קטגוריה:שמות כד יא
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וְ/אֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑/וֹ וַֽ/יֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣/אֱלֹהִ֔ים וַ/יֹּאכְל֖וּ וַ/יִּשְׁתּֽוּ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
אונקלוס: | וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּלְוַת נָדָב וַאֲבִיהוּא עוּלֵמַיָא שַׁפִּירַיָא לָא שָׁדַר מַחְתֵּיהּ בְּהַהוּא שַׁעְתָּא בְּרַם אִתְנַטְרָא לְהוֹן לְיוֹם תְּמִינַיָא לְאַשְׁלָמוּתָא לְאַסְעָרָא עֲלֵיהוֹן וְחָמוֹן יַת אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וַהֲווֹן חָדָן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא הֵי כְאָכְלִין וְהֵי כְשַׁתְיָין: |
רש"י (כל הפרק)
"ואל אצילי" - הם נדב ואביהוא והזקנים
"לא שלח ידו" - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד
"ויחזו את האלהים" - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה כך מדרש תנחומא ואונקלוס לא תרגם כן אצילי לשון גדולים כמו (ישעיהו מא) ומאציליה קראתיך (במדבר יא) ויאצל מן הרוח (יחזקאל מא) שש אמות אצילהרמב"ן (כל הפרק)
"ואל אצילי בני ישראל" - הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א) וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים וכן מאציליה קראתיך (ישעיהו מא ט) הנאצלים שנאצל עליהם מרוחו או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה והטעם כי חזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה' וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב) וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז) וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו' מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג טו) ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים א ט) ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב) ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו
המחזה על הר סיני
נאמר בשמות פרק כד פסוקים ט-יא:
" "ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל."
"ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת ספיר וכעצם השמים לטוהר."
"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" ".
שלושת הפסוקים שקראנו מעלים מספר שאלות:
1. מתי אירוע זה קרה?
2. האם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים באמת ראו את הקב"ה?.
3. מה פרוש "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"?
4. מי הם האצילים?
5. מה משמעות "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"?
6. "ויאכלו וישתו" על מה?
7. האם התיאור המתואר פה הוא חיובי או שלילי?
פרשנים רבים התחבטו בשאלות שהבאתי כאן. להלן מספר פרשנים שנותנים את דעתם לנושא: רשב"ם, אבן עזרא, הרמב"ן, רבנו בחיי, ספורנו, בעלי התוספות, רש"י, רמב"ם. כל פרשן נותן תשובה לחלק מהשאלות או לכל השאלות.
לפני שניכנס להסברים של הפרשנים, אני רוצה להזכיר שכתוב בפרשת כי תשא (שמות לג כ): "ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי".
רשב"ם
לדעת רשב"ם במעמד של כריתת ברית עם ה', מופיע הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שראינו אצל אברהם בברית בין הבתרים, הקב"ה בעצמו עבר בין הבתרים.
גם בפרשת כי תשא כתוב : "ויעבור ה' על פניו".
בפרשה שלנו, כמו בפרשות הקודמות שהזכרתי, בברית שלפנינו נראה ה' יתברך לאצילי בני ישראל בכל כבודו. לדברי רשב"ם ראיית ה' לא הזיקה להם.
"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", ה' לא שלח בהם את ידו להזיקם.
בפרשתנו הם לא ניזוקו, למרות שישנה הזהרה מפורשת בפרשת במדבר שלא לבוא לידי ראיה זו אפילו באופן אקראי. כמו שנאמר: (במדבר ד כ): "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", דהיינו בשעת כיסוי הכלים. ועל כן הכהנים הוזהרו לכסות היטב את הכלים קודם בואם של נושאיהם, שמא יראו משהו ממנו ויתחייבו מיתה.
בתנ"ך מצאנו עדות לאסון גדול שהתרחש כתוצאה ממעשה כזה. בעת שארון ה' חזר משדה פלשתים בואכה בית שמש (שמ"א, ו). תגובתם הטבעית של אנשי בית שמש הייתה "וישמחו לראות" (יג), אולם בסופו של דבר נענשו על ראיה זו: (שמואל א ו יט): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'". הם הוכו משום שראיה זו אינה לכבודו של הארון. לעומתם, אצילי בני ישראל לא נפגעו. ה' כיבד אותם, ע"י הופעתו בפניהם בשעת כריתת הברית, ולא פגע בהם.
