קטגוריה:שמות כד יא
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וְ/אֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑/וֹ וַֽ/יֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣/אֱלֹהִ֔ים וַ/יֹּאכְל֖וּ וַ/יִּשְׁתּֽוּ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּלְוַת נָדָב וַאֲבִיהוּא עוּלֵמַיָא שַׁפִּירַיָא לָא שָׁדַר מַחְתֵּיהּ בְּהַהוּא שַׁעְתָּא בְּרַם אִתְנַטְרָא לְהוֹן לְיוֹם תְּמִינַיָא לְאַשְׁלָמוּתָא לְאַסְעָרָא עֲלֵיהוֹן וְחָמוֹן יַת אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וַהֲווֹן חָדָן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא הֵי כְאָכְלִין וְהֵי כְשַׁתְיָין: |
רש"י
"לא שלח ידו" - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד
"ויחזו את האלהים" - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה כך מדרש תנחומא ואונקלוס לא תרגם כן אצילי לשון גדולים כמו (ישעיהו מא) ומאציליה קראתיך (במדבר יא) ויאצל מן הרוח (יחזקאל מא) שש אמות אצילהרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא שָׁלַח יָדוֹ – מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד.
וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. כָּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (שם), וְאוּנְקְלוֹס לֹא תִּרְגֵּם כֵּן [וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן. =וַיִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה', וְהָיוּ שְׂמֵחִים בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶם שֶׁהִתְקַבְּלוּ, כְּאִלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים[2]]. אֲצִילֵי – לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ "וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ" (ישעיהו מא,ט); "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ" (במדבר יא,כה); "שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה" (יחזקאל מא,ח).
רשב"ם
ויאכלו וישתו: העולות הקריבו, והשלמים אכלו שכתוב למעלה ויזבחו זבחים שלמים:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
לא שלח ידו. מכאן שהיו ראוים לשליחות יד. ויחזו את האלהים. הוא מה שנזכר למעלה ויראו את אלהי ישראל, והכוונה בזה מה שאמר ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים שחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה', ויאכלו וישתו. ע"ד הפשט עשו יום טוב מפני שזכו ונכנסו לאותו המראה הנכבד ונצולו ויצאו בשלום כענין שכתוב (בראשית לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן היה כהן גדול עושה סעודה גדולה במוצאי יום הכפורים מפני שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש הקדשים ונצול.
ויש שפירש ויאכלו וישתו, שלא היתה מעלתם כמעלת משה שהעיד עליו הכתוב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונזון ארבעים יום בלא מאכל ומשתה כי אחרי שזכו למדרגה זו חזרו למדרגתם האנושית מיד שאכלו ושתו.
ורש"י פי' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי בעוד שהיו אוכלים ושותים היו מסתכלים אותו בלב גס.
וע"ד המדרש ויאכלו וישתו וכי קילור עלה עמהם לסיני כן דרשו בויקרא רבה פרשת אחרי מות. פירוש קילור עוגה, אלא ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, ובאור זה כי מזון הנפש ועדונה באותה המראה הנפלאה יכנה הכתוב לאכילה ושתיה שהוא עדון הגוף, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, כי כיון שהגוף מתקיים מן המזון הגופני הבא מסבה אחר סבה עאכ"ו שתתקיים הנפש בהתקשרה בסבה העליונה ראשונה יתברך והוא המזון האמתי הקיים והאכילה הודאית הנצחית וכענין שכתוב (שם לו) ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.
ועוד יש לפרש ויאכלו וישתו קרי ביה וישיתו כי מפני שמצינו אחר מתן תורה בפורענות (שמות לג) ולא שתו איש עדיו עליו ולא נזכר השכר הגדול וההוד העצום הזה בפ' מתן תורה לכך הוצרך לרמוז כאן כי מה שחזו את האלהים הוא ששתו העדי ההוא ונהנים ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה, זה שמעתי מפי הרב ר' דן.
