לביתא - לא משוי איניש מיכליה עץ.

והממחקו והמחתכו:

אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים בשבת [35] - חייב משום ממחק.

אמר רבי חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי:

1. המגרר ראשי כלונסות [36] בשבת - חייב משום מחתך;

2. הממרח רטיה [37] בשבת - חייב משום ממחק;

3. והמסתת את האבן בשבת [38] - חייב משום מכה בפטיש [39].

אמר רבי שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש: הצר צורה בכלי [40], והמנפח בכלי זכוכית [41] - חייב משום מכה בפטיש.

אמר רב יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי [42] - [43]חייב משום מכה בפטיש; והני מילי - דקפיד עלייהו.

והכותב שתי אותיות:

תנו רבנן: 'כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - פטור [44]; מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - חייב [45]; אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב [46].

הבונה והסותר המכבה והמבעיר והמכה בפטיש:

רבה ורבי זירא, דאמרי תרוייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש.

אלו אבות מלאכות:

אלו לאפוקי מדרבי אליעזר, דמחייב על תולדה במקום אב [47].

חסר אחת:

לאפוקי מדרבי יהודה דתניא: רבי יהודה מוסיף את השובט [48] והמדקדק [49].

אמרו לו: שובט הרי הוא בכלל מיסך [50], מדקדק הרי הוא בכלל אורג [51]!

משנה:

ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע [52] ומצניעין כמוהו [53], והוציאו בשבת - חייב חטאת עליו, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו [54].

גמרא:

כל הכשר להצניע - לאפוקי מאי?

רב פפא אמר: לאפוקי דם נדה; מר עוקבא אמר: לאפוקי עצי אשרה.

מאן דאמר דם נדה [55], כל שכן עצי אשרה [56]; מאן דאמר עצי אשרה, אבל דם נדה - מצנע ליה לשונרא; ואידך, כיון דחלשא [57] - לא מצנע ליה.

אמר רבי יוסי בר חנינא: האי [58] דלא כרבי שמעון, דאי כרבי שמעון - האמר [59] 'לא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן'.

וכל שאינו כשר להצניע:

הערות[עריכה]

  1. ^ תולעת
  2. ^ ומנקב בו נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין
  3. ^ בגד התפור ועומד, והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר - זו היא תפירתו
  4. ^ מין הממשיכו לעבודה זרה
  5. ^ אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו
  6. ^ הני תלת שמעתתא שמעינהו רב זוטרא מרב כי הדדי, וגרסינהו.
  7. ^ אמגושא דאמרינן בכל דוכתא, רב ושמואל פליגי ביה
  8. ^ מכשף
  9. ^ מין האדוק בעבודה זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה זרה
  10. ^ וטעמא משום דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף
  11. ^ לעיל מיניה (דברים יח ט)
  12. ^ כדי שתעשה
  13. ^ שתוכל לעמוד בהן, ואם יעשה נביא שקר לפניך, שתבין שהוא מכשף
  14. ^ דגדופי הוא - הלכך כל דבריו דברי עבודה זרה, והסתלק מעליו שלא ישיאך
  15. ^ שחכמה הניכרת היא, שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו, שאומר שנה זו גשומה והיא כן, שנה זו שחונה והיא כן, שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה - במזל תלוי הכל: לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל
  16. ^ דוחקו בידיו שיצא דמו
  17. ^ משום צידה, אבל אפציעה - ליכא חיוב
  18. ^ שמפרק דמו הימנו, כמפרק תבואה מקשין שלה
  19. ^ כלומר: לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת, שאינו מתכוין שימות
  20. ^ שדם החי טוב מדם המת; וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק, וכי מודה רבי שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין
  21. ^ שתהא מראית צבעו צלולה
  22. ^ שחיטה במלאכת המשכן היכא, ומאי עבידתה? אי מעורות אילים מאדמים - למה לי בהו שחיטה, בחניקה נמי סגי
  23. ^ שצובע את הבשר של בית השחיטה; ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו; וצביעה הואי במשכן אב מלאכה
  24. ^ דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון
  25. ^ ונפקא מינה לחיוביה תרתי
  26. ^ דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה
  27. ^ צריך אני לומר בו דבר טעם
  28. ^ להאי שוחט בצביעת הבשר
  29. ^ - היינו חוכא ואני אומר בו טעם:
  30. ^ שיהא צבוע בדם
  31. ^ שנשחטה היום
  32. ^ אטו מליחה - לאו צורך עיבוד הוא
  33. ^ לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו - משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט, וכן בעורות המשכן כשחתכום
  34. ^ שמולחה הרבה [שמכין אותה ליציאה לדרך]
  35. ^ כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות, ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד, והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק
  36. ^ שיהיו ראשיהן שוין וחדין
  37. ^ מחליק תחבושת על המכה
  38. ^ לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה, מחליקה
  39. ^ שהוא גמר מלאכה
  40. ^ בכלי שעומד לכך, לנאותו
  41. ^ כשהותך נעשה על ידי נפוח
  42. ^ ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו; וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה
  43. ^ גמר מלאכה הוא, ו
  44. ^ שבקרשי המשכן - שתים היו כותבים, אחת בזו ואחת בזו, כדי לזווגן כשסותרים אותן
  45. ^ שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא על מנת לכתוב, והרי יש מקום לשתי אותיות
  46. ^ הא קא משמע לן: מאן תנא קמא? - רבי מנחם ברבי יוסי
  47. ^ דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד, ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת, ודלא כרבי אליעזר, דמחייב אתולדה עם האב [בכריתות]
  48. ^ משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל [העץ שמסייע להעברת הערב בשתי]
  49. ^ כשמותח חוט הערב - מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו: שלא יהא מתוח יותר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג
  50. ^ דהיינו מיסך ממש: שמסדר חוטי השתי
  51. ^ דהיינו אורג ממש, ולא דמי לזורה ובורר ומרקד: דזה בקשין, וזה בצרורות, וזה בקמח
  52. ^ שהוא מין העשוי לצורך האדם
  53. ^ כמות זה, כלומר: שיש בו שיעור הראוי להצניעו
  54. ^ אם נעשה חביב לאדם אחד, והצניעו - חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו, אבל אדם אחֵר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה הוא
  55. ^ אינו כשר להצניע
  56. ^ דאיסורי הנאה נינהו, ומאיסי, וצריך לאבדן
  57. ^ המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם
  58. ^ הא דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב בני אדם עשויין להצניע כשיעור הזה - חייב כל אדם על הוצאתו, ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו
  59. ^ לקמן ב'המוציא'