אבן עזרא
אומר אבן עזרא: הופעת ה' היה במראה הנבואה, השם לא שלח ידו בהם, כלומר הם לא ניזוקו, ועל כן "ויאכלו וישתו" בשמחה ובטוב לבב.
אבן עזרא מביא גם את פירושו של רבי יהודה הלוי , כי "ויאכלו וישתו" הודגש לפחיתות ערכם, מול ערכו של משה רבנו. משה ישב בהר ארבעים יום ולא אכל, אולם הזקנים על אף, שראו גילוי שכינה, נאלצו לאכול ולשתות כדי להתקיים ולחיות. דבר זה בא לציין את ההבדל בינם לבין משה רבנו, למרות השגתם הגדולה.
הרמב"ן
מפרש כוונה של תורה בהדגשת "אצילי", להדגיש עליונותם הרוחנית של הזקנים כנציגי בני ישראל. הם היו ראויים למחזה הגדול, ולכן "לא שלח ידו" לפרוץ בהם פרץ. עם גמר המחזה, אכלו שְׁלָמִים לפני אלוקים לפני ששובו לאוהליהם.
רש"י
לעומת המפרשים, שציינתי עד כה, רש"י מפרש את המקרה בצורה שלילית. ה' לא שלח ידו לפרוץ בהם פרץ, כפי שהיו ראויים לכך בגלל התנהגותם הבלתי נכונה.
"ויאכלו וישתו" – הם אכלו בגסות, תוך זלזול במעמד הנשגב.
הם נתחייבו מיתה על פגיעתם בכבוד אלוקים, אבל השם לא רצה להפריע לשמחת הברית, והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד (במדבר יא א): "ויהי העם כמתאננים... ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"כלומר בקצינים שבמחנה - באצילים שבמחנה.
הרמב"ם
בצורה דומה מפרש הרמב"ם בספר "המורה" חלק א' פרק ה'. לדבריו חטאו אצילי ישראל בעיונם המוטעה והשגתם הבלתי שלמה. הם לא רק ראו והשיגו את האלוקות, אלא ראו בחזיונם דמות פסולה לאלוקות. בראותם "ותחת רגליו כלבנת הספיר", כאילו ח"ו צורה גשמית לשכינה. על ידי ראיה והשגה גשמית זו התגשמו גם הם - "ויאכלו וישתו", לכן נתחייבו כליה, אבל הקב"ה המתין בעונשם לזמן מאוחר.
יש הסבר נוסף לגבי הנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו".
כשאדם מקבל שליחות נבואית, הוא צריך להיות בטוח שבאמת הקב"ה מדבר אליו. לדוגמא אצל ירמיהו: ירמיהו א ט: " "וישלח ה' את ידו, ויגע על פי..." "" " וכו'.
לפי מושגי התגלות האלוקים כאן, כל מי שעלה להר היה ראוי לקבל שליחות נבואית.ההתגלות של ה' לפני הזקנים הייתה מאפשרת להם לטעון אחר ירידתם מהר סיני, שהם קיבלו שליחות נבואית מאת ה'. ה' רצה למנוע מראש שמישהו מהשבעים ושלושה יופיעו אחר כך כנביא ויטען, שקיבל מה' תורה ומצוות שונות מאלה שנתן ה' למשה. כדי למנוע סכנה זו מודיעה התורה בתיאורה "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה' את ידו". הקב"ה לא אפשר להם למסור כל נבואה, בניגוד למה שנאמר אצל ירמיהו: וישלח ה' את ידו ,ויגע על פי" בעקבות שליחת יד זו הוא התנבא.
לסיכום
ישנן דעות לכאן ולכאן יש שמפרשים את כל האירוע כדבר חיובי שקרה לעם ישראל, ויש מפרשים כדבר שלילי שקרה לעם ישראל.
בכל מצב, מה שנאמר "לא יראני האדם וחי" נאמר אחרי חטא העגל, ולכן בעת עלייתם של אצילי בני ישראל על ההר הם עדיין היו זכאים בראיית בקב"ה.
נכתב ונערך
ע"י אברהם מדי
גרושקביץ 42
קריית מוצקין
מקורות
על-פי מאמר של אברהם מדי שפורסם לראשונה במשכן אחוה, ליל שבת פרשת משפטים התשסח וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-04.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria
דפים בקטגוריה "שמות כד יא"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.