ועדיין נשאר לשאול למה לא נזכר במתן תורה בפירוש, ולמה לא יזכיר ענין העדי הזה כאשר זכינו אליו ויזכרנו כשאבד ממנו. ונראה לי לומר כי לא היה צריך כלל, כי העם אשר יצאו לקראת האלהים מן המחנה לקבל תורה מן השמים וראו הקולות והלפידים וקול השופר ואותם הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם א"צ לומר שהתלבשו עדי האור והתעטרו והתקדשו בקדושת שמות המלאכים כי כל המתקרב אל השמן א"צ לומר שימשח ממנו, כמו שאמרו רז"ל קרב לגבי דהינא ואידהן.
והנה זה כענין ספור העוה"ב שלא נזכר בתורה לפי שלא היה צריך לפי שכל מה שתאריך התורה בספור היעודים הגופניים אינו אלא מפני שהם הכנה לירש חיי העוה"ב, ועל כן לא הוצרך בכאן להזכיר העדי כשזכינו אליו, כי כיון שהזכיר הכתוב (שמות יט) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מתוך הכלל ההוא יש להבין הפרט, אבל כאשר חטאו במעשה העגל הוצרך להזכיר חסרונם שאבדה מהם המעלה העצומה הזאת.
וע"ד הקבלה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והלא כבר הזכיר ויראו את אלהי ישראל. אבל יתכן לפרש כי האצילים חזו את האלהים כלומר שנבאו בו שלא במחיצה, ושלא תאמר כשאמר ויראו ראיה ממש לכך חזר ואמר ויחזו נבואה מלשון מחזה, והנה השגתם היתה למעלה מהשגת ישראל ולמטה מהשגת משה, כי השגת ישראל היתה במחיצת ענן וערפל והאצילים היתה נבואתם בו שלא במחיצה, ומשה רבינו ראה אותו ממש כי כן הבטיחו (שם לג) וראית את אחורי, והוא הכבוד האחרון. ומה שהזכיר מיד ויאכלו וישתו יורה כי נהגו קלות ראש בראיה זו, ולכך היו ראוין לשליחות יד במה"ד, אלא שרצה להמתין להם כדי שלא לערבב שמחת התורה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ויחזו את האלהים" במראה נבואיי:
" ויאכלו וישתו" עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
בדניאל (י) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, ר"ל להאציל עליהם השפע, וא' משתופי שם יד שמורה על הנבואה, ושליחות יד בנבואה מורה שמניע את הנביא בכח גדול לחזות מחזות עצומות ולנבאות גדולות למעלה מהשגתו כמ"ש בפי' בכ"מ, אמר שרק אל הזקנים שעלו אל ההר להם שלח יד נבואתו החזקה בחזקת היד לראות את אלהי ישראל שהוא ההשגה של ההנהגה היוצאת מעולם הכסא והספירות, אבל ליתר אצילי בני ישראל היינו אלה שהכינו א"ע אז לקבל שפע הנבואה, להם לא שלח יד נבואתו להשיג המדרגה הזאת, רק ויחזו את האלהים לא ראו את אלהי ישראל רק את האלהים שהוא ההנהגה שינהיג ע"י האופנים הנמלכים מן החיות, ר"ל ההנהגה הטבעיית, וע"כ לא אמר ויראו רק ויחזו, כי לא השיגו בנבואה רק בחזיון הלב שמחזה היא מדרגה למטה ממראה, ויאכלו וישתו כי הזקנים שראו מראה עצומה נבואיית באספקלריא שאינה מאירה נבטלו חושיהם ותרדמה נפלה עליהם, שזה תנאי הנבואה חוץ מנבואת משה, וגם בסור מעליהם המראה לא יכלו לשוב לאיתנם ולכח הגוף לאכול ולשתות וכמ"ש בדניאל (ח) ואני דניאל נהייתי ונחליתי
ימים וכמו שפרשתי שם, אבל אצילי ב"י שלא השיגו מראה נבואיית גמורה, שבו תיכף לאיתנם, ותיכף אחר החזון אכלו ושתו מזבחי שלמים שהקריבו אז:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונ"ל שבא להורות ההבדל שבין נבואות משה לנבואתם, כי אל משה שלח ה' יד נבואתו בלא אמצעי כי הנבואה נקראת יד ה' כמ"ש (יחזקאל לז, א) היתה עלי יד ה' וזה הדבר ברוח הקודש, ולפי שמשה היה קרוב אל השכינה על כן לא הותרה לו להשתמש בצרכי הגוף כלל כל זמן שהיה עומד לפני ה' וזה"ש ויכסהו הענן ו' ימים, ובמסכת יומא (דף ד:) ארז"ל שכסוי זה היה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו כדי שיעמוד חי לפני ה' נקי ומשולל מכל עניני גשמיות ומטעם זה לא אכל מ' יום כדי להרחיקו מכל עניני הגוף שנבראו בו' ימי בראשית ויקרא למשה ביום השביעי כי השביעי קודש לה' ויום השבת יוכיח. אבל אלו הזקנים נדב ואביהוא וע' זקנים היו מן האצילים אשר הואצל עליהם מן רוח הקודש שעל משה וניתן עליהם, לפיכך לא היו כמשה בנבואתו שלא אכל ושתה כשחזה פני אלהים אלא המה חזו את האלהים ויאכלו וישתו, שהיו משתמשים בב' החלקים בחלקי השכל ובחלקי החומר כי מצד השכל חזו את האלהים ומצד החומר אכלו ושתו ולפי שחזו מחזה שדי מתוך אכילה ושתיה ע"כ לא ראו באספקלריא המאירה כמו משה, כי פני משה כפני חמה המאירה מכל צד כך משה האיר מב' חלקיו כי גם חומר שלו נעשה זך ונקי כחמה ברה ולא עכב על ידו מלראות מחזה שדי באספקלריא המאירה. אבל פני יהושע שהיה מן המואצלים כלבנה החשוכה מצד אחד ומאירה מצד השני כך היה נקי וזך מצד השכל ומ"מ לא ימיש מתוך המחנה מלהיות כאחד העם מן המחנה מצד החומר המשתמש בצרכי הגוף, והיה כמו אצילים אלו שנאמר בהם ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.
ולדברי רש"י יש קצת ראיה, ממש"ה (ויקרא ט"ז, א'-ב') אחרי מות שני בני אהרן ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו', מאחר שצוה לו הש"י שלא יבא אל הקודש כ"א ביום שאין בו אכילה ושתיה ביו"כ ש"מ שבני אהרן חטאו בזה שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של אכילה ושתיה ולא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה ולא שלח בהם יד עכשיו עד יום פקדו, ודבר זה יתבאר עוד לקמן פר' אחרי מות בע"ה יתברך שמו.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואולי, כי טעם הוא נותן - למה לא שלח ידו? לצד שהיו אצילי, פירוש, גדולי ישראל, ואילו עשו כן זולתם - היה שולח ידו.
או על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פט"ו), שלא רצה לערבב השמחה, כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם, לזה לא שלח ידו:
לא שלח וגו' ויאכלו וגו'. קשה: למה חזר לומר פעם ב' ויחזו וגו', ולא הספיק מה שקדם באומרו: "ויראו את" וגו'.
והנה רבותינו ז"ל (ויק"ר פ"כ) אמרו, כי נתכוין לומר כי על ידי מחזה שדי נהנו, והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה.
ועדיין קשה למה הפסיק הכתוב באמצע הענין במאמר לא שלח ידו, כי מן הראוי היה לו להקדים לומר מעשיהם בשלימות, ואחר כך אריכות אפים שהאריך ה' להם ולא הרגם מיד, על זה הדרך: "ויראו את אלהי ישראל וגו' ויחזו את האלהים ויאכלו וגו' ואל אצילו בני ישראל". וגם לא היה צריך לכתוב פעם ב' ויחזו וגו', והיה מספיק במה שהתחיל לומר: ויראו את אלהי ישראל וגו' לטוהר ויאכלו וגו', ודרשת חכמינו ז"ל לא זזה ממקומה:
ואולי שכוונת הכתוב על דרך אומרו (לקמן ל"ג כ"ג) "והסירותי את כפי וראית" וגו', הרי כי ה' יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים[9], ואפילו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה - שם כפו עליו, פירוש, בחינה המפסקת לבל יסתכל. וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו, למנוע מהם המחזה, לצד היותם חשובים בעיניו, והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך.
וזה הוא שיעור הכתוב: ויראו את אלהי ישראל, פירוש, ראו אור גדול של אלהי ישראל, אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו, ואחר כך לצד שלא שלח ה' ידו, פירוש, כחו ורשיונו למנוע מהם, ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה'[10], ונהנו - זו אכילה, זו שתיה ושבעה בטוב נפשם.
ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט ולאצילי ישראל לא שלח ידו, כי מה שהוצרך ה' לשום כפו על משה, לא לשלול ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל, כי השגה זו היתה למשה בתמידות, אלא להביט בהשגה מופלאת אשרי כל מחזה עליון יחזה[11].
ויש עוד לאלוה מילין[12] בפירושן של דברים, ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון[13], לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים[14]:
חסלת פרשת משפטיםבעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
המחזה על הר סיני
נאמר בשמות פרק כד פסוקים ט-יא:
" "ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל."
"ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת ספיר וכעצם השמים לטוהר."
"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" ".
שלושת הפסוקים שקראנו מעלים מספר שאלות:
1. מתי אירוע זה קרה?
2. האם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים באמת ראו את הקב"ה?.
3. מה פרוש "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"?
4. מי הם האצילים?
5. מה משמעות "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"?
6. "ויאכלו וישתו" על מה?
7. האם התיאור המתואר פה הוא חיובי או שלילי?
פרשנים רבים התחבטו בשאלות שהבאתי כאן. להלן מספר פרשנים שנותנים את דעתם לנושא: רשב"ם, אבן עזרא, הרמב"ן, רבנו בחיי, ספורנו, בעלי התוספות, רש"י, רמב"ם. כל פרשן נותן תשובה לחלק מהשאלות או לכל השאלות.
לפני שניכנס להסברים של הפרשנים, אני רוצה להזכיר שכתוב בפרשת כי תשא (שמות לג כ): "ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי".
רשב"ם
לדעת רשב"ם במעמד של כריתת ברית עם ה', מופיע הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שראינו אצל אברהם בברית בין הבתרים, הקב"ה בעצמו עבר בין הבתרים.
גם בפרשת כי תשא כתוב : "ויעבור ה' על פניו".
בפרשה שלנו, כמו בפרשות הקודמות שהזכרתי, בברית שלפנינו נראה ה' יתברך לאצילי בני ישראל בכל כבודו. לדברי רשב"ם ראיית ה' לא הזיקה להם.
"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", ה' לא שלח בהם את ידו להזיקם.
בפרשתנו הם לא ניזוקו, למרות שישנה הזהרה מפורשת בפרשת במדבר שלא לבוא לידי ראיה זו אפילו באופן אקראי. כמו שנאמר: (במדבר ד כ): "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", דהיינו בשעת כיסוי הכלים. ועל כן הכהנים הוזהרו לכסות היטב את הכלים קודם בואם של נושאיהם, שמא יראו משהו ממנו ויתחייבו מיתה.
בתנ"ך מצאנו עדות לאסון גדול שהתרחש כתוצאה ממעשה כזה. בעת שארון ה' חזר משדה פלשתים בואכה בית שמש (שמ"א, ו). תגובתם הטבעית של אנשי בית שמש הייתה "וישמחו לראות" (יג), אולם בסופו של דבר נענשו על ראיה זו: (שמואל א ו יט): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'". הם הוכו משום שראיה זו אינה לכבודו של הארון. לעומתם, אצילי בני ישראל לא נפגעו. ה' כיבד אותם, ע"י הופעתו בפניהם בשעת כריתת הברית, ולא פגע בהם.
אבן עזרא
אומר אבן עזרא: הופעת ה' היה במראה הנבואה, השם לא שלח ידו בהם, כלומר הם לא ניזוקו, ועל כן "ויאכלו וישתו" בשמחה ובטוב לבב.
אבן עזרא מביא גם את פירושו של רבי יהודה הלוי , כי "ויאכלו וישתו" הודגש לפחיתות ערכם, מול ערכו של משה רבנו. משה ישב בהר ארבעים יום ולא אכל, אולם הזקנים על אף, שראו גילוי שכינה, נאלצו לאכול ולשתות כדי להתקיים ולחיות. דבר זה בא לציין את ההבדל בינם לבין משה רבנו, למרות השגתם הגדולה.
הרמב"ן
מפרש כוונה של תורה בהדגשת "אצילי", להדגיש עליונותם הרוחנית של הזקנים כנציגי בני ישראל. הם היו ראויים למחזה הגדול, ולכן "לא שלח ידו" לפרוץ בהם פרץ. עם גמר המחזה, אכלו שְׁלָמִים לפני אלוקים לפני ששובו לאוהליהם.
רש"י
לעומת המפרשים, שציינתי עד כה, רש"י מפרש את המקרה בצורה שלילית. ה' לא שלח ידו לפרוץ בהם פרץ, כפי שהיו ראויים לכך בגלל התנהגותם הבלתי נכונה.
"ויאכלו וישתו" – הם אכלו בגסות, תוך זלזול במעמד הנשגב.
הם נתחייבו מיתה על פגיעתם בכבוד אלוקים, אבל השם לא רצה להפריע לשמחת הברית, והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד (במדבר יא א): "ויהי העם כמתאננים... ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"כלומר בקצינים שבמחנה - באצילים שבמחנה.
הרמב"ם
בצורה דומה מפרש הרמב"ם בספר "המורה" חלק א' פרק ה'. לדבריו חטאו אצילי ישראל בעיונם המוטעה והשגתם הבלתי שלמה. הם לא רק ראו והשיגו את האלוקות, אלא ראו בחזיונם דמות פסולה לאלוקות. בראותם "ותחת רגליו כלבנת הספיר", כאילו ח"ו צורה גשמית לשכינה. על ידי ראיה והשגה גשמית זו התגשמו גם הם - "ויאכלו וישתו", לכן נתחייבו כליה, אבל הקב"ה המתין בעונשם לזמן מאוחר.
יש הסבר נוסף לגבי הנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו".
כשאדם מקבל שליחות נבואית, הוא צריך להיות בטוח שבאמת הקב"ה מדבר אליו. לדוגמא אצל ירמיהו: ירמיהו א ט: " "וישלח ה' את ידו, ויגע על פי..." "" " וכו'.
לפי מושגי התגלות האלוקים כאן, כל מי שעלה להר היה ראוי לקבל שליחות נבואית.ההתגלות של ה' לפני הזקנים הייתה מאפשרת להם לטעון אחר ירידתם מהר סיני, שהם קיבלו שליחות נבואית מאת ה'. ה' רצה למנוע מראש שמישהו מהשבעים ושלושה יופיעו אחר כך כנביא ויטען, שקיבל מה' תורה ומצוות שונות מאלה שנתן ה' למשה. כדי למנוע סכנה זו מודיעה התורה בתיאורה "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה' את ידו". הקב"ה לא אפשר להם למסור כל נבואה, בניגוד למה שנאמר אצל ירמיהו: וישלח ה' את ידו ,ויגע על פי" בעקבות שליחת יד זו הוא התנבא.
לסיכום
ישנן דעות לכאן ולכאן יש שמפרשים את כל האירוע כדבר חיובי שקרה לעם ישראל, ויש מפרשים כדבר שלילי שקרה לעם ישראל.
בכל מצב, מה שנאמר "לא יראני האדם וחי" נאמר אחרי חטא העגל, ולכן בעת עלייתם של אצילי בני ישראל על ההר הם עדיין היו זכאים בראיית בקב"ה.
נכתב ונערך
ע"י אברהם מדי
גרושקביץ 42
קריית מוצקין
מקורות
על-פי מאמר של אברהם מדי שפורסם לראשונה במשכן אחוה, ליל שבת פרשת משפטים התשסח וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-04.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ וראו גם רש"י לברכות י"ז ע"א ד"ה ויאכלו וישתו.
- ^ וראו גם רש"י לברכות י"ז ע"א ד"ה ויאכלו וישתו.
- ^ לשה"כ בשמות (ג ו).
- ^ לשה"כ בתהילים (כז ד).
- ^ לשה"כ בבמדבר (כז טז).
- ^ לשה"כ באיוב (לו ב).
- ^ ע"פ שלה"כ בתהילים (צא א): יושב בסתר עליון.
- ^ לשה"כ באיוב (לג ל).
- ^ לשה"כ בשמות (ג ו).
- ^ לשה"כ בתהילים (כז ד).
- ^ לשה"כ בבמדבר (כז טז).
- ^ לשה"כ באיוב (לו ב).
- ^ ע"פ שלה"כ בתהילים (צא א): יושב בסתר עליון.
- ^ לשה"כ באיוב (לג ל).
דפים בקטגוריה "שמות כד יא"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.